הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • סנהדרין פח – גמרא הדף היומי

    לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_88.mp3

    Download

    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

    לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
    להדפסת התרשים של הדף

    סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פח

    (פח. 4+ עד פט. במשנה)

    חלק א – המשך מציאת כרת בתחומים בהם יש זקן ממרא

    דִּבְרֵי – דברים שתלויים בדיבור: ערכין, חרמין, הקדשות

    איך זה כרת –

    בשלושתם יש מחלוקות האם דבר מסוים הוא הקדש,
    אם הוא הקדש אז אם מישהו מעל בו חייב אשם,
    ואז אם מישהו אכל את האשם בטומאת הגוף – חייב כרת.

    ערכין – המעריך תינוק בן פחות מ30 יום,

    חכמים – לא אמר כלום,

    ר"מ – אין לו ערך אך יש לו דמים, ונותן דמיו – וממילא הכסף קדוש ומועלים בו ויכול להגיע לכרת כנ"ל.

    חרמין –

    ר"י ב"ב – סתם חרמין לבדק הבית, ומועלים בהם וכו'.

    רבנן – לכהנים, ולא מועלים בהם.

    הקדשות –

    כמה אנשים צריך כדי לפדות מטלטלין הקדש –

    ראב"י – עשרה, ואם פדה בפחות אינו פדוי ומועלים בו כנ"ל.

    רבנן – שלושה, ואם פדה בשלושה פדוי ולא מועלים בו.
    רִיבֹת – דברים שנובעים ממריבה: סוטה, עגלה ערופה, טהרת מצורע.

    בשניים הראשונים זה נפקא מינה לקידושי אישה, וממילא נפק"מ לכרת:

    סוטה –

    ר"א – הקינוי בפני 2, הסתירה בפני 1 או עצמו.

    ר' יהושע – גם הקינוי וגם הסתירה בפני 2.
    אז אם נסתרה בפני 1, ולא רוצה לשתות –

    ר"א – מאבדת כתובתה,

    ר' יהושע – יש לה כתובה, ואם מכרה כתובתה לאחר והבעל מת – והקונה לקח את הכסף – זה אכן שלו, ואם קידש בזה אישה מקודשת.

     

    (פח. באמצע)

    עגלה ערופה –

    מאיפה מודדים לעיר הקרובה –

    ר"א – מטיבורו של הגוף, ר"ע – מחוטמו, ראב"י – מהצוואר,
    ואם העיר הנכונה הביאה עגלה, ומישהו קידש בה אישה – אינה מקודשת, אך אם זאת לא העיר הנכונה – מקודשת.

    אז אם מדדו מהמקום הלא נכון והביאו עגלה, ומישהו קידש בה –

    טהרת מצורע –

    אם למצורע ירדה הבוהן למשל אחרי שנצטרע, כך שא"א לשים את דם האשם על הבוהן, מה עושים –

    ת"ק – אין לו טהרה לעולם,

    ר"א ור"ש – יש לו טהרה (ר"א – נותן הדם על מקום האיבר, ר"ש – נותן על שמאל במקום ימין)

    וזה נפק"מ לכרת – כי מתירים לו להיכנס למקדש ואילו לת"ק הוא טמא.

     

    בִּשְׁעָרֶיךָ – לקט, שכחה ופאה ("ואכלו בשעריך" ( דברים כו)).

    גם כאן הנפק"מ ממונית, וזה נפק"מ אם קידש אישה האם מקודשת, וזה כאמור נפק"מ לכרת.

    לקט ושכחה –

    ב"ה – שניים (שיבולים/עומרים, בהתאמה) הם לקט/שכחה, שלושה לא (ואם העני לקח ובהע"ב לקח בחזרה – זה של בעה"ב)

    ב"ש – גם שלושה הם לקט, ואם בעה"ב לקח בחזרה זה גזל בידו ואינה מקודשת.

    פיאה –

    מצווה להפריש כבר בקמה (לפני הקציר), אבל אם לא אז עד מתי יכול –

    רבנן – עד המירוח, אח"כ נפטר ואם העני בכ"ז יקח זה גזל ואם קידש אינה מקודשת.

    רי"ש – אפילו אחרי שנעשתה עיסה, ואם יקח העני זה לא גזל ומקודשת.

     

    (פח. רבע תחתון)

    חלק ב – אופי המחלוקת בין הזקן לבי"ד

    יש שני מקורות להלכות (מהחזק לחלש): מפי השמועה, כך הוא בעיני.

    באיזה רמה כל אחד מהם טוען –

    רב כהנא – דווקא שמקור הבי"ד חזק יותר,

    אבל אם שניהם שווים או של הזקן חזק יותר – לא נהרג.

                ר' אלעזר – גם כשהזקן חזק יותר או שווים,

    כי גם אז המטרה היא שלא ירבו מחלוקות בישראל.

     

    ראיות –

    1. ראיה של רב כהנא –
      2. שלא הרגו את עקביא בן מהללאל אפילו שנחלק את הבי"ד בארבעה דברים (במסכת עדויות), כי שניהם היו באותה רמה (שמועה).

      דחייה – שם לא הרגוהו כי לא הורה הלכה למעשה.

      1. ראיה לר' אלעזר –
        2. משנתנו – "כך דרשתי וכך דרשו חברי" – והגמרא מבינה שהכוונה שהזקן חזק יותר (הוא מפי השמועה, הם מעיניהם), (ערוך לנר – מזה שהזקן הקדים את דבריו לדבריהם) – ונהרג.

        דחייה – מדובר גם כשהם שווים או שהבי"ד חזקים.

        1. ראיה לר' אלעזר –
          2. תא שמע – אם בי"ד רוצים למחול לזקן –
          זעירא שמע מאנשי ירושלים – מוחלים,
          חבריו שבדרום – לא מוחלים, כדי שלא ירבו מחלוקות – שזאת הסברא של ר' אלעזר!

           

          (פח: 6:)

          חלק ג – אגב: מחלוקות בישראל

          תניא –

          1. בתחילה לא היו מחלוקות – כי מי שהיתה לו שאלה הלך לבי"ד שלו, ואם לא שמעו במסורת את ההלכה הלכו לבי"ד של העיר הסמוכה, בי"ד שבפתח הר הבית, העזרה, בי"ד הגדול בלשכת הגזית, ואם ה םלא שמעו – קבעו לפי הרוב.

            2. אבל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן – רבו מחלוקות בישראל.

            1. בחרו את הדיינים מלמטה למעלה,
              2. וצריך אדם שהוא חכם, שפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו.

              [ואגב – ענוותן ושפל ברך ולומד תורה תמיד ולא מחזיק טובה לעצמו, הוא בן העולם הבא].

               

              (פח: שליש תחתון)

              חלק ד – בין אם הורה למעשה לאחרים, ובין אם עשה בעצמו – חייב

              ומקשים – אם עשה בעצמו דבר שמחייב מיתה (כמו שבת), אז חייב מיתה גם בלי שיוגדר כזקן ממרא?

              תשובה – עדיין דין הזקן ממרא מוסיף חומרא:

              1. שלא צריך התראה

                2. ומה אם מדובר במסית – שגם מסית עצמו לא צריך התראה?

                1. במסית עצמו נותנים לו לטעון טענה להגן על עצמו, ואילו בזקן לא.

                  2.  

                  חלק ה – המשך על איזה דין נחלק

                  תזכורת מאתמול:

                  ר"מ –

                  1. מקל – דווקא שהתיר איסור כרת
                  2. מחמיר – גם איסור שאינו מפורש בתורה אלא בחכמים.

                    3. ר"י –

                    1. מחמיר – גם אם התיר איסור שאינו כרת
                    2. מקל – דווקא איסור שעיקרו מפורש בתורה (והפרטים נלמדו ע"י חכמים, והזקן חלק על אותו פירוש).

