הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

Download

(מה. 1+ עד  מו שליש)

תזכורת: שיעורי טריפה –

[מח – כלשהו, שדרה – מחלוקת (רובו או משהו)

ושט – כלשהו, כרס – רובו,

ריאה – כלשהו, קנה – רובו

לב – משהו, עורק ראשי – מחלוקת (רובו או משהו)

הקדמה –

נפסקה הגרגרת – צריך רוב להטריף,

אך חסרה הגרגרת (חור, כלומר ממש חסר חלק מהגרגרת) – מספיק גודל איסר להטריף.

          קשה – הרי ניקבה זה חיסרון, אז מספיק שיצטרפו לאיסר כדי להטריף, ולא צריך רוב!

[והגמרא מוכיחה מגולגולת בטומאת מת שהרבה נקבים מצטרפים לשיעור].

          תשובה – כאן מדובר בנקב שלא יצר חיסרון.

ומסכם ר' יהושע בן לוי:

          נקבים בלי חיסרון – מצטרפים לרוב, כמו בנפסקה הגרגרת

          נקבים עם חיזרון – מצטרפים לאיסר, כמו בחסרה הגרגרת.

איסר? לא, זה גדול מדי.

אלא כקוטר הקנה עצמו (כלומר אם יקפלו את החלק המנוקב ויעשו איתו כביכול מכסה לקנה – הוא יכסה אותו),

(ומחשיבים את כל השטח המנוקב, גם את החלק שבין הנקבים).

רב נחמן – צריך שיעור גדול יותר מאיסר כדי להטריף – אלא כדי שיכנס איסר ברווח (ע"פ דמשק אליעזר).

מספיק שיישאר קצת למעלה ולמטה וכשר.

כמה?

רב – חוליא (טבעת של הקנה).

רי"ח ור' יונתן – משהו.

(מה. שליש תחתון)

למעלה – מהטבעת העליונה הגדולה

          (אך ראה ברייתא יח: שם אפשר גם קצת מעל זה – מהכובע שמעל הטבעת, וכן הלכה).

למטה – עד כנפי הריאה העליונה, כשמחזיקים את הבהמה הפוך (שאז כנפי הריאה יורדים קצת יותר לכיוון הראש).

          וכמה זה? זה כנגד המקום הטבעי שבה הצוואר של הבהמה יוצא מבית החזה.

לכן – אם משכו לה את הצוואר החוצה בכח ושחטו סמוך לחזה (כך שחלק מהקנה שבדרך כלל בתוך החזה נמתח החוצה) – טריפה.

          אם הבהמה מוציאה את הצוואר בעצמה בכח (אנסה עצמה) ושחט שם – תיקו.

רי"ח ור"ל – וכן לגבי טריפה –

          הגבול בין הקנה לריאה הוא הגבול הנ"ל (בקנה – רוב, בריאה – כלשהו).

[ואגב, מיקום החזה לגבי מתנות כהונה מקרבן שלמים –

          החלק התחתון של הבהמה (רואה את הקרקע),

          מהכרס ועד הצוואר (וכן נותן את שתי הצלעות העליונות (אחת מימין ואחד משמאל).

(מה. 7-)

עוברים לטריפה ה3 במשנה –

יש מחלוקת בדעת רב ושמואל:

דעה 1 – הנקב צריך לעבור את שתי השכבות

דעה 2 – מספיק נקב בשכבה החיצונית.

בתוך הגולגולת – מח, כשהחוט נמשך מהגולגולת – שדרה.

ואיפה זה בדיוק? ריב"ל – יש שני פולין שהם הגבול.

                     ומה עם הבשר שמול שני הפולין? מסתבר שנחשבים כמח.

ור' ירמיה – יש גם דבר דומה בעופות.

(מה: 5+, טריפה 4)

אביי – הכוונה לגדול,

ראיה: לגבי ריאה כתוב שלפי ר' שמעון זה רק טריפה אם ניקב לבית הסימפונות, ושם פירש רב שהכוונה לסמפון הגדול.

דחייה – שם כתוב לבית הסמפונות – משמע הסמפון שממנו יוצאים כל השאר – הגדול.

כאן לעו"ז רק כתוב "בית חללו", ואולי זה הקטן.

          רב – במשהו, שמואל – ברובו.

רב נחמן – יש עוד שני קנים שיוצאים מהלב – אחד לריאה ואחד לכבד –

          רב נחמן – של הריאה כריאה (כלשהו), של הכבד ככבד (ניטל כולו),

          מר בר חייא – של הריאה ככבד (ניטל כולו), של הכבד כריאה (כלשהו).

(מה: באמצע, עוברים לטריפה 5)

כמה נפסק?

