הפודקאסט של יד ושם

אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019  נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה. 
 "את תשרדי ותספרי לכולם מה האנשים הרעים האלה עשו לנו". כך נפרדה איטה פיקס מביתה אלה כשהשאירה אותה אצל מכרה פולניה, בעוד היא ושאר ילדי המשפחה יצאו להסתתר ביער. כשאלה שאלה אותה "למי אני אספר? מי בכלל יקשיב לי?" ענתה אימה - "גם כשלא ירצו להקשיב לך את צריכה לספר ולדבר גם כשלא ירצו לשמוע, דעי לך שמעולם לא עשינו רע לאף אחד".
כשנכנסתי לביתה של אלה, ופתחתי את מכשיר ההקלטה היא אמרה - "אני לא יכולה לספר, אני יכולה רק לגעת".
אלה פיקס, היום אלה בראון, נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם מלינסק שבמחוז ווהלין. היום אוקראינה, אז פולין. לאביה קראו משה ולאימה כאמור איטה, והיו לה עוד שישה אחים ואחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה סופחה מלינסק לשטחי ברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו אליה בקיץ 1941 נמלט אביה מזרחה לעומק ברית המועצות. הכעס והכאב על כך מלווים את אלה אולי יותר מכל עד היום. למרות בקשתה של אימה שתספר היה לה קשה, ואלה מעולם לא מסרה עדות מפורטת ליד ושם או לכל מכון אחר. בקיץ 2019 ושוב לפני כמה ימים, נפגשנו לשיחה על סיפורה של ילדה ללא ילדות. הפעם ב 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם - סיפורה של אלה בראון. על הגירוש אל הגטו, על הבריחה מהשיירה אל בורות המוות, על החיים ביער, על הפרידה מהמשפחה ועל כאב השחרור והחיים שאחרי המלחמה. 

השואה לא יכולה הייתה להתבצע על ידי הרוצחים בשטח בלבד. רצח בקנה מידה כה גדול, שהשתרע על פני שטחים כה נרחבים, הצריך מנגנון עצום שאויש על ידי מאות אלפי אנשי מינהל ורשויות הביטחון של המדינה. איך יכלו כל כך הרבה אנשים "רגילים" לכאורה, לקחת חלק ביודעין בפשעים כאלה? בפרק זה אנו מקבלים הצצה לתופעה המטרידה הזו, דרך דמותו של קצין משטרה גרמני אחד, פול סאליטר, שהופקד על ליווי רכבת של 1,007 יהודים מגרמניה לגטו ריגה, בלטביה הכבושה. 

הערה קצרה לפני שמתחילים.
הפרק The Perpetrators of the Holocaust - Consequences at a Distance
עלה בפודקאסט של יד ושם באנגלית 'On the Holocaust'. את הפרק ליוו דבריו של כריסטופר בראונינג. פרופ' להיסטוריה ומחזיק הקתדרה על שם פרנק פורטר גרהם באוניברסיטת צפון קרולינה, ומחבר הספר "Ordinary men"  שתורגם לעברית תחת הכותרת "אנשים רגילים", העוסק בדמות הרוצחים בתקופת השואה.
דבריו בפרק יובאו בקריינות עברית.

באביב 1944 נשלחה שרה לייכט יחד עם משפחתה מביתה שבטלגד, כפר קטן בטרנסילווניה, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו, והיא בת 15 בלבד. בקיץ 2019 ניפגשתי איתה בביתה שבירושלים, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, לשיחה מרתקת, מרגשת וכנה. על געגועים, על אירועים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים, על גרמני אחד טוב ועל שאלות, שבדרך כלל לא שואלים.. על הבחירה להביא ילדים לעולם לאחר המלחמה, על רגשות אשם, ועל החיים לאחר ולצד אירוע כה טראומטי ומייתם מכל- השואה. 

פרק זה נמשיך ונדבר עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על מסירת העדות לאחר השואה.
על האינטראקציה המורכבת שבין מוסר העדות, שורד השואה, לבין המאזין לה, המנסה לתפוס את ה"בלתי נתפס".
מהי 'מידת הודאות' המונעת מאתנו להקשיב או להבין באמת? וכיצד יראה זיכרון השואה בעולם ללא עדים? 

בספרם 'עדות' הגדירו החוקרים דורי לאוב ושושנה פלמן את השואה כ'אירוע ללא עד'.
הגדרה זו תהיה אולי מפתיעה עבור רבים מאיתנו מכיוון שאנחנו חיים בעידן בו לעדות ולעדים שורדי השואה, מקום מרכזי כל-כך באופן בו אנו עוסקים או זוכרים את השואה. נדמה לנו כי יש שפע של מקורות דרכם אנו יכולים לנסות ולהבין את השואה כאירוע היסטורי. בפרק הזה ב'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על העובדה כי רק כ-15% מהשורדים העידו, ועל השאלות האם ניתן לתאר אירוע שאין מילים שיכולות לתאר, והאם ניתן באמת לחלוק את חוויות השואה עם מי שלא היה שם.