                      3. ר"ש –

                      מחמיר כשני הצדדים:

                      1. מחמיר כר"י – שגם שאינו כרת,
                      2. ומחמיר כר"מ – שגם אם אינו מפורש כלל (אפילו דקדוק אחד).

                       

                      משנתנו כר"י – שהעיקר מפורש, וחלק על הביאור, כמו בתפילין – שהוסיף בית חמישי.

                      ורב אושעיא – תפילין זאת הדוגמא היחידה (למצוות עשה) שהזקן ימות עליה.

                      והרי גם בארבעה מינים ו4 ציציות הזקן יכול להוסיף חמישי ולהתחייב?

                      תשובה – בלולב וציצית ממה נפשך –

                      אם זה חטיבה אחת (לולב צריך אגד, ציצית צריכה קשירה) – והוסיף את החמישי בתוך החטיבה, אז זה מקולקל מראש ופטור (כדי להתחייב צריך שיהיה "דבר" מתוקן שעליו הוסיף וקלקל).

                      [ואם היה אגוד/קשור, ואח"כ הוסיף?

                      במפרשים:
                      בלולב פטור – כי ברגע שהרים כדי להוסיף יצא יד"ח (משא"כ בתפילין שתמיד יש מצווה להניח תפילין.
                      בציצית פטור – כי אם פתח את הקשר כדי להוסיף עוד חוט, אז כשקושר זאת עשייה חדשה ויוצא שהיה מקולקל מההתחלה].

                      ואם זה לא חטיבה אחת (לולב לא צריך אגד, הציצית לא צריכה קשירה), אז גם אם הוסיף לא עשה כלום ופטור.

                      לעומת זאת בתפילין – זאת אכן חטיבה אחת, ובתהחלה היו תפילין כשרות של 4 בתים, ואז הדביק מבחוץ בית חמישי ופסלם, וחייב.[1]

                      [1] להשלים בהקלטה את תחילת השיעור (5 חלקים)

                       

                      השיעור סנהדרין פח – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                      0 min
                    3. סנהדרין פז – גמרא הדף היומי

                      לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                      https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_87.mp3

                      Download

                      לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                      לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                      להדפסת התרשים של הדף

                      סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פז

                      (פו: במשנה למטה עד פח. 4+)

                      המשך הנחנקים: זקן ממרא

                      כלומר חכם שמורה הלכה בניגוד להכרעת הסנהדרין.

                      הפסוקים (דברים יז) –

                      ח – כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם  לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ׃

                      ט – וּבָאתָ אֶל־הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל־הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט׃

                      י – וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ׃

                      יא – עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר־יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן־הַדָּבָר אֲשֶׁר־יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל׃

                      יב – וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל־הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת־ה' אֱלֹקֶיךָ אוֹ אֶל־הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל׃

                      יג – וְכׇל־הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד׃

                       

                      המשנה –

                      1. זקן ממרא הוא מי שממרה את דעת הבית דין הגדול (71) שבירושלים.
                      2. תיאור תהליך המחלוקת שלו עם החכמים –
                        3. הזקן נחלק עם בית הדין שבעירו (כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט),
                        צריכים לעלות לבתי הדין שבירושלים שיכריעו (וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם…)

                        והולכים ל3 בתי דינים:

                        בי"ד שבפתח הר הבית (23),
                        בי"ד שבפתח העזרה (23)
                        בי"ד שבלשכת הגזית (71)

                        בכל פעם הזקן מתאר מה הוא אמר ומה שאר החכמים אמרו,

                        אם יש להם קבלה יגידו, ואם לא (או שהזקן לא מקבל את הקבלה) יעברו לבי"ד הבא.
                        הבי"ד האחרון (הגדול) מכריע ע"פ קבלה או דרשה.

                        אם בכ"ז הלך החכם והורה לעשות אחרת – נהרג (אך אם רק לימד בלי להורות – פטור).

                        1. תלמיד (שאינו בן 40 ולא הגיע להוראה) פטור.

                          2. מקור בתחילת הגמרא – "כִּי יִפָּלֵא" – במופלא שבבי"ד, כלומר דווקא חכם שראוי להוראה ויושב בבי"ד.

                          גמרא –

                          נראה שתי ברייתות, ואז נראה איך ברייתא א מסתדרת עם ר"מ שבברייתא ב.

                          א. ברייתא א – התחומים בהלכה ודרכי הלימוד (פסוק ח)

                          כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין־דָּם  לְדָם בֵּין־דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ –

                          מִמְּךָ – עיבור שנה

                          (מִמְּךָ רומז ל"מִמֵּךְ יָצָא חֹשֵׁב עַל־ה' רָעָה יֹעֵץ בְּלִיָּעַל" (נחום א),

                          ו"יֹעֵץ" זה עיבור שנה, כי זה דורש עצה וחכמה)

                          דָבָר – דברים שנלמדו בהלכה למשה מסיני

                          לַמִּשְׁפָּט – דברים שנלמדו בגזירה שווה

                          בֵּין־דָּם  לְדָם – דם נידה, לידה, זיבה

                          בֵּין־דִּין לְדִין – דיני נפשות, ממונות, מכות (מלקות)

                          וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע – נגעי אדם, בגדים, בתים

                          דִּבְרֵי – דברים שתלויים בדיבור: חרמין, ערכין, הקדשות

                          רִיבֹת – דברים שנובעים ממריבה: סוטה, עגלה ערופה, טהרת מצורע

                          בִּשְׁעָרֶיךָ – לקט, שכחה ופאה ("ואכלו בשעריך" ( דברים כו)).

                           

                          [עוד חלקים בפסוק:

                          כִּי יִפָּלֵא – במופלא שבבי"ד

                          וְקַמְתָּ –

                          מהבי"ד, כלומר גם הבי"ד באים איתו,

                          וְעָלִיתָ –

                          מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל,

                          ואגב, גם ארץ ישראל גבוהה משאר הארצות – אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת־זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת… (ירמיהו כג).

                          אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ –

                          מלמד שהמקום גורם (שרק אם נחלק על בית הדין כשהם במקומם – נהרג).

                           

                          (פז. באמצע)

                          ב. ברייתא ב – ת"ר – 1. רמת האיסור. 2. עד כמה הוא מפורש בתורה

                          ר"מ –

                          1. מקל – דווקא שהתיר איסור כרת

                            2. גמרא – גז"ש "דבר-דבר" מפר העלם דבר של ציבור, שזה דווקא על כרת.

                            1. מחמיר – גם איסור שאינו מפורש בתורה אלא בחכמים.

                              2. ר"י –

                              1. מחמיר – גם אם התיר איסור שאינו כרת
                              2. מקל – דווקא איסור שעיקרו מפורש בתורה (והפרטים נלמדו ע"י חכמים, והזקן חלק על אותו פירוש).

                                3. גמרא – פסוק יא – "עַל־פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ": התורה – מפרש, אשר יורוך – חז"ל.

                                ר"ש –

                                מחמיר כשני הצדדים:

                                1. מחמיר כר"י – שגם שאינו כרת,
                                2. וחמיר כר"מ – שגם אם אינו מפורש כלל (אפילו דקדוק אחד).

                                גמרא – מקור לשני הדברים:

                                וְעָשִׂיתָ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן־הַמָּקוֹם – אפילו כלדהו.

                                 

                                (פז. 9-)

                                ג. רב פפא: איך ר"מ (שדווקא כרת) מסתדר עם כל התחומים המוזכרים בבברייתא א –

                                מִמְּךָ – עיבור שנה –

                                למשל שנחלק על בי"ד לגבי האם מעברים את השנה גם אחרי פורים (מח' בעדויות), וזה כרת כי יכול לגרום להתיר חמץ בפסח.

