הפודקאסט של יד ושם

בתשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942 החל 'הגירוש הגדול' מגטו ורשה. תושבי הגטו, שהיו כלואים בו כבר קרוב לשנתיים, שחיו בתנאים של רעב, צפיפות, קור ומחלות, אשר הביאו לפירוק כמעט מוחלט של כל המסגרות- החברתיות, המשפחתיות, האנושיות, עמדו בפתחו של שלב נוסף בהידרדרות המתמדת, במאבקם להישאר בחיים. במשך למעלה מחמישים יום הובלו, נאספו, נצודו יהודים ברחבי הגטו והובלו לכיכר השילוחים: האומשלאג-פלאץ. שם הועלו על קרונות והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הפעם ב'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם, פרופ' חווי דרייפוס בן ששון, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על המציאות בגטו בימי הגירוש הגדול. על תפקידה המורכב של המשטרה היהודית, על מנגון ההטעיה הגרמני, על מוות למען קידוש המשפחה ועל אקורד הסיום הרצחני- אקציית ה"דוד". בסיומה, מתוך אוכלוסייה של למעלה מארבע מאוד אלף יהודים, נותרו בגטו רק כחמישים אלף איש בלבד.

בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.
הפעם ב"עושים זיכרון" נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.
את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.

בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.

חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.

בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.

בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש. דיתה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.

כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?

״עבור רבים מניצולי השואה, רגע השחרור לווה בתחושות קשות של בדידות וכאב. בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים, ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הם נאלצו לאסוף את שברי החיים ולהתחיל מחדש. בתחילה רוכזו הניצולים במחנות עקורים שנוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. לאחר זמן מה, ניסו מרביתם להגר מאירופה כדי לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בישראל ובמדינות אחרות. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה, בהקמת משפחות חדשות, ובבניית הארץ והחברה הישראלית, תוך ששאלת היכולת להעיד מלווה אותם עד עצם היום הזה.

במציאות שבה הפכו לחסרי כל, כל חפץ שאותו יכלו יהודים בשואה להשיג ולשמור, הפך לבעל ערך עצום עבורם. חפצים אלה, הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמועיות שונות שקשורות לחוויות השואה: אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים, אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. יחד עם מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם נצלול אל הסיפורים והמשמעויות שעומדות מאחורי החפצים הבאים: ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים אשר שרדו את השואה.

ספר מתכונים, שח-מט ומספר אסיר

בתקופת השואה הייתה גיזי פליישמן מברטיסלווה שבסלובקיה אישה בשנות הארבעים לחייה, אֵם לשתי בנות שהעלתה לארץ ישראל לפני המלחמה. במשך שנים עסקה בפעילות ציבורית מגוונת והייתה פעילה בארגון ויצ"ו ובג'וינט. בראשית 1942, עם היוודע לפליישמן וחבריה על התוכנית לגירוש יהדות סלובקיה, התגבשה בברטיסלווה קבוצה מחתרתית של אנשי ציבור שנקראה לימים "קבוצת העבודה". בזכות כישוריה הארגוניים של פליישמן וקשריה עם גורמים שונים בממשל הסלובקי היא מונתה למנהיגת הקבוצה לצד הרב וייסמנדל - אישה יחידה בין גברים. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם ד"ר רוברט רוזט על סיפורם של גיזי פליישמן והרב מיכאל וייסמנדל, מנהיגי "קבוצת העבודה", אשר הובילו מחתרת יהודית בסלובקיה שפעלה, במטרה להציל יהודים מהשמדה, ולהפיץ מידע אודות גורלם של אלה שנשלחו למחנות הריכוז וההשמדה.

בתקופת השואה, ניסתה גרמניה הנאצית לא רק לרצוח כל יהודי אשר חי תחת שלטונה, אלא למחוק כליל כל זכר לקיומם של אותם היהודים. המאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה הינו מפעל בין-לאומי ייחודי הפועל ביוזמתו ובהובלתו של יד ושם. מטרתו העיקרית הינה איסוף השמות ושחזור סיפורי החיים של כל קרבנות השואה. מיליוני שמות המופיעים במסמכים היסטוריים טרם זוהו או תועדו במאגר, ושמות רבים נוספים עודם שמורים רק בזיכרונות הניצולים או בספורים משפחתיים. הפעם ב'עושים זיכרון', הפודקאסט של יד ושם, ד"ר אלכסנדר אברהם, מגיע לאולפן כדי לספר על פרוייקט איסוף השמות  אשר הוביל לחידוש הקשר בין האחים  שושנה נובמבר ובני שילון.