בפרק זה נמשיך ונעקוב אחר גורלם של היהודים אשר נכלאו בגטו מינסק, ונתמקד באחד המאפיינים הייחודיים שלו - המחתרת החזקה שצמחה בו כבר למן הימים הראשונים לסגירתו. מאפיין ייחודי נוסף בהקשר זה הוא העובדה כי המחתרת והיודנראט - ההנהגה הרשמית בגטו, שיתפו פעולה באופן מלא ופעלו יחד למען האפשרות היחידה כמעט להצלה: בריחה אל היערות הסמוכים, אל הפרטיזנים. אולם, האם כלל האוכלוסיה יכולה היתה לברוח? מה המשמעות של חיים ביערות בין הפרטיזנים? ומה נותר מהקהילה, מזכרה ומסיפורה בסיום המלחמה ועד היום?  

גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו, אולם מסיבות רבות סיפורו כמעט ואינו מוכר. רוב העדים והעדויות אודותיו נותרו במשך שנים רבות מאחורי "מסך הברזל" או חתומים בארכיונים שנפתחו רק לאחרונה. אין זה סיפורו של "עוד גטו". גטו מינסק היה גטו ייחודי במובנים רבים בשל מיקומו בשטחי ברית המועצות, אוכלוסייתו שעברה סובייטיזציה כבר בשנות ה-20 של המאה, אליה נוספו פליטים מפולין ומגורשים מן הרייך, והמחתרת החזקה שפעלה בו כמעט למן היום הראשון. הפעם ב'עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם' נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק.

אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון וחוקר במכון המחקר ביד ושם.

ספרו 'זמן שאול' הקדיש פרימו לוי פרק בשם "מלך היהודים של גטו לודז' " למי שעמד בראש מועצת היהודים בגטו מרדכי חיים רומקובסקי. בין היתר כתב: "סיפורו של רומקובסקי לא תם ולא נשלם, הוא הרה שאלות יותר מאשר בכוחו לספק תשובות... הוא צועק ותובע פירוש... אך הפירוש אינו פשוט". האם היה אדם תאב שלטון שמסר את בני עמו,  או מנהיג שאחראי להצלתם של כעשרת אלפים יהודים?  הפעם ב 'עושים זיכרון' על נדבר על דמותו ופעולותיו של מרדכי חיים רומקובסקי, אחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת, מי שעורר זעם ואנטגוניזם רב, אך גם מי שעמד בראש הגטו ששרד במשך הזמן הארוך ביותר ושממנו שרד המספר הגדול ביותר של יהודים.

בתקופת השואה הפעיל המשטר הנאצי מערך נרחב של משתפי פעולה, ביניהם גם יהודים שהיו בעלי תפקידים מטעם המשטר הן בגטאות והן במחנות. בזמן ששיתוף פעולה עם האויב נתפס, הן על ידי החברה והן על ידי המערכת המשפטית כמעשה של בגידה, עולה השאלה כיצד צריך להתייחס למשתפי פעולה יהודיים בתקופת השואה. המשמעות של מעשיהם הייתה מצד אחד הרעת מצבם של חלק מן היהודים אולם, מן הצד השני, דרך להצלת חייהם וחיי משפחתם.  אבל  האם ניתן לקדש את ערך החיים בכל מחיר? האם ניתן לשפוט היום מעשים פליליים לא מוסריים, במציאות בה המוסר האנושי קרס ואלימות היתה דרך חיים? הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם נקדיש שני פרקים לנושא המורכב של יהודים שנחשבו למשתפי פעולה, בעלי תפקידים מטעם הנאצים - בגטאות וביתר שאת במחנות. בפרק זה נדון בשאלות מי הם היו, באיזו מציאות הם פעלו, מה היו הדילמות שליוו את פעולותיהם, ומה היו ההשלכות של מעשיהם.

לאחר 20 שנות שתיקה בנוגע לחוויותיו בתקופת השואה,  הקריא ז'אן אמרי בתסכית הרדיו של דרום גרמניה את המסה הראשונה שכתב אודות חיי האסיר במחנה- "אינטלקטואל באושוויץ". בתוך שנתיים השלים את חמש המסות שהרכיבו את ספרו "מעבר לאשמה ולכפרה- ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". אמרי, נולד בוינה שבאוסטריה בשם הנס חיים מאייר. על-פי ההלכה הוא לא  היה יהודי. הוא לא הגדיר עצמו יהודי. אך מכיוון שאביו היה ממוצא יהודי, הגרמנים ראו בו יהודי. הוא גלה מארצו, עונה, נשלח לאושוויץ ולמחנות נוספים, מהם, במובנים רבים, הוא מעולם לא הצליח להשתחרר. עדותו אודות האדם במחנה, קריסת הערכים והמוסר, וניסיונותיו  לגבור על התבוסה, היא מן העוצמתיות והמרתקות שנכתבו אודות אושוויץ.