                                דָבָר – דברים שנלמדו בהלכה למשה מסיני

                                יש הלמ"ס שמיש ראתה דם ביום ה11 של ימי זיבה לא צריכה לשמור יום נקי למחרת, אלא טובלת עוד באותו לילה.

                                ר"ל מקל אומר שכן הדין במי שראתה ביום ה10, ורי"ח מחמיר ואומר שלא (אלא צריכה יום נקי נוסף, כמו בראתה בשאר הימים.

                                אם הזקן פסק בזה הוא מתיר זבה לבעלה שזה כרת.

                                (פז: 1+)

                                לַמִּשְׁפָּט – דברים שנלמדו בגזירה שווה –

                                            שחכמים דרשו גז"ש שגם בתו מאנוסתו אסורה בכרת

                                בֵּין־דָּם  לְדָם – דם נידה, לידה, זיבה

                                דם נידה – במחלוקת לגבי דם ירוק (שעקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים) (משנה נידה יט.), ואם פסק בזה נגד הבי"ד זה כרת

                                (בין אם הקל, ובין אם החמיר כי זה יוביל לקולא – שהיא תתחיל לספור ימי נידה כבר מהדם הירוק).

                                דם לידה – במחלוקת אם האישה שופעת דם במעבר בין השבועיים של דם טמא ל66 ימי דם טהור (נידה לה:),

                                רב – הדם מעכשיו טהור (כי יש מעיין אחד וגזה"ג שמעכשיו טהור), ואם הקל בזה כרב נגד הבי"ד – כרת.

                                לוי – הדם עוד טמא (כי יש שני מעיינות, והטמא עוד לא נסגר)

                                דם זיבה – אישה שראתה 3 ימים בימי הזיבה (כך שאמורה להיות זבה גדולה), אבל זה היה בזמן שקשתה ללדת –

                                אם אכן ילדה מיד אח"כ – טהורה מזיבה,

                                אבל אם הפסיקה – נחשבת גם זבה (=יולדת בזוב),

                                כמה הפסיקה –

                                ר"א – מעל לעת
                                ר' יהושע מקל (הפסקה גדולה יותר) – לילה ואז יום,

                                אם הזקן הקל כר' יהושע – כרת.

                                בֵּין־דִּין לְדִין – דיני ממונות, נפשות, מכות (מלקות)

                                (ברשימה זאת זה נפק"מ לכרת אם קביל כסף שלא כדין וקידש בזה אישה, ואז בא עליה אדם אחר – אם הכסף היה שלו, היא מקודשת, ואז הבועל והאישה חייבים כרת, ואם לא אז לא)

                                (פז: באמצע)

                                דיני ממונות – אם שניים (במקום 3) דנו לחייב אדם בתשלום,

                                שמואל – בדיעבד דיניהם דין,

                                רב – דיניהם לא דין,
                                וזה נפק"מ לכרת אם מקבל הכסף יקדש בזה אישה כנ"ל.

                                דיני נפשות –

                                שמות כא – וְכִי־יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וְאִם־אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ –

                                זה מקרה של התכוון להרוג את א' והרג את ב' – נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ – ויש מחלוקת בברייתא:

                                רבי – ממון,

                                רבנן – נפש, ולא ממון

                                (וזה נפק"מ לכרת אם יורש ההרוג יתפוס כסף מההורג ויקדש בזה אישה).

                                מכות –

                                יש מחלוקת במשנה בתחילת סנהדרין (ב.) כמה דיינים צריך לדיני מכות (חיוב מלקות על לאו)  –

                                רבנן – 3,

                                רי"ש – 23,

                                אם 3 דנו אותו, והמוכה יתפוס כסף מהדיינים כי יאמר שחבלו בו סתם, לרבנן תפס שלא כדין, לרי"ש כדין,

                                (וזה נפק"מ לכרת אם המוכה יקדש בזה אישה)

                                (פז: 11-)

                                וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע – נגעי אדם, בגדים, בתים

                                ברשיהמ הזאת זה נפק"מ לכרת אם הזקן יכריע לקולא נגד הסנהדרין, והמצורע ייכנס למקדש בטומאתו ויתחייב כרת (אך ראה תוס' פז: ד"ה בפלוגתא).

                                נגעי אדם –

                                כדי לטמא צריך מראה של נגע (למשל – בהרת) וגם סימן טמא (למשל – שתי שערות לבנות).
                                וצריך שהמראה יהיה לפני השערות, ולא להפך.
                                אם יש ספק מה קדם (משנה נגעים ד, יא) –

                                רבנן – טמא

                                ר' יהושע – טהור (כלומר כמראה ללא סימן, וצריך הסגרה).

                                ואם הזקן טיהר כנגד הבי"ד, ואז נכנס המצורע למקדש – כרת.

                                נגעי בתים –

                                גודל ומיקום הנגע (משנה נגעים יב, ג) –

                                ראב"ש – שני גריסין על שתי אבנים על שני כתלים בפינה ("קיר", "קירות")

                                חכמים מחמירים – גם על קיר אחד,

                                ואם הזקן טיהר כראבר"ש, ומישהו נכנס לבית ואז למקדש – כרת.

                                נגעי בגדים – האם גם בבגדים אומרים שאם ברח הגנע בכל הבגד – טהור.

                                 

                                השיעור סנהדרין פז – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                26 min
                              3. סנהדרין פו – גמרא הדף היומי

                                לעילוי נשמת בעלה של אחת הלומדות

                                זלמן משה בן זאב ז"ל, שיום פטירתו ב-ו' אדר
                                ולעילוי נשמת ר' שלום ב"ר יצחק ז'יטניצקי (בודה)

                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_86.mp3

                                Download

                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                להדפסת התרשים של הדף

                                סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פז

                                (פה: במשנה השנייה – פו: במשנה למטה)

                                המשך הנחנקים – הגונב נפש

                                הפסוקים:

                                שמות כא, טז – וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

                                דברים כד, ז – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

                                 

                                א. שצריך להשתמש בו (וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ) –
                                1. A. המחלוקת במשנה –

                                  2. ת"ק – מספיק כשהכניסו לרשותו (בשמות – וְנִמְצָא בְיָדוֹ).[1]

                                  והרי כתוב גם "וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ"?

                                  תשובה – צריך שימוש, אבל לא צריך שווה פרוטה.

                                  ר"י – צריך גם להתעמר בו (בדברים – וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ).

                                  לפי התשובה – צריך שימוש של שווה פרוטה.

                                  1. B. בעי ר' ירמיה (לפי הסבר הגמרא) – האם שימוש בעצם היותו של הנגנב שם נחשב שימוש?

                                    2. המקרים:

                                    1. גנב אדם ישן, נשען עליו, ואז מכרו – האם זה נחשב שימוש?
                                    2. גנב אישה מעוברת (הנושא הוא גניבת העובר), והשתמש בבטן האישה (ובעצם בעובר) כדי להגן על עצמו מהרוח, ואז מכר את העובר (ע"י שמכר את האישה לעניין עוברה) – האם הגנה מהרוח נחשבת שימוש?

                                      3. תיקו.

                                       

                                      ב. מי שייך לאיסור (הגנב והנגנב)

                                      תזכורת לפסוקים:

                                      שמות כא, טז – וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

                                      דברים כד, ז – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר־בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

                                      1. ת"ר – בין איש ובין אישה, שגנבו בין איש ובין אישה:

                                        2. מי הגנב –

                                        בדברים (כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב) – משמע דווקא איש,

                                        בשמות (וְגֹנֵב, שלא כתוב איש) – גם אישה.

                                        מי הנגנב –

                                        בשמות – וְגֹנֵב אִישׁ – דווקא איש.

                                        בדברים – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ – גם אישה.

