לפעמים, האמת מתחילה בהתבוננות פנימה.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#אמת #יחסים #ריפוי

מילים מעל זמן, תנועה ומקוםלא פעם אני שומעת אנשים אומרים: מה שהיה היה. העבר נשאר בעבר. כל מה שהיה פעם טוב, היום כבר לא רלוונטי עבורנו.

 אבל אז אני מוצאת את עצמי פותחת ספר ישן, מכתב מצהיב או אפילו טקסט עתיק שאולי מישהו כתב לאור הנר. 

ואני מרגישה איך המילים האלה נוגעות בי ומעוררות התרגשות, געגוע, שמחה ולפעמים גם כאב, כאילו נכתב עכשיו ובמיוחד בשבילי.

 זה מדהים, המילים האלה כאילו עוברות דרך הזמן, מקפלות מרחקים ומצליחות לגעת בלב.

מי שכתב אותן חי לפני דורות, בעולם אחר לגמרי.

המילים מקבלות כנפיים, חוצות תקופות, כאילו אין באמת זמן, תנועה ומקום.

בכל זאת אנחנו חולקים את אותו לב אנושי.

זה מזכיר לי כמה כוח יש בדברים כתובים.

המילים הן לא רק זיכרון, הן גשר.

ובנוסף גם תזכורת בשבילי.

כל מילה שאני כותבת היום, אולי תיגע מחר בלבשל מישהו אחר, בזמן, תנועה או מקום אחר.

#זמן #מקום #מילים

יש ימים שהלב מתכווץ.  

הכול מרגיש רועש החדשות, הרשת, הוויכוחים עם אנשים שפעם הרגישו קרובים.  

ואז פתאום באה המחשבה: אולי משהו נשבר פה ? אולי התרחקנו יותר מדי ?

 אבל אולי דווקא הכאב הזה מוכיח שעדיין אכפת לנו.  כי אם לאהיה אכפת זה לא היה כל כך כואב.

 כולנו עמוק בפנים רוצים חברה אחרת, חמה יותר.  ארץ שאפשר לחיות בה יחד, גם כשאנחנו לא מסכימים על הכול.

 זה לא קל. לפעמים אפילו זה קשה.  

יש ריבים, יש אכזבות, יש ימים שאומרים לעצמנו: "יאללה, אין סיכוי, זה לא ילך".

 אבל אז מגיע רגע קטן, שיחה טובה, מבט אמיתי, חיבוק  ופתאום נזכרים, מרגישים, שזה כן אפשרי.  

שגם כשקשה, אפשר להישאר עם לב פתוח.

 לא חייבים להסכים על הכל כדי לאהוב.  

אפשר להיות שונים, ובכל זאת לבחור בטוב, בביחד.

 צמיחה אמיתית קורת כשלא בורחים מהקושי אלא עוברים דרכו.  

עם לב שמוכן להרגיש, גם אם זה לא תמיד נעים.

 אז בואו נזכור: 

להקשיב.  

להתקרב.  

לפתוח את הלב

ולזכור כמה כוח יש בלב שלא מוותר על אנשים.

קרדיטלתמונה: Image by MAIRA ALI from Pixabay

שפה היא לא רק תקשורת, היא רבדים. 

רבדים של היסטוריה ושל תרבות. 

שפה היא בעצם - סיפורו של עם. 

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#שפה #תקשורת #עם

קרדיט לתמונה : Image by Ri Butov from Pixabay

אני לא זוכרת מתי בדיוק התובנה הזו פרצה, הבנתי שהקשר שלי לארץ ישראל לא תלוי בכותרות החדשות או במפה הפוליטית. 

הקשר יושב עמוק ופנימי יותר, כמעט פיזי.

כשהרוח של אחר הצהריים מניעה את העלים של עצי הזית אני מרגישה את ההיסטוריה של המקום, את הדורות שהלכו והיו כאן לפניי. 

כשאני הולכת בין הרחובות הצרים בעיר העתיקה כל אבן מספרת ומייצגת סיפור של חיים, מאבק ואמונה.

המורשת שלנו אינה מתבטאת רק בספרי היסטוריה או חגים בלוח השנה.

היא קיימת בריחות של השוק שמלא בפירות וירקות, ברעש של חיים עירוניים, קולות מהדירות,מהמרפסות ומהשכונה שסוחפים איתם סיפורים חדשים בכל יום, היא בקירות העתיקים שספגו דמעות וצחוק במשך דורות, במטעמים שאימהות מכינות לפי מתכונים של פעם שעברו מדור לדור במשפחה, בעבודת ידיים של חקלאים שמחיים את האדמה ביומיום ובסיפורים שמועברים מפה לאוזן ולא נכתבו בספר.

זו אהבה שמכילה סדקים, כאב, ויכוחים, ימים קשים, אבל דווקא בגלל זה היא אמיתית ושורשית. 

אני אוהבת את ישראל כי היא הבית ולא כי היא מושלמת, אליה השתוקקו דורות להגיע וליישב אותה. 

ישראל היא בית בשבילי. 

בית שלפעמים מאוד מאתגר אותי להקשיב, לשמור, להילחם על מה שחשוב. 

ויותר חזק מזה, בית שמזכיר לי מי אני ומה הם השורשים שלי שטמונים חזק בקרקע, גם כשהרוח חזקה.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#ישראל #בית #קרקע

"ושבו בנים לגבולם", ירמיהו ל"א. 

שָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם הפסוק הזה, נאמר אחרי שרחל, האם של כל הדורות, עמדה על אם הדרך ובוכה על בניה שאבדו.

והקב"ה ענה לה: “מִנְּעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.”

לא מדובר כאן רק על שיבה גיאוגרפית, אלא “שיבת ישראל לארצו היא שיבת רוחו לגבול חייו.” [הרב קוק]

כלומר הארץ אינה רק קרקע, היא מראה את חזרת החיים אל מקורם.

וכשישראל חוזר אל גבולו גם הלב חוזר אל מקומו, לתודעת קיומו. 

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

סיפורן הסוכות הציבוריות שנבנו לפני 130 שנה.

גם היום בכל עיר ושכונה נבנות סוכות פתוחות לכולם סימן קטן של אחדות וחום אנושי.

חפשו אותנו בפיסבוק: הפרויקט של אמא

#סוכות #אחדות #חטופים

עבר עלינו ערב מאוד חם ,אנושי, בלתי אמצעי, ובעיקר יהודי ישראלי.

הכל זרם כאילו היה מנצח על התזמורת ,שהחליט שהכל יהיה חג של קשר פנימי בין לבבות הרוצים רק טוב. 

רק להודות.

 שנה טובה מלאת הודיה .

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

יום כיפור הוא זמן לחשוב על מי ועל מה אנחנו צריכים לבקש סליחה.

גיליתי שסליחה היא לא רק "אני לא כועסת יותר"  מאז 7 באוקטובר, כל שיחה על "סליחה" מרגישה מנותקת.  

איך בכלל מדברים על סליחה כשיש פצעים שעדיין מדממים ?

זה לא כעס קטן שחלף.  זה כאב לא הגיוני, על אנשים שלא יחזרו, על מציאות שהתפרקה.  

יש דברים שהם פשוט בלתי נסלחים.

קשה לי להבין אנשים שמזכירים להם את השבעה באוקטובר הם עונים: "בואי תתקדמי הלאה, דפדפי"  

האירועים של 7.10 פתחו פצע לאומי ואישי, ודווקא כשכותבים על סליחה אי אפשר להתעלם מהמתח הזה: מצד אחד יש את הקריאה הפנימית לרפא, לשחרר ולחיות ומצד שני המשפט "לא נשכח ולא נסלח" ,שמהדהד חזק מאוד אצלנו, כחלק מהזהות והזיכרון. אבל בתוך כל זה, יש מקום לדבר, על סליחה אחרת.  

לא כלפי מי שפגע, אלא כלפי עצמנו וזה בסדר. אנחנו בני אדם, לא מלאכים.

סליחה עלמה שאמרנו במצבי לחץ.  

סליחה לאנשים סביבנו, חברים, משפחה, בני זוג שלא תמיד היינו שם בשבילם כשהיו זקוקים לנו ונפגעו מאיתנו. 

והסליחה היא גם לאומית, לא רק אישית. 

עבור העולם אנחנו עם יהודי אחד, אבל בינינו  אנחנו עדיין מפולגים, מקוטבים, לא שייכים אחד לשני. 

סליחה שאנחנו יודעים שחייבים להיות מאוחדים, מחוברים, אבל לא התאמצנו מספיק ולכן זה לא מצליח לנו. 

סליחה היא לא ויתור על צדק.  

היא לא מחיקה של העבר.  

היא פשוטדרך לחזור לנשום, לאט לאט.

וביום הכיפורים הזה, כשנשמע את תקיעת השופר נוכל כולנו יחד , עם כל הגוונים והשוני ביננו לבקש סליחה ומחילה על כל אלה, כדי שיקרו לנו הניסים המיוחלים ונחזור להיות עם אחד, מחובר ומאוחד.

גמר חתימה טובה.  

שנדע שקט, ריפוי, וחיבורים אמיתיים.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#יוםכיפורים #סליחה #שבעהבאוקטובר

ראש השנה תמיד גורם לי לעצור. יש משהו מיוחד בזמן הזה, בחודש אלול, שמזמין אותנו לחשבון נפש. למרות שמדובר בחג ובמנהגים, יש בו גם תחושה של התחלה חדשה.

אני שומעת וקוראת לעיתים קרובות, "תאהבי את עצמך". כמובן שזה מבורך, אך לפעמים אני שואלת את עצמי, האם הכוונה לאהוב את עצמי, או להעריך את עצמי?

אהבה עצמית היא לדאוג לעצמנו, לפנק את עצמנו, להניח גבולות. ערך עצמי, לעומת זאת, הוא ידיעה עמוקה שאני ראויה פשוט כי אני קיימת, ללא צורך להוכיח דבר.

כשאני חיה ומתנהלת  מהמקום הזה, הנתינה שלי לאחרים לא מרוקנת אותי; היא קיימת וזורמת, כמו אור פנימי שמתגלה החוצה.

זהו בשבילי מימוש חשבון הנפש של ראש השנה, בירור עד כמה אני חיה מתוך ערך עצמי אמיתי, ועד כמה אני מוכנה לפתוח את הלב לעצמי, לאחרים ולחיים.

ראש השנה היא הזדמנות לבחור מחדש לאן אני רוצה לכוון את עצמי בשנה הקרובה. השנה אני בוחרת באהבה ובהערכה, מבפנים החוצה.

שנה טובה ומתוקה

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

קרדיט לתמונה:  Image by Ri Butov from Pixabay