ברייתא: ר' יעקב – אפילו ניקב, רבי – צריך רובו, וכך להלכה.

          רובו של מה? מחלוקת בדעת רב:

          יש אומרים – רוב מוחו או רוב עורו.

          יש אומרים – רוב עורו (המקיף מבחוץ), אך רוב מוחו לא משנה,

בין אם הוא התמרך (נהיה ממש נוזלי ונשפך כקיטון),

ואפילו אם רק נתמסמס (שהחוט לא מחזיק את עצמו זקוף אם מחזיקים אותו בעמידה ביד).

          מצבי ביניים:

קשיים על נתמזמז:

תשובה – משנים גירסה, ר"ש דיבר על נתמסמס

ולכאורה אמר זאת כי חשב שימות.

תשובה – הוא יחיה. כוונת לוי הייתה רק שלא יוכל להוליד.

למעלה – כבר ראינו (גB) – כשהחוט נמשך מהגולגולת, במקום של שני הפולים.

למטה – עד בין הפרשות

לאורך כל חוט השדרה יוצאים מהחוט שלוחות, אבל החוט עצמו מתפל רק באזור הרגליים. שם יש 3 התפצלויות (=פרשות), החוט נחשב חוט עד "בין הפרשות" – כלומר בין 2 התפצלויות.

רב יהודה רצה להראות לרב דימי איפה זה, אבל לא מצאו גדי מתאים (או שמן מדי או רזה מדי),

ולכן פשוט אמר לו:

          שלישי (אחרי 3) – כשרה.

          שניה (בין 2 ל-3) – איני יודע.

          עד אחת – טריפה (נסביר עוד רגע).

רב הונא בריה דרב יהושע:

ועד בכלל – כלומר שבין בין 1ל-2 טריפה,

או ולא עד בכלל – ואז בין 1 ל-2 זה גם "איני יודע".

שאלות:

(רש"י – הספק רק לגבי הפיצול הראשון, השאר ודאי לא נחשבים חוט).

ניסיון הוכחה מברייתא – הפרשה תידון כבשר.

ולכאורה הכוונה לפיצול הראשון.

דחייה – הכוונה לשאר.

הגבול התחתון בעוף –

          ר"ל – עד הכנפיים        

ר' ינאי – עד למטה מהכנפיים

          (רא"ש הכוונה האם זה עד מקום חיבור הכנפיים לא כולל או כולל,

          אך הרמ"א מחמיר שהכוונה גם למקום הכנף עצמו, אא"כ זה מקום הפסד).

          וכמי ההלכה?

          עולא מספר שהיה אצל בן פזי ובדק עד הכנפיים (כר"ל) ואז קראו לו לנשיא והלך,

          ועולא לא ידע אם הלך כי זה מספיק או שהלך משום כבוד הנשיא…

[1] מחלוקת בראשונים האם גם החלק העומד (הלא מנוקב) מצטרף לשיעור להטריף.

השיעור חולין דף מה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מד. באמצע עד מה. 1+)

א. מקום שחיטה

בדף הקודם ראינו שלרב יש אזור שנקרא וושט אך בכל זאת אינו "מקום שחיטה". זה מוביל לדיון – מהו מקום השחיטה בוושט?

רב נחמן –

          למעלה – עד מקום תפיסת יד,

          למטה – עד שהדופן הפנימית של הוושט נהיית שעירה (שאז זה כבר כרס ולא וושט).

וקשה – הרי רב, לגבי טריפות, אמר שגם יותר מזה נחשב כרס: טפח הסמוך לכרס נחשב כרס הפנימי (ונקב במשהו פוסל, בניגוד לשאר הכרס שצריך נקרע רובו).

תשובות:

(מד. שליש תחתון)

אגב הדיון בדף הקודם בתורבץ הוושט

ב. וושט שניתק ממקומו

ר"נ – שמואל: תורבץ הוושט שניתק כולו מהלחי (לסת) – כשר.

[מנסים להביא לו חיזוק מהמשנה (נד.) – ניטל לחי התחתון כשר,

אך את זה ניתן לדחות שהכוונה שרק עצם הלסת נעקרה, אך הסימנים עם הבשר שלמעלה נשארו במקום].

מקשה רב פפא – והרי אם הסימנים נעקרו ממקומם זה טריפה?

תשובה: שמואל הכשיר כשרק הרוב ניטל, אבל חלק קטן עדיין מחובר ללסת.

אך עדיין קשה – הרי שמואל אמר שסימנים שנדלדלו ברובן – טריפה.

תשובה:

אם אקפל אקפולי – כשר (שמה שניתק זה במקום אחד ומה שמחובר זה במקום אחד), כי ניתק בעדינות, ויוכל להבריא.