                                        אבל עדיין אין מקור לאישה שגנבה אישה?

                                        בדברים – וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא – לרבות.

                                        1. תניא אידך – חייב גם אם הנגנב הוא גר, עבד משוחרר או קטן

                                          2. מקור – "גֹּנֵב נֶפֶשׁ" (דברים).

                                          אבל הגונב עבד – פטור (נראה את המקור ב4).

                                          (דילוג פה: 1- עד פו. 7+)

                                          1. מהמשנה: הגונב את בנו –

                                            2. מח' במשנה והמקורות בגמרא:

                                            רי"ש בריחב"ב – חייב

                                            חכמים – פטור,

                                                        אביי – כי הפסוק ממעט את מי שנמצא בידו תמיד.

                                            מקור:

                                            1. בדברים – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו – לאפוקי מי שכבר מצוי לו.

                                              2. דוחה רב פפא – אם כן גם כאן תפרש כך " כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב  עִם־אִשָּׁה" (דברים כב, כב) ותפטור מי ששוכב עם אישה שמצויה עמו תדיר.

                                              1. בשמות – וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת – מיותר, וממעט את מי שממילא מצוי אצלו.

                                                2. ומסיק מכאן רבא: מי שגונב את תלמידו פטור, כי נמצא בידו תמיד (!).

                                                (פו. שליש)

                                                1. מהמשנה: הגונב עבד וחצי עבד

                                                  2. הגונב עבד – פטור (הברייתא ב2)

                                                  הגונב חצי עבד – מחלוקת במשנה: ר"י – חייב, חכמים – פטור.

                                                  מקור (בדברים) – כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל –

                                                              ר"י:

                                                  מֵאֶחָיו – ממעט עבדים,

                                                  מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שני מיעוטים (מ + בני ישראל) שממעטים חצי עבד, ומיעוט אחרי מיעוט מרבה – ולכן על חצי עבד חייב.

                                                              חכמים:

                                                  מֵאֶחָיו – לא ממעט עבדים (כי עבד הוא אחיו במצוות)

                                                  מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – שני מיעוטים: אחד ממעט עבדים ואחד ממעט חצי עבד, ולכן על חצי עבד פטור.

                                                  [הם נחלקו באותה מחלוקת גם ביחס להאם יש קנס למבייש עבד ("כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" –

                                                  ר"י – "אחיו" ממעט עבדים

                                                  רבנן – לא ממעט עבדים, כי אחיו הוא במצוות].

                                                   

                                                  (נחזור מפו. מתחת לאמצע לפה: 2-)

                                                  ג. המכירה –
                                                  1. A. מכרו אבל עדיין הוא ברשותו של הנגנב – פטור
                                                  2. B. מכרו לקרוביו של הנגנב –

                                                    3. ברייתא א (ספרי) – חייב

                                                    ברייתא ב – ר"ש פוטר (בדברים – "גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו" – עד שיוציאנו מאחיו)

                                                    תשובות:

                                                    1. זאת מחלוקת: ברייתא א – רבנן, ברייתא ב – ר"ש

                                                      2. דחייה – גם ברייתא א ר"ש, כי סתם ספרי (מדרש על במדבר ודברים) זה ר"ש.

                                                      1. צריך לשנות את הגירסא בברייתא א לפטור.

                                                        2.  

                                                        (דילוג פו. 7+ עד מתחת לאמצע)

                                                        ד. אזהרה לגונב נפש מניין?

                                                        בעצם יש פה שילוב של שני לאוים –

                                                        איסור הגניבה – "לֹא תִּרְצָ͏ח, לֹא תִּנְאָ͏ף, לֹא תִּגְנֹב…" (שמות כ, יג בעשרת הדברות)

                                                        ומסבירה הברייתא שלומדים שזה מתייחס לגניבת נפשות במידת "דבר הלמד מעניינו" – שגם שאר האיסור בפסוק הם איסורים עם עונש מיתה.

                                                        איסור המכירה – "כִּי־עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר־הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, ב).

                                                         

                                                        (פו. 7-)

                                                        ה. היחס בין עדי הגניבה ועדי המכירה
                                                        1. A. אם כת אחת העידו גם על הגניבה וגם על המכירה – ודאי שהוא נהרג, ואם הוזמו ודאי נהרגים.
                                                        2. B. אם יש כת אחת על הגניבה, וכת אחרת על המכירה:

                                                          3. איתמר (לפי הבנה א) –

                                                          חזקיה – לא נהרגים

                                                          כר"ע – "דבר, ולא חצי דבר", וכאן כל שלב זה חצי דבר ולא עדות טובה,

                                                          1. העדים לא יחייבו את הגנב מיתה.
                                                          2. אם הוזמו – הם עצמם לא חייבים מיתה.[2]

                                                          רי"ח – נהרגים

                                                          כרבנן – "דבר, ואפילו חצי דבר",

                                                          ואפשר לחבר את שני החצאים ולהורגו,
                                                          וממילא אם הוזמו – חייבים.

                                                          גם בבן סורר ומורה יש צרוף של שתי כיתות עדים על שני שלבים –

                                                          בהתחלה – הבן גנב כסף וקנה בשר ויין ללא עדים, וההורים מתרים בו בבי"ד.

                                                          עדות א – שוב גנב וקנה ואכל בפני שני עדים – מלקים אותו
                                                          עדות ב – שוב עשה זאת בפני שני עדים – סוקלים אותו.

                                                          וגם כאן צריך לשאול האם שתי כיתות העדים צריכים להיות אותם עדים או לא.

                                                           

                                                          ויש שתי הבנות במחלוקת חזקיה ורי"ח:

                                                          1. הבנה א –

                                                            2. בגניבת נפש –

                                                            חזקיה – א"א לחבר שתי כיתי עדים, ושניהם פטורים ממיתה

                                                            רי"ח – אפשר לחבר, ושניהם חייבים מיתה

                                                            בבן סורר – מודה חזקיה שאפשר לפצל, ולחייב את השניים מיתה,

                                                            כי כל אחד מהם הוא "דבר" בפני עצמו –

                                                            הראשונים – לחייב מלקות (ואם יוזמו – מלקות),
                                                            והשניים – לחייב מיתה (ואם יוזמו – מיתה)

                                                            (פו: 2+)

                                                            מקשה רב פפא – לפי סברא זו בבן סורר, גם אצלנו חזקיה צריך להודות שאפשר לפצל ולחייב חיוב שונה:

                                                            הראשונים – מלקות (כי העדות שלהם חייבה אותו במלקות)
                                                            והשניים – מיתה כנ"ל.

                                                            [לגבי הראשונים זאת מחלוקת:

                                                            שלפי רי"ח – כיון שהראשונים יכולים למות אם יוזמו, לא לוקים (כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד)

                                                             

                                                            1. רב פפא –

                                                              2. אכן כל עדות היא "דבר" שלם, ולכן אצלנו:

                                                              עדי המכירה מתים לפי כולם.

                                                              לגבי עדי הגניבה – מחלוקת:

                                                              חזקיה – לא נהרגים, כי הגניבה והמכירה הם שני שלבים נפרדים

                                                              רי"ח – נהרגים, כי גם עדי הגניבה הם חלק מהסיפור הכללי

                                                              ומודה רי"ח בבן סורר שהראשונים לוקים ולא מתים,

                                                              כי שם התורה כתבה בפירוש שיש משמעות לעדות הראשונים לחייבו מלקות ("ויסרו אותו" (דברים כא, יח) ולכן שם זה אכן עומד בפנ"ע.

                                                              (פו: באמצע)

                                                              וגם אביי מסכים לרב פפא בבן סורר:

                                                              הראשונים – לא נהרגים, כי יאמרו התכוונו למלקות (גם לרי"ח).

