ראש השנה תמיד גורם לי לעצור. יש משהו מיוחד בזמן הזה, בחודש אלול, שמזמין אותנו לחשבון נפש. למרות שמדובר בחג ובמנהגים, יש בו גם תחושה של התחלה חדשה.

אני שומעת וקוראת לעיתים קרובות, "תאהבי את עצמך". כמובן שזה מבורך, אך לפעמים אני שואלת את עצמי, האם הכוונה לאהוב את עצמי, או להעריך את עצמי?

אהבה עצמית היא לדאוג לעצמנו, לפנק את עצמנו, להניח גבולות. ערך עצמי, לעומת זאת, הוא ידיעה עמוקה שאני ראויה פשוט כי אני קיימת, ללא צורך להוכיח דבר.

כשאני חיה ומתנהלת  מהמקום הזה, הנתינה שלי לאחרים לא מרוקנת אותי; היא קיימת וזורמת, כמו אור פנימי שמתגלה החוצה.

זהו בשבילי מימוש חשבון הנפש של ראש השנה, בירור עד כמה אני חיה מתוך ערך עצמי אמיתי, ועד כמה אני מוכנה לפתוח את הלב לעצמי, לאחרים ולחיים.

ראש השנה היא הזדמנות לבחור מחדש לאן אני רוצה לכוון את עצמי בשנה הקרובה. השנה אני בוחרת באהבה ובהערכה, מבפנים החוצה.

שנה טובה ומתוקה

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

קרדיט לתמונה:  Image by Ri Butov from Pixabay

נחשפתי לראיון שבו דיברו על "האבות המייסדים” של ארצות הברית ושל צרפת. זה גרם לי לחשוב כשאצלנו שאומרים "האבות המייסדים" הסיפור שונה לגמרי.

כי בעוד שאצלם ההיסטוריה מתחילה לפני כמה מאות שנים עם מהפכנים, פילוסופים ונשיאים ראשונים, כאן בארץ שלנו קיימים שורשים שמתחילים אלפי שנים אחורנית.

כשהאמריקאים והצרפתים אומרים "אבות האומה" הם מתכוונים לאנשים שפעלו לפני דור או שניים.

כשאנחנו אומרים אבות האומה, אנחנו מתכוונים לאברהם, יצחק ויעקב, לנשותיהם, למשה שהוציא אותנו ממצרים וליהושע שהכניס אותנו לארץ ישראל.

וזה מה שמרגש אותי, ההיסטוריה שלנו לא נולדה מתוך מסמך חתום או מהפכה פוליטית, אלא מתוך סיפור מתמשך, אמונה, תרבות ושפה ששמרנו עליה והיא עלינו אלפי שנים.

ובכל זאת, גם לנו יש את הדמויות המודרניות, הרצל, בן גוריון, בן יהודה ואחרים שהמשיכו ומשכו את אותו חוט עתיק והצליחו להקים מדינה חיה ונושמת בה אנו חיים בזמן הזה.

 ההבדל המהותי הוא שהזהות היהודית הישראלית שלנו, לא בנויה רק על מהפכה מודרנית אלא על מסע עתיק שחוצה דורות.

ואני ? אני חוליה קטנה בשרשרת הזאת שמחזיקה בה חזק כדי להעביר אותה הלאה.

קרדיט לתמונה : Image by Ri Butov from Pixabay

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

זה ספר שבנה אותנו כאומה, האומה הישראלית, שהוציא אותנו ממצרים לא רק פיזית אלא גם נפשית והפך אותנו לעם עם עמוד שדרה מוסרי.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#תנ"ך #סבתא #אומה #נכדים

מעניין לראות איך עמים ותרבויות שונות מתייחסים להודיה – הם מזכירים לנו עד כמה היא חשובה, ואיך היא עוזרת לנו להתחבר לעולם ולהתפתח.

 לפעמים אני עוצרת לרגע ונושמת עמוק.

באמצע המרוץ של החיים, בתוך כל מה שחסר, אני מזכירה לעצמי שיש לי כל כך הרבה על מה להודות.

 הסטואיים – פילוסופים מיוון ורומא העתיקה חידדו את החשיבות של הכרת תודה על מה שיש, גם אם זה לא מה שציפיתי או רציתי, כי בכל מצב מסתתר שיעור.

 הבודהיסטים שיקפו לי שהודיה היא תשומת לב להרגיש את הנשימה, את הרגע, את היופי שבפשטות.

 העמים הקדמונים הודו לאדמה, לשמש ולמים, והראו לי עד כמה אני חלק ממארג רחב וגדול ממני.

 והמקובלים חיזקו בי את ההבנה להודות על כל מצב כיוון שמתוך ההודיה אני מתחברת למערכת שלמה שמובילה אותי להתפתחות ולמימוש עצמי.

 כשאני שמה לב לכל זה, משהו בי מתרכך.