אם אפרק אפרוקי – טריפה (שהתנתק בכמה מקומות) – כי כנראה נתלש בכוח, ולא יוכל להבריא.

(מד. 2-)

חזרה לטריפות במשנה. עד עכשיו עסקנו בטריפה הראשונה – נקובת הוושט. עכשיו עוברים לטריפה השנייה לגבי הקנהב:

ג. פסוקת הגרגרת (נחתך הקנה לרוחבו)

מה השיעור: בוושט – כלשהו, בקנה – רובו.

רוב עוביה – זה חתך פחות עמוק בחלל עצמו – מחמיר.

רוב חללה – חתך יותר עמוק, כי החתך צריך להגיע לאמצע החלל – קולא.

הביאו פסוקת גרגרת לרב, והחמיר לפי רוב עוביה,

שאלו אותו – הרי לימדת אותנו לפי רוב חללה (ואז יש להקל),

שלח רב את הקנה לרבב"ח, והתיר, וקנה מהבשר עצמו.

(מד: 7+)

שאלות על רבב"ח:

תשובה – רב עוד לא אסר, רק חשב לאסור, ואז שלח ביוזמתו לרבב"ח.

תשובה – בספק שתלוי בסברה – מומלץ להחמיר (שמא טעה בסברתו. כמו לדמות שני נקבים זה לזה).

אך בספק שתלוי בפסיקת ההלכה (האם זה לפי עובי או החלל) – יכול להקל לפי מה שקיבל מרבותיו.

(מד: באמצע)

תשובה: האיסור רק כשהמחיר לא ברור (שומא), אבל כאן זה מחיר מדויק לפי משקל, ורואים ששילם מחיר מלא.

[וכן מסופר על רבה, שהתיר טריפה וקנה אותו,

ושאלה אותו אשתו – הרי אבי (רב חסדא) לא קנה בכורות שהתיר,

וענה רבה – כי בכור נכמר בשומא (אסור לשוקלו), אך כאן זה לפי משקל ואין מה לחשוד בו (ואם תאמרי שיחשדו בי כי נתן לי את החלק המעולה? תמיד נותנים לי את החלק המעולה, ולא בשביל זה הייתי מתיר לו)].

(מד: שליש תחתון)

(אגב הצורך של ת"ח להתרחק מהן הכיעור, עוד מידות של ת"ח:)

ד. רב חסדא – מי שרואה טריפה לעצמו (=מחמיר לעצמו אפילו שיש צד להקל)

מראה שלא יעבור על איסור בגלל תאוות ממון, ולכן עליו נאמר:

רב זביד – אשריך בעוה"ז, וטוב לך – לעולם הבא.

אגב, לגבי שונא מתנות יחיה –

ר' אלעזר לא היה מקבל מתנות או מגיע לסעודות. "אתם לא רוצים שאני אחיה?"

ר' זירא גם לא קיבל מתנות, אך כן הגיע לסעודות – כי זה הוא נותן להם מתנה (כבוד) ולא הם לו.

השיעור חולין דף מד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

font-weight: 400; font-variant: normal; text-decoration: none; vertical-align: baseline; white-space: pre-wrap;">(מג. 1+ עד מד. באמצע)

אתמול הזכרנו שיש 8 טרפות "אבות", וחתם 18 "תולדות". כעת נפרט את 8 האבות "דן חנק נפש":

עולא:

לקותא (מוגלה) בכליא:

          רכיש בר פפא – גם טריפה,

          עולא – לא טריפה.

במשנה יש 9 נקבים: הוושט, קרום המוח, הלב, הריאה, הקבה, המרה, המעיים (דקים), הכרס, ההמסס ובית הכוסות.

חייא בר רבא: יש 8.

כי ניקב כיס המרה זו מחלוקת:

          המשנה כר' יוסי בר"י – טריפה,

          רבנן בברייתא – לא טריפה.

רי"צ בר' יוסף –ר' יוחנן:

אך ר' יוסי בר"י דוחה: שם זה היה נס.

(מג. באמצע)

במשנתנו – מספיק משהו

במשנה בנד. – צריך כזית, וכן פסק רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן.

וקשה: הרי ר' יוחנן – הלכה כסתם משנה, ושתי המשניות הן סתם, אז למה פסק כמשנה השנייה?[1]

תשובה: זו מחלוקת אמוראים:

          יש אומרים שלרי"ח – הלכה כסתם משנה, ואז אכן יישאר בספק, כי שתי המשניות הן סתם.

רי"צ בר' יוסף – ר' יוחנן – אין כלל שהלכה כסתם, ולכן רי"ח חופשי לפסוק כמשנה השנייה.

איבעיא להו: ניקב הפנימי והחיצוני אבל לא זה מול זה?