                                                              האחרונים – נהרגים, כי כיוון שהראשונים זה דבר שלם (מלקות), גם השניים זה דבר שלם (למיתה).

                                                              אבל מוסיף שיש מקרה שבו כן נחלקו, וזה אם יש פיצול בתוך בשלב השני:

                                                              שני עדים אומרים שגנב, ושני עדים אומרים שאכל, שזה ודאי חצי דבר כי כל חצי בפנ"ע לא מחייבו כלום, ובזה:

                                                              חזקיה – פטורים (כר"ע שדבר ולא חצי דבר)

                                                              רי"ח – חייבים (כרבנן, שדבר ואף חצי דבר).

                                                               

                                                              (פו: שליש תחתון)

                                                              1. C. רב אסי – עדי מכירה לא נהרגים

                                                                2. רב יוסף – הכוונה שאפילו שהיו עדי גניבה, בכ"ז עדי המכירה לא נהרגים, כר"ע שזה נחשב חצי דבר (וזה כחזקיה לפי הבנה א – שלא נהרגים).

                                                                אביי – הכוונה שכלל לא היו עדי גניבה אלא רק מכירה, וזה גם לרבנן, שכאן הרי אפילו חצי דבר אין, כפי שהסביר רב אסי – שיכול לומר שזה העבד שלו.

                                                                אז מה החידוש?

                                                                תשובה – החידוש שאפילו שאח"כ באו גם עדי גניבה, עדי המכירה פטורים, כי בזמן העדות לא היו עדי גניבה, ואפילו שרמזו זה לזה וזה מעורר חשד שעדי המכירה ידעו על עדי הגניבה – רמיזה אינה כלום.

                                                                [1] ויש מחלוקת ראשונים האם זה בעצם כמו בכל גניבה או שיש פה דרישה גבוהה יותר של הכנסה לרשות.

                                                                [2] ברש"י כאן משמע שהסדר הפוך: קודם כל א"א להרוג את העדים הזוממים, ואחר כך כיון שזאת עדות שא"א להזימה – אז גם העדות עצמה מראש לא טובה. אבל בהמשך הגמרא עולה שזה בעיה בעדות עצמה של "דבר ולא חצי דבר".

                                                                השיעור סנהדרין פו – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                28 min
                                                              2. מחצית השקל לשיעורי הדף היומי של אתר סיני
                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sinai-psachim_096.mp3

                                                                Download

                                                                מנהג ישראל לתת זכר למחצית השקל למוסדות תורה. נודה לכם מאוד אם תבחרו לתת השנה את המחציות שלכם לאתר סיני. העבודה על כל שיעור אורכת כיומיים מלאים, ולאתר אין מימון מלבדכם. ממש בזכותכם נצליח בעז"ה להוציא לאור כמה שיותר שיעורים נוספים.

                                                                נכון לתאריך יד אדר התשפ"ה – יום פורים (14/3/2925) ערך מחצית השקל הוא 38.76 (על פי מכון כת"ר).

                                                                לתרומה דרך קארדקום | לתרומה דרך Jgive

                                                                תודה רבה מראש ופורים שמח!

                                                                אורי, אתר סיני

                                                                השיעור מחצית השקל לשיעורי הדף היומי של אתר סיני הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                1 min
                                                              3. סנהדרין פה – גמרא הדף היומי

                                                                השיעור מוקדש לזכות יהודה בן צילה ויונתן בן צילה לזיווג הגון בקרוב

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_85.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פה

                                                                [מקורות – איסור הכאה – (דברים כה) – ארבעים יכנו לא יוסיף. איסור קללה – אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור. הכאת אביו, איסור לאו – לא מפורש. עונש מכה ומקלל אביו: (שמות כא, טו-יז) "ומכה אביו ואמו מות יומת (חנק). וגונב איש ומכרו… ומקלל אביו ואמו מות יומת". עונש מקלל (ויקרא כא) – "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קלל דמיו בו (סקילה)". ]

                                                                א. ההיקש של מכה אדם ומכה בהמה:

                                                                1. תנא דבי חזקיה (עט:) – שהורג אדם תמיד פטור מממון (גם בשוגג).
                                                                2. שמכה אביו לרפואה – פטור (כמו שמכה בהמה לרפואה – פטור).

                                                                ב. איבעיא להו – האם מותר להכות לצורך היתר?

                                                                A. הכאת אביו לרפואה?
                                                                מותר – רב מתנא ("ואהבת לרעך כמוך"), רב דימי בר חיננא – מההיקש לבהמה (כנ"ל).
                                                                אסור – רב לא הרשה לבנו להוציא לו קוץ, מר בריה דרבינא להוציא מוגלה, שמא יוציא דם. [רי"ף ורא"ש – אסור לו להוציא דם גם לרפואה, רמב"ם, רמב"ן – זה רק החמרה כשאפשר, שמא יפצע יותר ממה שצריך לרפואה. ואמנם גם לאחר יש איסור הכאה, אך שם זה רק שגגת לאו וכאן שגגת איסור חנק].
                                                                קשה – ממשנה שמתירה להוציא קוץ בשבת, ולא אומרת שיחכה למוצ"ש. תשובה – שם זה דיני שבת, וגם אם היה עושה בכוונה היה פטור – 1. ר"י – מקלקל. 2. ר"ש – מלאכה שאינה צריכה לגופה (ור"ש חייב במקלקל בחבורה למשל כשצריך משהו שהוא איסורי הנאה (תוס' שבת קו.)).
                                                                B. בן כשליח בי"ד להכות/לקלל את אביו?
                                                                רב ששת – מותר (הרי לכל אדם אסור להכות/לקלל, והותר לכבוד שמים מטעם בי"ד).
                                                                קושיות:
                                                                1. ברייתא: "ומה מי שמצווה להכותו (שליח בי"ד), מצווה שלא להכותו (לא יוסיף), מי שאינו מצווה להכותו (1. בנו. 2. אחר), אינו דין שמצווה שלא להכותו (1. מקור לאיסור הכאה של הבן. 2. מקור לאיסור הכאה סתם).

                                                                2. תא שמע –  "היוצא ליהרג, ובא בנו והיכהו וקיללו – חייב, אחר – פטור".

                                                                ביאור – רב חסדא – בשליח בי"ד שמאיץ בנידון לצאת ליהרג, ולבן אסור, וחייב!
                                                                דחייה: רב ששת – בנו שליח בי"ד גם פטור. וכאן מדובר שאינו שליח בי"ד, ואחר פטור והבן חייב. במה מדובר:
                                                                1. ממון (ובמלקות אכן חייב) – אחר פטור כיון שהוא "גברא קטילא" (ולכן פטור מתשלום נזק). אך מקשים – הרי עדיין חייב בבושת (לבנים)! עונים – אין פה צער ובושת שו"פ. אך אם כך – למה הבן חייב?
                                                                2. מלקות
                                                                אחר פטור כי: 1. "אינו עושה מעשה עמך" (ולומדים הכאה מקללה). [אך קשה – אם כן גם בנו פטור, שהרי האיסור (לא העונש) נלמד מהאיסור של כל אדם. אלא עשה תשובה, וזה לא סיבה לפטור.
                                                                2. רב מרי – "בעמך" – "במקוים בעמך", ואילו במכה ומקלל אביו חייב כי יש חיוב אפילו לאחר מיתה (רש"י – עקרונית גם בהכאה, אך למעשה לא מוציא דם ולכן פטור, אך ביוצא ליהרג – חייב).

                                                                להלכה – רבה בר"ה ותנא דבי רי"ש – לא נעשה שליח, מלבד למסית.

                                                                ג. משנה על מכה ומקלל אביו ואמו – 1. מכה חייב רק אם יעשה חבורה. 2. מקלל חמור ממכה, שחייב גם לאחר מיתה (רש"י – הבדל טכני, מאירי – הבדל עקרוני).

