איך תגיבו אם אספר לכם שקיים מתכון בטוח ליצירתיות, אלגוריתם מובנה שמייצר חדשנות בכל פעם? אולי תגיבו בהתלהבות, אולי בספקנות – ובכל מקרה תצאו צודקים.

בואו נפליג למסע בעקבות שיטה מרתקת ושנויה במחלוקת, שצמחה במחנות של סטלין וכבשה את ענקיות הטכנולוגיה האסיאתיות, נבדוק אם יש משהו בהבטחה שלה לחדשנות שיטתית,

ובעיקר ננסה לזהות מה אפשר לקחת ממנה בכל זאת לחיים היומיומיים והיצירתיים שלנו

יצא לכם פעם לנהוג בכביש, ולדמיין שאתם במירוץ? לעמוד בתור בדואר, ולהמר איזו פקידה תתפנה ראשונה? אם גם אתם הופכים כל רגע בחיים למירוץ מותח, אז ברכותיי (או תנחומיי): יש לכם את חיידק התחרותיות.

יש בחיידק התחרותיות הרבה יותר ממה שנראה לעין. נכון, הוא לפעמים טוב וממריץ, ולפעמים מבלבל ומדרדר. אבל זה ממש לא הכל.

בואו נבחן את המתמטיקאי הוויטנאמי המתוסכל, את הסטודנטית הישראלית הפרפקציוניסטית, ובעיקר את המירוץ לחיסון (לא הקורונה!) שגרם לכל העולם לעצור נשימה, וננסה להבין: מה התחרותיות מגלה לנו על נפש האדם, ואיך לרתום אותה לעבר הטוב

לכבוד הפרק ה-50 של הפודקאסט, רציתי להגיד לכם תודה – ולשתף ב-5 המקומות המיוחדים שלי, שמוציאים ממני יצירתיות מקסימלית. ולא, זה לא המקלחת.

למה מרצה טוב הוא מרצה משעמם? מה הקשר בין זמן איכות עם הילדים לבין חומוסיה במגדל-העמק? ובעיקר, איך להוציא את היצירה השלמה שלנו אל העולם בחוץ

דווקא עכשיו צריך לדבר על יצירתיות!

ולפי השאלות שלכם, אני יודע שאתם תוהים – מתי כבר נדבר כאן על היצירתיות כפי שאנחנו מבינים אותה: היכולת להבריק רעיון, לפרוץ מכשול, לחשוב מחוץ לקופסא?

אז בואו נפגיש את ניוטון עם זאטוט בן שנה וחצי, בואו נבדוק אם שלמה המלך מנסה להעליב את אהובתו או להחמיא לה כשהוא משווה את השיער שלה לעדר של עיזים, וביחד נלמד להשתמש באחד מכלי הנשק הגדולים של יצירתיות במדע, ובחיים שלנו: כוחו של משל.

החיילים הגיבורים שלנו נלחמים, ואנחנו כאן בעורף, מבינים עם הראש שגם אנחנו צריכים להמשיך בכל הכוח, צריכים לחזק ולהתחזק – אבל לא כל מה שמבינים בראש, קל כל-כך להוריד אל הלב.

האמת שזו בעיה אנושית מהשורה הראשונה: איך לקחת ידע ולהפנים אותו, איך לחיות את מה שאנחנו יודעים. איך לא להיות "חמור נושא ספרים".

אז בואו ניקח רגע הפוגה מהפיצוצים בעזה ונדבר על פיצוצים של מבחנות, ננסה ללמוד מהקאובוי של הפלוטוניום על נהיגה מונעת (?!), ובעיקר ננסה להבין – איך אפשר (ולמה חייבים!) לקחת את מה שאנחנו מבינים עם הראש – וליילד מתוכו אל הלב רגש חי ומועיל.

כל אחד מאיתנו חשב פעם לשבור את ההגה בחדות: להתפטר מהעבודה, לפרוש מהמקצוע, ולהתחיל משהו חדש. אבל מה אם העבודה שלנו היא החלום שלנו, שחלמנו מזמן?

עבור רוב המדענים שאני מכיר, העיסוק במדע הוא הגשמת חלום ילדות. ואיך אפשר לעזוב חלום?!

נדבר על 3 מיתוסים של שינוי כיוון, נספר על אדמירל שהפך לפרופסור, על פרופסור שהתחיל לבשל ויסקי, ובעיקר ננסה להבין: מתי להתעקש על החלום – ומתי לחפש בתוכו חלום גדול עוד יותר?

מה ספקטרום התגובות שייתכן ביחס אל הרוע? במיוחד רוע במימדים רציניים: נאצים, סובייטים, חמאס. האם בין תמיכה ברוע, לבין התנגדות לרוע, יש אזור אפור של נייטרליות?

מה הציר שמחבר בין רוע אידיאולוגי, רוע בשביל רווח אישי, וסתם ראש קטן? ומה יכול לעשות נגד הרוע האזרח הקטן – שלא תמיד מרגיש שהוא לא יכול להיות גיבור?

בואו נצא למסע מזוכי נובל נאצים, דרך מנגנון ההלשנות הסובייטי, ועד להצהרות גינוי מפוקפקות מהשבוע שעבר, כדי לגלות תפיסת עולם אחרת, שלוקחת את המאבק הנחוץ ברוע ששב ומפציע בעולם, ומעמידה אותו בהקשר רחב ועמוק יותר של טוב ומוסר.

כולנו יצירתיים, אבל האם אנחנו מנצלים את מלוא הפוטנציאל היצירתי שלנו?

יומיים לפני ה-7/10 ד"ר יחיאל הררי (מרצה מבריק ומרתק) ראיין אותי לפודקאסט שלו על נושא שהוא בנפשי: יצירתיות כדרך חיים.

מקווה שהפודקאסט יעזור לכולנו לרענן את תנועת היצירתיות בחיינו, ושיהיו בשורות טובות!

כל מי שנקלע אי-פעם למלחמות-אגו, יודע כמה קשה לצאת מהן. ריבים על כבוד וקרדיט יכולים לשרוף כל חלקה טובה.

היום נצא לטיול בעולם המדע כדי לרדת לשורש העניין: כמה נמוך מדענים מוכנים לרדת בשביל לקבל קרדיט, מרמת הדוקטורנט הזוטר ועד לזוכי הנובל? למה מדינות שלמות נכנסות לאובססיה על מי המציא מתקן כזה או אחר? ובעיקר, מה הקשר בין כל זה, לבין הבנה שגויה של מהי "יצירתיות" אמיתית?

אנשים רבים אומרים שהם אוהבים את האמת, אבל האם הם משקרים – לעצמם?

וכשאני מבטיח לעצמי לא לגעת יותר בשוקולד – ואוכל בכל-זאת – האם אמרתי אמת?

אולי קיימים בכלל סוגים שונים של אמת? כל אחת עם היתרון השימושי שלה – אבל גם עם איזשהו הבדל מה-"אמת-אמת"?

מי הרופא שעשה מסיבות רפש כדי להוכיח את האמת שלו? מי גוזר דפים מאנציקלופדיה? ובעיקר, איך אפשר לקבל השראה מהאמת המדעית, כדי לא לשקר לעצמנו?