סברא: בוושט המזון זורם ולא יוצא מהחור, בקורקבן המזון מצטבר ויכול לעבור מהחור הפנימי דרך השכבות ואז לחיצוני.

סברא: הוושט זזה עם הקנה, ולכן לפעמים החורים יהיו זה מול זה כמו נקב מפולש, בקורקבן אין תזוזה ולכן אינו מפולש.

(מג. 3-)

          אמר על וושט, אבל הוא הדין בשאר הנקבים.

שתי סברות ברש"י: 1. כי זה לא סתימה שתחזיק מעמד. 2. כי כבר היה טריפה ולא יכול להשתנות.

(גמרא נג: – אם נכנס אריה לעדר פרות, חוששים שדרס אחת, וכששוחטים צריכים לבדוק את הבשר אם יש אדום, ובקנה וושט צריכים לבדוק אותם עצמם לראות אם יש נקודה אדומה).

ועל זה אומר רבה: בבדיקת הוושט צריכים לבדוק מבפנים (לבן), בחוץ ממילא אדום ולא ניתן להבחין.

          ומסופר שרבה בדק מבחוץ ושאל אותו אביי על זה, ובאמת רק התכוון לבחון את אביי.

(מג: 7+)

אגב ספק דרוסה, הרחבה לגבי ספקות:

          רב – לא חוששים, כי יש לבהמה חזקת כשרות.

          שמואל – חוששים כנ"ל, כי חזקת הכשרות הורעה.

בהמה שאכלה קוץ, ושחטו ורואים את הקוץ תקוע בוושט – כשרה, ולא חוששים שהקוץ ניקב גם בצד החיצוני (ולא צריכים לבדוק כלל (רש"י, בפירוש השני).

ההוא מרבנן אמר שהכוונה שרק נמצא הקוץ אבל לא תחוב, אבל רב כהנא אמר שזה אפילו אם תחוב (אם לא תחוב ברור שכשר, הרי כל הבהמות אוכלות קוצים, אז מה? נאסור את כל הבהמות?)

קושיות על עולא:

קושיות מדיני טריפות:

תשובה: אכן אין הבדל, ועולא סובר כרב, וגם שם וגם כאן לא חוששים כי יש חזקת כשרות.

תשובה: שם יש ריעותא בחזקת הסכין (כעת היא פגומה). אצלנו אין.

קושיות מתחומים אחרים:                                                                                         

תשובה: שם אחת מהן ודאי איסור, כאן אין ודאי איסור.

תשובה: שם זה הלמ"ס (הראיה שבספק טומאה ברשות הרבים טהור).

(מג: באמצע)

הקדמה: אפשר לחלק את הוושט לארבעה אזורים:

"תורבץ הוושט" – חצר הוושט. איפה זה?

יונה – רק אזור 1.

שמואל – אזור 2 + 1.

רב מרי – אזור 3 + 2+ 1.

נקב ב"תורבץ הוושט" –

רב – פוסל במשהו, שמואל – רק בנחתך רובו.

למה?

המחלוקת היא לגבי מיקום השחיטה:

רב – התורבץ הוא חלק מהוושט (מקום שחיטה), ולכן כמו בשאר הוושט – נקב פוסל במשהו.

שמואל – התורבץ אינו מקום שחיטה, ולכן פוסל רק בנחתך רובו.

קשה מסיפור: שור של בני רב עוקבא, שהתחילו את השחיטה בתורבץ ואת הרוב עשו בוושט, ורבא החמיר והטריף.

למה? הרי לכאורה זה כשר לפי כולם:

לרב זה מקום שחיטה וכשר,

לשמואל זה לא מקום שחיטה, אבל כיוון חתכו שם רק משהו – לא פוסל.

אלא לכאורה רק לקח שתי חומרות סותרות:

מצד אחד כשמואל – שזה לא מקום שחיטה,

ומצד שני כרב – שגם משהו פוסל.

והרי העושה כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי – "הכסיל בחושך הולך", ואכן רבי אבא פסק שעל רבא לשלם את דמי השור!

לפי כולם התורבץ אינו מקום שחיטה.

אלא שלשמואל – זה כלל לא נחשב וושט, ולכן פוסל רק בנחתך רובו,

לפי רב זה כן וושט, אלא שלא שוחטים שם, וכיוון שזה וושט זה פוסל במשהו.

          ואז הסיפור מובן – רבא פוסק כרב, ולכן זה לא במקום שחיטה ופוסל במשהו.

[1] השאלה קצת תמוהה. אם שתי המשניות הן סתם, אז למה רי"ח לא יכול לפסוק כמו מי שהוא רוצה? למה זה חייב להישאר בספק?