                                                                [הדינים בברייתא 2 – 1. שחייב גם על אחד מהם: ר' יונתן – מהפשט. ר' יאשיה – "אביו ואמו קילל". 2. גם אנדרוגינוס: ר' יונתן – מקלל אביו ואמו מות יומת. ר' יאשיה – איש איש (ור' יונתן – דיברה תורה כלשון בנ"א)].
                                                                ברייתא 1 – היתה הו"א שכמו שמכה זה רק בחיים, גם מקלל (בהנחה שמכה חמור ממקלל, כי מכה זה גם ל"לא עושה מעשה עמך", בניגוד לתשובת הגמרא בעמוד א), קמ"ל שמקלל זה גם אחרי מיתה. מאיפה לומדים:
                                                                1. "אביו ואמו קילל".
                                                                [זה טוב לר' יונתן (ברייתא 2), אך לר' יאשיה זה תפוס ללמוד שחייב גם כשמקלל אחד מהם].
                                                                2. לר' יאשיה – ומקלל אביו ואמו מות יומת.

                                                                ד. האם מכה חייב גם על "לא עושה מעשה עמך"? (שורה 1 ברחבות)
                                                                1.בברייתא 1 – כן (וחמור ממקלל), המשנה – לא (כמו מקלל, כיוון שלא ציינה זאת כחומרא של מכה על מקלל).
                                                                2. זה מחלוקת תנאים – יש מחלוקת אם כותים נחשבים כגויים או יהודים. בכל מקרה – מקלל כותי פטור (כי אינו עושה מעשה עמך (עובדים ע"ז). יש מחלוקת האם חייב על הכאתו. המחייבים – כי לא צריך "עושה מעשה עמך" הפוטר – כי צריך. (ואולי פוטר כי הוא כגוי? לא, כיוון שמחייב על שור שנגח את שורו).

                                                                השיעור סנהדרין פה – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                20 min
                                                              4. סנהדרין פד – גמרא הדף היומי

                                                                לעילוי נשמת יששכר רוברט בבי בן דוד ז"ל

                                                                ולעילוי נשמת אבינו היקר והאהוב מרדכי בן חיים צבי וצפורה ז"ל
                                                                ולעילוי נשמת אברהם יששכר בן משה הכהן ז״ל
                                                                ולהבדיל, להצלחת צבי יעקב בן שמאי הי"ו

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_84.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הדף היומי, גמרא סנהדרין פד

                                                                (פג: 2 שורות למלטה – פד: שליש תחתון)

                                                                א. המשך ביאור הברייתא – פסולי עבודה במקדש שהם בלאו (ולא במיתה), ומקרים שהם במחלוקת
                                                                1. כהן ערל – יחזקאל  (מד) "כל בן נכר וערל בשר… לא יבוא אל מקדשי".
                                                                2. כהן אונן (ביום שמת לו מת) – לגבי כה"ג נאמר שלא יצא כשמת לו מת ("ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלוקיו"), ונלמד – שאר הכהנים צריכים לצאת. (רבא-) ולא לומדים גז"ש מתרומה שחייב מיתה, כי לא לומדים גז"ש לדבר שרק נלמד "מכללא".
                                                                3. כהן יושב – "כי בו בחר ה' אלוקיך… לעמוד לשרת" (דברים יח). (תוס' – אך לא נחשב זר).
                                                                4. כהן בעל מום – רבי – מיתה, חכמים – לאו.
                                                                רבי – מקור – "אך אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי…". ומניין שבמיתה:
                                                                1. גז"ש "חילול" מאכילת תרומה בטומאה. [אך קשה – למה לא גז"ש של כרת מנותר? ניסיון תירוץ: בגלל נקודות הדמיון והשוני (נדחה כי זה שווה לשניהם – בעל מום דומה לאכילת תרומה בטומאה – שניהם בעיה בגוף הכהן, ודומה לנותר – שניהם קשורים למקדש)].
                                                                2. לימוד גז"ש מכהן טמא ששישמ במקדש (שנלמד בגז"ש מאכילת תרומה בטומאה). שזה גם בעיה בכהן וגם קשור למקדש.
                                                                רבנן – יש מיעוט באכילת תרומה בטומאה – "ומתו בו כי יחללוהו".
                                                                5. הזיד במעילה – רבי – מיתה, רבנן – לאו.
                                                                רבי – מקור – "ונפש כי תחטא, ומעלה מעל בה'…". ולומד גז"ש חטא-חטא מאכילת תרומה בטומאה (ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו").
                                                                רבנן – המיעוט הנ"ל.

                                                                ב. זר ששימש – למדנו שהוא במיתה. באיזה מיתה?
                                                                A. יש כמה גרסאות למחלוקת:
                                                                במשנה – (ר"ש-)ר"ע – חנק, חכמים – בידי שמיים,
                                                                ברייתא – (רבנן- )ר"ע – סקילה, רי"ח בן נורי – חנק, רי"ש – בידי שמיים.
                                                                B. ר"ע ורי"ח ב"נ סוברים שלומדים מהעונש של נביא שהדיח, ונחלקו ר"ש ורבנן מה סבר ר"ע –
                                                                ר"ש – בחנק (כמשנתנו). רבנן – סקילה (כברייתא).
                                                                C. המחלוקת בין ר"ע/רי"ח לבין רי"ש/רבנן –
                                                                הפסוק שאוסר עבודת זר – "והזר הקרב יומת"
                                                                ר"ע ורי"ח ב"נ – מדמים את הלשון יומת – "לגבי נביא שהדיח לע"ז "והנביא ההוא… יומת" – ושם זה חנק/סקילה.
                                                                רי"ש ורבנן – מדמים לנושא קרוב, שמדבר על הדיוט ולא נביא – בתלונת בנ"י אחרי קורח כתוב – כל הקרב הקרב … ימות" (בידי שמיים – כמו עדת קורח).

                                                                ב. פרק אלו הן הנחנקין

                                                                מכה אביו ואמו – בחנק.
                                                                A. מקור העונש – "מכה אביו ואמו מות יומת", וסתם מיתה זה חנק.
                                                                B. סוג ההכאה –
                                                                גם כשלא גרם למיתה
                                                                1. סברא – לא יתכן שמדובר בהורג, שאז יוצא שהורג אדם אחר – סיף, והורג אביו – חנק (כרבנן שחנק קל מהרג).
                                                                2. סתם הכאה – לא מיתה (מכה איש ומת, או באיבה הכהו בידו וימות).
                                                                דווקא כשהוציא דם (גם אם פנימי)
                                                                "ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש… ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", ונפש=דם, אז ממילא:
                                                                1. במכה בהמה צריך להוציא דם, ולומדים בהיקש גם למכה אדם (=אביו) שצריך להוציא דם.
                                                                דחייה – הרי במכה בהמה חייב נזק גם בלי שהוציא דם.
                                                                2. "נפש" שבבהמה בא ללמד ישירות מכה אביו ("אם אינו עניין…").
                                                                [תוס' עט: – מפסוק זה לומדים גם למכה אביו, וגם לרוצח סתם].
                                                                מחר נראה, אם כן, מה לומדים מההיקש.

                                                                ג. אגב – צריך גם "מכה איש" וגם "מכה נפש" – שגם מכה קטן חייב, אך לא נפל.