ההודיה לא עוצרת אותי מלהשתפר להפך, היא נותנת לי כוח לגדול מתוך שלמות, לא מתוך חוסר.

 אז היום אני בוחרת להודות על הדרך, על האתגרים, על האנשים שלצידי, על כל צעד שמקדם אותי.

 כי ההודיה היא לא קו סיום היא הדלק שממשיך להניע אותי במסע החיים, ואפשרות להבחין בכל השפע בו זכיתי.

 ועל מה אתם מודים היום ?

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

קרדיט לתמונה: Pixabay

מי באמת הסופר של החיים שלי ?

 יש אומרים על החיים שהם כבר נכתבו וידועים מראש הפרקים, הדמויות, ואפילו הסוף,  כאילו מונחים על דף שטרם קראנו.

 כשאני חושבת על זה, לא ממש חשוב לי אם הסיפור כבר שם איפשהו. מה שבאמת משנה זה איך אני בוחרת ללכת ביןהשורות, איך אני מוסיפה מילים, מוסיפה צבע, יוצרת לעצמי עולם שמרגיש אמיתי ונוגע.

אני יכולה פשוט לגלול, לעבור מפרק לפרק מבלי להסתכל או לפתוח את העיניים, לחפש את הרמזים הקטנים, להתבונן בדרכים שמתפתלות ולבחור את ההרפתקה שלי בכל רגע.

הסוף אולי כבר נקבע ומוכר למי שכתב את הספר. אבל כל דף שאני כותבת וחווה עכשיו הוא שלי וזה המסע שנצרב בזיכרון שלי.

 כי החיים הם לא רק היעד להגיע אל הסוף, הם על איך אני מרגישה, לומדת, מתפתחת, מתעצמת בכל צעד ובכל מצב שאני חווה בדרך.

לכן, אם כבר הכל כבר כתוב, אני רוצה לבחור באיזה צבע לצבוע את השורות האלה, מה לסמן, מה להאיר, ואיך להפוך את הסיפור הזה למשהו שייחודי לי.

 הדרך פתוחה והמסע הוא שילוב של הבחירה שלי והכוונה שמגיעה אולי מעבר.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

בגשם, בקור, ובשמש הקופחת של הנגב ד"ר וילהלמינה כהן חרשה את המדבר בשביל הילדים שטיפלה בהם.

חמש שנים (!) היא הייתה רופאת הילדים היחידה בכל הנגב, לבד.

כל המידע הזה על קהילת קהיר במאה התשיעית היה חדש לי והאיר את עיני.  זה ממש החזיר לי את הנשימה כשאני רואה איך זה בדי.אן.איי היהודי שלנו לדאוג אחד לשני, לשמור אחד על השני, לשמור על ערכי המשפחה וערכי הקהילה. 

זה ממש עושה לי ברור כמה זה קל לבנות חזון חדש לעתיד עם ישראל. 

קרדיט לתמונה: Zerida at English Wikipedia

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

לזכור את מה שתמיד קיים שם

 יש אהבה שקיימת שקשה להסביר במילים.

היא לא מתגלה כי קיבלתי משהו.

וגם לא כי מישהו הקשיב לי, תמך בי, חיזק אותי.

וגם לא כי הכול זורם כפי שרציתי.

זו אהבה שלא תלויה בכלום.

לא ברגש, לא בתוצאה, לא במצב הרוח.

היא פשוט שם בידיעה עמוקה פנימית.

אפילו כשכואב.

אפילו כשנפגעתי.

אפילו כשאני לא מבינה

היא לא זזה ממקומה.

זה לא תמיד גלוי, לא תמיד מורגש אבל כשזהמתגלה, זה חזק מהכול.

יש שקט פנימי, כשנזכרים בה.

אין צורך בהוכחות וגם לא בתשובות רק לשהותבה.

לדעת ולהרגיש והכל באיזון.

חפשו אותנו בפייסבוק : הפרויקט של אמא

כשחזרנו לארץ וטסנו בלילה וראינו את כל האורות מעל ישראל, פתאום הייתה לו הרגשה של הודיה, שבאמת זה שיש לנו מדינה זה ממש נס ולפני זה לפני הנסיעה הזאת הוא לא הצליח  להרגיש את זה ככה, כי הוא  גדל לתוך המדינה הזאתי מתייחס אליה כמובן מאליו.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#ישראל #מדינה #המסעלפולין

בין המצרים הוא תזכורת לאן מגיע עם שלא מצליח לראות את עצמו כעם אחד.  

ואולי השנה – זו ההזדמנות לשנות את הסיפור. ולהפוך לעם אחד. לב אחד. עתיד אחד.

חפשו אותנו בפייסבוק: הפרויקט של אמא

#בין המיצרים #עםאחד #שנאתחינם

קרדיט לתמונה: Pixabay