השיעור חולין דף מג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

"ובשר בשדה טרפה לא תֹאכֵלו" כל בהמה חיה או עוף שנטרפו ע"י בע"ח אחר או שנפצעו בפציעה שגורמת למוות. ואח"כ נשחטו כראוי הם אסורים באכילה מן התורה באיסור טרפה.

שמונָה סוגים כלָלִיים של טרפות שנלמדות מהלכה למשה מסיני:

ראשי התיבות: "דן חנק נפש"

1.      דרוסה – חיה או עוף דורס נעצו בה את הציפורניים.

2.      נקובה –  איברים מסוימים שנפרט נקבו בה בנקב מפולש, אפילו כשהוא קטן מאוד

3.      חסרה – שנולדה ללא איברים מסוימים.

4.      נטולה – נטלו ממנה איברים מסוימים

5.      קרועה – שנקרעו חלקים מסוימים מגופה

6.      נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה

7.      פסוקה – שאיברים מסוימים נחתכו לרחבם.

8.      שבורה – שעצמות מסויימות נשברו.

במשנה שמונה עשרה טריפות בבהמה שהם נגזרות של השמונה הבסיסיות, הטרפות בעוף מופיעות בהמשך הפרק.

האם טרפה חיה או לא

הכוונה האם בהמה שיש  בה אחת מהטרפות יכולה לחיות יותר משנה לאחר ההטרפה.

המקורות לשתי השיטות:

טרפה אינה חיה

"זאת החיה אשר תאכלו" – "חיה" דוקא בהמה שיכולה הייתה לחיות מותר לאכול אבל טרפה שאסורה באכילה כנראה שלא הייתה יכולה לחיות ולכן מכאן ראייה שטרפה לא הייתה שורדת – טרפה – לא חיה.

טרפה חיה

נשנה בבריתא של רבי ישמעאל: "וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל" – איזו בע"ח לא יאכל ונקראה "חיה" – שחי? אלו שמונה עשרה טריפות שנאמרו למשה מסיני, הפסוק מכנה את הטרפות בלשון "חיה" – חיים שיכולים לחיות.

מדוע לתנא דבי רבי ישמעאל מנינו רק שמונה עשרה טרפות ולא יותר.

הגמרא מקשה שישנם עוד ארבע טרפות שרמוזות בר"ת בסג"ר ועוד שבע שמועות של אמוראים עם שבע טרפות נוספות.

אות ב' של בסג"ר – בהמה שנחתכו רגליה מעל הארכובה – הברך  – נמנית עם הטרפות, ומדוע תנא דבי רבי ישמעאל לא מנה אותה?

תרוץ: תנא דבי רבי ישמעאל סובר שבהמה שנחתכו רגליה מעל הברך כשרה ולא טרפה.

באות ס' של בסג"ר: חסרון בשדרה – בהמה שנחסרו חוליות בשדרה שלה היא טרפה – ותנא דבי רבי ישמעאל לא מנה את הטרפה הזו במניין הטרפות שלו!

עונה הגמרא: אתה צודק- תנא דבי רבי ישמעאל מונה את חסרון בשדרה כאחד הטרפות, וכדי שנשאר בתוך המניין של השמונה עשרה ולא נגלוש לתשע עשרה, נחשיב את הנקב בבית הכוסות והנקב בהמסס כטרפה אחת.

אות ג' של בסג"ר: למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הגלודה? גלודה זו בהמה שהפשיטו אותה מהעור שלה כשהיא בחיים. עונה הגמרא תנא דבי רבי ישמעאל סובר כמו רבי מאיר שמכשיר את הגלודה.

באות 'ר' של בסג"ר – למה לא מנה תנא דבי רבי ישמעאל את הטרפה שנקראת חרותא – חרותא – בהמה שהראיות שלה הצתמקו והתקשו כמו חריות של דקל, וזה קרה דוקא ע"י אדם ולא בידי שמיים.

עונה הגמרא: נכון אתה צודק, באמת חרותא היא אחת מהטרפות, וכדי להשאר במסגרת השמונה עשרה, נוציא מהרשימה את המרה שניקבה שהיא דעת יחיד של רבי יוסי ברבי יהודה.

שבע השמועות – איך הם משתלבות בתוך ה18 טרפות?

השמועה הראשונה – של רב מתנה – עצם הירך שיצאה ממקומה והגיד שמחבר אתה אל עצם האליה נרקב.

השמועה השנייה – של רכיש בר פפא משמו של רב – אחת או שתי הכליות שנפגעו למשל מלאות במוגלה.

השמועה השלישית –  במשנה בהמשך הפרק נאמר שאם ניטל הטחול של הבהמה, הבהמה כשרה, על זה אמר רב עוירא משמו של רבא דוקא אם ניטל הטחול לגמרי, אבל אם ניקב הטחול הבהמה טרפה.