                                                                 

                                                                השיעור סנהדרין פד – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                14 min
                                                              5. סנהדרין פג – גמרא הדף היומי

                                                                לעילוי נשמת בעלה של אחת הלומדות

                                                                זלמן משה בן זאב ז"ל, שיום פטירתו ב-ו' אדר

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_83.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הגמרא, דף יומי סנהדרין פג

                                                                (פב: שליש תחתון – פג: 2 שורות מלמטה )

                                                                א. קנאין פוגעין בו – (גונב קסוה, מקלל בקוסם, בועל ארמית וכהן שמשמש בטומאה).
                                                                האם על משמש בטומאה יש מיתה בידי שמיים? ובעצם זו שאלה כללית על כל המקרים.
                                                                רב אחא – יש מיתה (אחרת איך יתכן שהורגים אותו?! (חידושי הר"ן – לא היה הלמ"ס אם מהתורה אין מיתה בידי שמיים, או רמז אחר)),
                                                                רב ששת – אין (אם יש מיתה, אז נחכה לה' שיהרוג אותו).
                                                                A. ראיות משאר המקרים – רב ששת מביא אותם כמקרים שאין בהם מיתה, אך רב אחא:
                                                                גונב קסוה – יש רמז ("ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו"),
                                                                מקלל בקוסם – דומה למקלל "יכה יוסי את יוסי".
                                                                בועל ארמית – "בגדה יהודה… יכרת ה' לאיש".
                                                                B. ראיות מברייתות –
                                                                1. ברייתא שאומרת שכל העבודות במקדש שהם לא העבודה הסופית (למשל – יוצק שמן על מנחה), אלא יש אחריהן עוד עבודה, אז מי שעושה אותם בצורה אסורה, לא חייב. מה זה הצורות האסורות: מחוץ לעזרה, זר, כהן טמא, מחסור בגדים, לא רחוץ ידיים ורגליים.
                                                                לעומת זאת בהקטרה (שזה הפעולה הסופית -"עבודה תמה") – חייב. לגבי זר – הכוונה שחייב מיתה, אז סביר שגם לגבי טומאה הכוונה למיתה. דחיית רב ששת – לאו דווקא, אלא חייב רק "לאו". [ולפי"ז – בעבודה לא תמה – אפילו אין לאו (וזה שלומדים מפסוק שטמא אסור גם בשאר עבודות – זה רק אסמכתא)]
                                                                2. ברייתא מפורשת עם רשימה של איסורים שיש עליהם מיתה בידי שמיים – ביניהם כהן ששימש בטומאה.

                                                                ב. רשימת האיסורים עם מיתה בידי שמיים

                                                                איסורי אכילה:

                                                                2. תרומה בטומאה – "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו, אני ה' מקדשם" (ויקרא כב,ט). (ומכאן גם שבתרומה טמאה פטור, כי היא כבר מחוללת).
                                                                3. זר בתרומה – מחלוקת הברייתא ורב כהנא ורב אסי – מיתה – "וכל זר לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י) – שזה פסוק אחרי תרומה בטומאה ("ומתו בו")). רב (תנא ופליג) – רק מלקות (כי יש הפסק בסוף הפסוק הקודם – "אני ה' מקדשם").
                                                                1. איסור טבל – ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה'" (ויקרא כב,טו). בפשט – זר בתרומה, דרשה – איסור טבל ("ירימו" – בעתיד). ומניין שבמיתה – גזירה שווה – חילול חילול מאכילת תרומה בטומאה.
                                                                איסורים שקשורים לעבודה במקדש ושנלמדים מתרומה בטומאה:
                                                                5. כהן טמא (מסעיף א) – "דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב,ב).
                                                                6. טבול יום – "קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם כי את אישי ה' לחם אלוקיהם הם מקריבים והיו קודש" (ויקרא כא,ו), וכיון שכבר יש פסוק לטמא, אז לומדים לטבול יום (אם אינו עניין…). ומניין שמיתה – חילול-חילול מתרומה בטומאה (ב,2).
                                                                8. מחוסר כפרה – לגבי יולדת – "וכיפר עליה הכהן וטהרה", מכאן שלפני הכפרה עדיין נחשבת טמאה.

                                                                פסוקים מפורשים

                                                                4. זר ששימש -"והזר הקרב יומת" (במדבר יח,ז).
                                                                7. מחוסר בגדים – "וחגרת אותם אבנט וכו'… והיתה להם כהונה לחוקת עולם" (שמות כט,ט) – בלי הבגדים הם כזרים.

                                                                9. לא רחוץ ידיים ורגליים – "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח להקטיר אישה לה', ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" (שמות ל,כא).

                                                                10 שתויי יין – "יין ושכר אל תשת… ולא תמותו" (ויקרא י,ח).
                                                                11. פרועי ראש – נלמד מיין – ביחזקאל (מד) יש סמיכות בין פסוק שאוסר פרועי ראש לפסוק שאוסר יין.

                                                                ד. שוב, הדברים שנלמדים מאכילת תרומה בטומאה

                                                                1. מהסמיכות – זר בתרומה
                                                                2. גזירה שווה לתרומה בטומאה – איסור טבל, עבודה במקדש בטומאה (ומחוסר כפרה = טמא), טבול יום.

                                                                למה לא למדו את הגזירה שווה מ"נותר"? (כי את קודש ה' חילל").

                                                                1. רבינא – בשלושתם יש חילול בלשון רבים, ואילו בנותר – לשון יחיד.
                                                                2. הגמרא –
                                                                איסור טבל דומה לתרומה בטומאה – שניהם בפירות, תלויים בארץ, שניהם בחולין (ולא שייכים בפיגול ונותר), לשניהם יש היתר (הפרשה, תרומה), ושניהם קשורים לתרומה.
                                                                [ודומה לנותר בפחות דברים – שניהם פסול באוכל עצמו ולא באדם, שניהם לא קשורים לטומאה (ואין להם טהרה במקוה)].
                                                                עבודה בטומאה דומה לתרומה בטומאה – שניהם פסול בגוף הכהן הטמא, שניהם קשורים לטומאה, וממילא – לשניהם טהרה במקווה. [ודומה לנותר – שניהם קשורים לקודשים ולמקדש,וממילא שניהם שייכים בפיגול].

                                                                השיעור סנהדרין פג – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                15 min
                                                              6. סנהדרין פב – גמרא הדף היומי

                                                                לעילוי נשמת יששכר רוברט בבי בן דוד ז"ל

                                                                ולעילוי נשמת אבינו היקר והאהוב מרדכי בן חיים צבי וצפורה ז"ל
                                                                ולעילוי נשמת אברהם יששכר בן משה הכהן ז״ל
                                                                ולהבדיל, להצלחת צבי יעקב בן שמאי הי"ו

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_82.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הדף היומי, סנהדרין פב

                                                                 

                                                                (פא: במשנה האמצעית – פב: שליש תחתון)
                                                                המשך – מקרים בהם לא ניתן לדן לפי הכללים הרגילים
                                                                א. ברוצח שלא ניתן להורגו, שמים בכיפה עד שמת  (יש עדות אמת, אך לא מספיקה: 1. כל עד מחלון אחר. 2. לא קיבל על עצמן התראה. 3. הוכחש בבדיקות). רמב"ם מבאר שדווקא ברוצח כי מבטל ישובו של עולם.
                                                                בכיפה – תחילה מאכילים קצת לחם וומים, ואח"כ שעורים וכך נבקעת קריסו.
                                                                ב. 1. דין "קנאים פוגעין בו" (דווקא בשעת מעשה העבירה) –  גונב קסוה מהמקדש, מקלל את הקב"ה ע"י קוסם, כהן שעובד בטומאה ובועל ארמית (בפרהסיא).
                                                                2. אם לא פגעו בו – נכרת.
                                                                3. ר' חייא ב"א – כאילו התחתן עם ע"ז.
                                                                [סיפור על ר' חייא ב"א שרואה את הגולגולת של יהויקים שלא יכולה להיקבר ושם בארון ואשתו שורפת, ולכן היה כתוב עליה "זאת ועוד אחרת"].

                                                                4. גזירת בית דין של חשמונאי – כעובר על נידה, שפחה, נושא גויה, אשת איש/זונה.