השמועה הרביעית – של רבה בר בר חנה משמו של שמואל – אם הקנה והוושט נתלשו בכמה מקומות מהמקום שלהם – זה סוג של טרפה.

שלשת השמועות האחרונות נאמרו ע"י רבה בר רב שילא בשם רב מתנא שאמר בשם שמואל – אם נעקרה אחת הצלעות ממקום החיבור שלה או שעצם הגולגולת התרסקה ברובה או בשר שחופה את רוב הכרס שנקרע ברובו – הבשר שחופה את רוב הכרס הוא הבשר שנמצא בחלק התחתון של הבהמה בדופני הבטן.

עונה הגמרא – בתוך הרשימה של תנא דבי רבי ישמעאל המעודכנת יש שמונה טרפות שמדברות על נקב, נחשיב אותם כטרפה אחת ונכניס את שבע השמועות בשבע הנותרות.

ועוד השתיים הנוספות מהבסג"ר

השיעור חולין דף מב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מא. במשנה למטה – מב. סוף פרק השוחט)

עוד גזירות דרבנן

לתוך נהרות, ימים (שנראה כאילו מנסך הדם לשרו של הים).

לתוך גומא עם מים – מותר.

גמרא – ההיתר: כי אין דרך עובדי ע"ז לערבב הדם במים.

אבל שואלת הגמרא – ואולי יש לאסור כי נראה כמנסך לבבואה שלו?

תשובה: אכן מותר רק במים עכורים.

(ואם זה לא ישיר – מותר.

          במשנה: על גבי כלים הפוכים בספינה ומשם נוזל לים,

          בברייתא: מחוץ לספינה ונוזל על דופן הספינה ומשם לים).

לכלים אסור (נראה כאוסף כדי לנסך לע"ז/או שכך היה דרכם לשחוט לשם ע"ז).

לתוך גומא אסור "כל עיקר",

אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה, אך לא בשוק.

שואלת הגמרא: לגבי גומא יש סתירה.

דחייה – הרי הסיפא כבר מזכירה את האיסור בשוק, משמע שהרישא לא בשוק.

אבל בשוק גם זה אסור, שהרואים אותו לא ישימו לב שזה לא ישיר + אין לו עניין לשמור על השוק נקי).

(מא: במשנה)

משנה:

שוחט קודשים בחוץ – כרת והקרבן פסול.

שוחט חולין בחוץ ומכוון לשם קרבן – מצד הדין כשר לגמרי (אין בחולין עניין של כוונה). אבל חז"ל גזרו שפסול, כי מי שיראה יחשוב שהוא בעצם הקדיש הרגע את הקרבן ושוחט אותו בחוץ, ויחשבו שמותר לשחוט חולין בחוץ.

אבל מתי חוששים – רק בקרבנות כאלו שבאמת אפשר לנדור ולנדוב, לכן:

עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה – פסול,

חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה – כשר.

גמרא –

א. הגמרא עוברת על המקרים במשנה, מקשה ומבארת.

המקרים שפסול (כי נידר ונידב): עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה

עולה ושלמים זה ברור שאפשר לנדוב, אבל לגבי השאר:

תשובה: המשנה כר' אלעזר – שמותר לנדוב אשם תלוי שמא עבר על לאו שיש בו חטאת ולא יודע.

תשובה: יכול להפריש בשאר השנה, ומי שיראה יחשוב שהפריש פסח וכששוחט שלא בזמנו זה הופך לשלמים, ויחשבו ששוחט קודשים בחוץ.

המקרים שכשר (כי לא נידר ונידב): חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה

רי"ח – אבל אם מחויב חטאת, ואמר ששוחט לשם חטאתו – פסול.

ר' אלעזר – אבל אם יש לו קרבן בבית ואמר לשם תמורת זבחי – פסול.

ב. במקרים שפסול – האם פסול גם כשזה בעל מום?

          ר' ינאי – כשר, כי ברור שזה לא קודשים,

          ר' יוחנן – פסול, כי אחרים אולי לא ישימו לב שיש מום.

ג. המשך המשנה – "זה הכלל" –

"אם נידר ונידב – השוחט לשמו אסור" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת נזירותי", שיחשבו שנדר נזיר בצנעא ועכשיו מקריב את לעולתו.

"אם לא נידר ונידב, השוחט לשמו כשר" – מה בא להוסיף?

          "לשם עולת אשתי" – יחשבו שאשתו היתה בהריון והפילה, וגם על זה צריכים להביא עולה.

השיעור חולין דף מא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לט: במשנה – מא. במשנה למטה)

השוחט לשם הרים, ימים וכו' – פסולה.