                                                                5. אם בא לשאול אם לפגוע בו – לא אומרים לו.
                                                                6. אם פגע בו אחרי מעשה – רוצח.
                                                                7. לבועל מותר להרוג את הקנאי (מדין רודף).
                                                                ג. דרשות על סיפור פנחס, זמרי וכזבי.

                                                                השיעור סנהדרין פב – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                17 min
                                                              7. סנהדרין פא – גמרא הדף היומי

                                                                לעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים,

                                                                ישראל צבי בן משה שטרן אשר ז"ל
                                                                התמיד בתורה למד ולימד את הש״ס כמה פעמים

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_81.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הדף היומי, סנהדרין פא

                                                                (פא. במשנה – פא: במשנה)

                                                                א. מי שנתחייב שתי מיתות שונות על שני מעשים – נידון בחמורה יותר.
                                                                מה החידוש? אפילו שכבר נגמר דינו על הקלה, לא אומרים שהוא כאילו כבר מת.
                                                                מניין חידוש זה? מיחזקאל יח, שם מתוארים שלושה חטאים רצח (סיף) אשת איש (חנק) וע"ז (סקילה) – ונידון בסקילה (דמיו בו).
                                                                ב. אם בעבירה אחת התחייב בשתי מיתות – חייב בחמורה, אך ר' יוסי – "נידון בזיקה הראשונה", כלומר:
                                                                אם תחילה היתה אשת איש ואז חמותו – חנק, כי אין איסור חל על איסור.
                                                                אבל – אם תחילה חמותו ואז אשת איש – שריפה (כאן, כיוון שאשת איש זה "איסור מוסיף" ביחס לחמותו, אז איסור כן חל על איסור, ולכן באמת חייב בשתי המיתות, גם ר' יוסי הולך לפי החמורה ולכן נידון בשריפה).

                                                                ג. משנה – אדם שהעונשים לא מרתיעים אותו

                                                                A – הגבלת הדין – 1. ר"ל – דווקא באיסורי כרת שיש בהם מלקות. 2. ר' יעקב – דווקא שחזר על אותו חטא.
                                                                B – הקדמות:
                                                                1. מחלוקת כללית ביבמות (סד:) – כמה דרוש לחזקה – רשב"ג – 3, רבי – 2.
                                                                2. שתי הבנות – חזקה למלקות (ואז חייב רק אם חטא שוב אחרי שהוחזק, שאז אין טעם להלקות) או חזקה לעבירה (ואז חייב ברגע שהוחזק בעבירה, כי ברור לנו שיעבור שוב).
                                                                C – מקורות בתנאים
                                                                1. משנתנו – בפעם השלישית שעובר כבר הורגים אותו בכיפה.
                                                                או (הו"א) – החזקה למלקות, ויש חזקה בפעמיים (רבי).
                                                                או (דחיית רבינא) – החזקה לעבירה, ואחרי שלוש עבירות (כרשב"ג) שמים בכיפה.
                                                                2. ברייתא – ת"ק- בעבירה ה-3 שמים בכיפה, אבא שאול – ב-4.
                                                                או (הו"א) – החזקה למלקות (כי אבא שאול – למלקות), ת"ק (משנתנו) כרבי (2) ואבא שאול כרשב"ג (3).
                                                                או -(דחייה) – לכו"ע החזקה אחרי 3 (כרשב"ג), והמחלוקת – ת"ק – החזקה לעבירות (כרבינא במשנתנו), ואבא שאול – החזקה למלקות.
                                                                3. ברייתא שנייה – אותה מחלוקת, אלא שכאן בפועל לא הלקו כי התרו הוא הוא לא קיבל את ההתראה.
                                                                מכאן ברור שלפי כולם החזקה לעבירה ולא למלקות, וכו"ע כרשב"ג. אז למה אבא שאול מחכה לפעם הרביעית?
                                                                כי לדעתו צריך התראה לפני עונש ה"כיפה".

                                                                השיעור סנהדרין פא – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                18 min
                                                              8. סנהדרין פ – גמרא הדף היומי

                                                                לעילוי נשמת מרת אסתר בזק ב"ר יחיאל עמנואל הלוי ע"ה

                                                                לתרומת זכר למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

                                                                https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/sanhedrin_80.mp3

                                                                Download

                                                                לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
                                                                להדפסת התרשים של הדף

                                                                סיכום הדף היומי, סנהדרין פ

                                                                (עט: במשנה – פ: נקודותיים באמצע)

                                                                א. רוצח שנתערב באחרים – רבנן – כולם פטורים, ור"י – הורגים אותם בעקיפין (מכניסים לכיפה).
                                                                ברור שלא מדובר ברוצח שנתערב בחפים מפשע, אלא:
                                                                1. שמואל – רוצח שלא נגמר דינו שנתערב בשנגמר דינם, רבנן – כולם פטורים, ר"י – הורגים בעקיפין. (ור"ל – לכו"ע כולם פטורים).
                                                                2.. ר"ל – שור שלא גמר דינו בשוורים שנגמר דינם. (ראשונים, כולם אסורים בהנאה, אך א"א לסוקלם כי לא נגמר דינו, לכן – ) רבנן – בי"ד לא נזקקים לזה, ר"י – בי"ד הורגים אותם בכיפה.
                                                                3. רבא – חסורי מחסרא, יש פה שני נושאים: 1. שניים שאחד מהם ירה חץ והרג, שניהם פטורים – אפילו שאחד צדיק כאביו של ר' יוסי. 2. שור שנגמר דינו שנתערב בשוורים חפים מפשע (כולם אסורים בהנאה, ולכן ) – רבנן – סוקלים אותם, ר"י – הורגים בכיפה.

                                                                ב. פרה מעוברת שנגחה

                                                                בברייתא – תלוי בגמר הדין (ולא בנגיחה) – רק אם נגמר דינה כשעדיין מעוברת – הוולד אסור בהנאה,
                                                                לעומת זאת – רבא – תלוי בנגיחה, וגם אם ילדה לפני גמר הדין – הוולד אסור, כיוון שכביכול נגח איתה.
                                                                תירוצים:
                                                                1. הברייתא כרבא, והברייתא מדברת על פרה שנגחה לפני שנתעברה, שאז תלוי בגמר דין – אם גם העיבור וגם הלידה לפני – מותר, אם שניהם אחרי – אסור (כמו דבר שיוצא מן הטמא (רש"י)).
                                                                2. רבינא – כנ"ל שמדובר שנתעברה אחרי הנגיחה, אלא שהעיבור אחרי הנגיחה והלידה אחרי גמר הדין, שאז הוולד אסור כי גמר הדין מתייחס גם אליו ("עובר ירך אמו").

                                                                ג. חייבי מיתות שונות שנתערבו זה בזה

                                                                A. שתי מחלוקות בעניין התראה:
                                                                1. האם התראה לעונש חמור תופסת גם לעונש קל – זה ספק בכתובות לג, ולא הוכרע שם.
                                                                2. האם צריך התראה לעונש הספציפי, או שמספיק התראה סתמית על מיתה – ת"ק – לא צריך, ר"י – צריך.
                                                                B. הכלל – חייבי מיתות שונות שנתערבו, הורגים אותם בעונש הקל, אפילו שלא היתה התראה לעונש זה, כי:
                                                                1. נכריע את הספק בכתובות – שהתראה לחמור תופסת לקל.
                                                                2. כת"ק, וכאן היתה רק התראה סתמית.
                                                                C. הניסוח במשנה – הנסקלין בנשרפין – לר"ש – בסקילה, לרבנן – בשריפה. (ולא גורסים הפוך (נשרפין בנסקלין, כי אז זה פחות חידוש לר"ש, שהרי ממילא הנסקלין הם הרוב).

                                                                השיעור סנהדרין פ – גמרא הדף היומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                16 min

                                                              About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                              From the publisher's feed

                                                              הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.