שניים ששחטו, ואחד כיוון לנ"ל – פסולה.

וקשה: במשנתנו – רק פסולה, אך בברייתא – זבחי מתים (אסורה בהנאה),

תשובת אביי: לשם הר – רק פסול (א"א לעבוד הר, ופסול כקנס דרבנן),  לשם ה"שר" של ההר – זבחי מתים.

בדיבור או מחשבה – לא,

אך אם עשה בה מעשה –

רב הונא, עולא-רי"ח – כן (בר הונא – אפילו שחט רק סימן אחד),

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הבהמה תאסר כבר בתחילת השחיטה, וגם האיש יעבור על האיסור כבר בהתחלה.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק – לא (סוף מ:).

ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הוא יעבור על איסור בסיום השחיטה, אבל בהמה מותרת.

קושיות לכאן ולכאן:

השוחט חטאת בשבת+בחוץ+לע"ז, חייב שלוש חטאות.

והרי החטאת אינה שלו, ואם יכול לאוסרה כשכיוון לע"ז זה כבר לא קרבן כבר בשחיטת הסימן הראשון, וממילא פטור על ה"חוץ" (שזה רק בסיום השחיטה – בסימן השני).

אלא מכאן ראיה שהוא לא מצליח להפוך את זה לע"ז (כי זה לא שלו אלא של הקדש), ולכן גם החוץ וגם החיוב על הע"ז רק בסיום השחיטה וחייב חטאות נפרדות.

דחייה: באמת כן אוסר, ובכל זאת איסור הע"ז חל באותו זמן של איסור שחוטי חוץ. איך?

אך קשה: הע"ז כבר בתחילת הסימן הראשון.

אך קשה: למה דווקא בחטאת?

(דילוג אמצע מ: עד רבע תחתון)

[הערות:

קודם אמרנו שלר"נ החיוב ע"ז זה רק על הניסיון לעשות זאת, וזה רק בסוף השחיטה, ולכן זה טוב.

אבל קשה – אז למה הברייתא מדברת על חטאת?

תשובה: כאן רב פפא יפרש בדיוק כמו רב הונא.

(אמצע מ: עד רבע תחתון)

מה החידוש? פשיטא שזו הבעיה ברב הונא!

תשובה: רב פפא רצה להדגיש שרב הונא לא כרב נחמן – שכיוון שזה בא לכפר זה נחשב שלו.

במשנה – שניים שחטו, ואחד חשב לע"ז, וזה אסור.

תשובה: כאן האדם שאסר הוא שותף ולכן גם רב הונא מודה.

גוי ניסך יין של יהודי לע"ז,

לפי רב הונא: זו אכן מחלוקת תנאים,

לפי ר"נ, ייתכן שזו לא מחלוקת – אם נקבל הבנה חדשה ברב נחמן:

אולי עקרונית גם לר"נ אדם כן אוסר דבר שאינו שלו,

ולפי זה נפרש את כל המקורות כך:

(לפי זה יוצא שיש 2 אפשרויות להבין את רב נחמן עצמו,

השיעור חולין דף מ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח: במשנה – לט: במשנה)

חלק א – השוחט לגוי

א. הדעות וההסברים

ר"א – פוסל (ואפילו שהגוי רק בעלים של חלק קטן).

ת"ק ורי"ס מכשירים.

ב. ההלכה ועוד בירור

חלק ב – האם מחשבין מעבודה לעבודה במחשבת פסול בקרבן ומחשבת ע"ז

ב. קושיא ממשנתנו שמחשבה משפיעה יותר בקודשים, ומניחים שהכוונה למחשבין מעבודה לעבודה.

חלק ג – האם אומרים הוכיח סופו על תחילתו ששחט לע"ז?

שחטה ואח"כ חישב לע"ז – בקיסרי לא אסרו ולא התירו (שמא אומרים הוכיח סופו על תחילתו).

השיעור חולין דף לט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לז: 11 שורות מלמטה – לח: במשנה)

ראינו במשנה שמסוכנת מותרת, אך צריך לבדוק שמפרכסת (כדי שנהיה בטוחים שחייתה עד גמר השחיטה). היום נגדיר מסוכנת ונגדיר פרכוס.

שאינה יכולה לעמוד

א. מה נחשב פרכוס

A. במשנה

שאר פרכוסים:

B. כשכשה באזנה (לח. 2+)

C. גועה והטילה רעי

רב – פרכוס

ר"מ-רי"ס בברייתא – לא פרכוס

גועה

קול חזק

קול חלש

הטילה רעי

שותתת

מתרזת

ב. מתי צריך שתפרכס? (לח. באמצע)

תחילת שחיטה

אמצע שחיטה

סוף שחיטה

ר"נ בי"צ

רב חסדא

רבא

סברות (ע"פ שטמ"ק)

צריך שתמות עם סיום השחיטה

צריך שתמות אחרי השחיטה,

מספיק שיהיה לה חיות קטן עד הסוף

עד אז צריך שיהיה בה חיות גדול.

ראיות

1. במשנתנו – שצריך שתפשוט ותחזיר ידה, ולא ייתכן שנדרוש כל כך הרבה חיות אחרי השחיטה. (הרי אז ודאי מספיק חיות קטן).

כן יתכן, אחרת סביר שמתה בסיום או לפניו.

2. ר"ש – שחט בלילה ומצא כתלים עם דם – כשר, והרי א"א לדעת מתי זינק הדם.

יוצא שהראיה הזאת לא נדחית.

ניסיון דחייה – זינוק דם הוא פרכוס רציני, ולכן מועיל גם בהתחלה.

[סדר המשנה הוא:

דחיית הדחייה: מהלשון "דיה" – יד+רגל>זינוק.

ניסיון הצלה – זינוק > יד/רגל,

3. "כי יולד" – פרט ליוצא דופן, "תחת אמו" – פרט ליתום.

במה מדובר?

השיעור חולין דף לח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לז. במשנה עד לז: 11 שורות מלמטה)

א. ההו"א לאסור – זאת החיה אשר תאכלו – ומסוכנת אינה חיה.

ב. המקור להתיר

A–B. לא תאכלו כל נבלה (דברים יד), ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (שמות כב)

דחייה – אולי יש איסור עשה מסוכנת, וצריך את נבילה וטריפה כדי להוסיף לאו.

[הוספות:

b. למה צריך את איסור נבילה אחרי המיתה? תשובה – כדי לעבור עליו בעשה + שני לאווים].

C. (לז. 5- לפי בעה"מ) מאיסור חלב בנבילה וטריפה

[ניסיון דחייה של מר בר רב אשי –

D. ואב"א (מאותו פסוק) – למה נאמר פעמיים חלב,

E. ואב"א – מדברי יחזקאל שלא אכל נבילה וטריפה, שהכוונה היא שלא כל מסוכנת (בשר כוס כוס).

השיעור חולין דף לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לרפואת עמוס בן יולנדה בתוך שאר חולי ישראל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לה: באמצע – לז. במשנה)

א. המשנה ושיטת ר"ש

ת"ק – הדם מכשיר (ראשונים – כל דם (גם מתה ומכה, מכוח הסברות בהו"א של ר"ש בטבלה)

שיטת ר"ש –

כן מכשיר לפי כולם

החידוש של רב אסי

לא מכשיר

דם חללים (מת מעצמו)

ר"ש – לא מכשיר

דם מתה (הרוגה)

דם מגפתו (מכה)

"ודם חללים ישתה"

למרות שכתוב "על הארץ תשפכנו כמים" – לרב אסי מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה

לא הוקש למים

הו"א – למרות שכתוב "על הארץ תשפכנו כמים" – לרב אסי מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה.

הו"א שנחשב חלל ע"י מלאך המוות (בשחיטה אין הו"א כזו, כי נקרא "זבוח").

הו"א שנחשב חלל – מה לי קטלא כולה/פלגא.

שתי ברייתות בהן אומר שבדם מתה/מגפה – לא מכשיר, משמע שבשחוטה מכשיר.

ב. איזה שלב בדם – רי"ש – ודם חללים – פרט לדם קילוח (בפשטות לר"ש ורבנן).

ג. מחלוקת רבי ור' חייא – שוחט והתיז דם על דלעת

הסבר שיטת ר' חייא ורב פפא –

ורב פפא – למרות שר"ש תמיד לא מכשיר, ואילו רב פפא רק לפעמים לא מכשיר (לרב פפא – בדם בסוף ולרב אשי בדם בסוף לעניין שלא לשרוף) – רב פפא מצרף את ר"ש למה שניתן.

א. בעי ר"ל – (בדוגמא של צריד של מנחות) – האם מכשיר רק לעניין שנפסל, או שנטמא ממש (ראשון, שני וכו')?

רב יוסף – עכ"פ תוכיח מכאן שמדרבנן עושה ראשון ושני?

ב. מניין ש"חיבת הקודש" היא מדאורייתא? (לו: מתחת לאמצע) 

1. בבשר שלמים – "והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף…" (ויקרא ז,יט) –

2. מהמשך הפסוק הנ"ל – "והבשר, כל טהור יאכל בשר", "הבשר" מיותר ומלמד דין אחר של חיבת הקודש – שגם עצים ולבונה מקבלים טומאה אפילו שאינם אוכל.

השיעור חולין דף לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.