בשיעור זה מסביר הרב שג"ר אודות ספירת הכתר, על הקשר לאצילות ולשתיקה, שאיננה תשובת חיוב או שלילה על השאלה, אלא השעיית השאלה עצמה.

תאוות הממון מפתחת באדם יחס של ניצול כלפי האחר, ההנאה נחווית רק כניכוס ורכישת הנאות ולא הנאה מהדבר עצמו. יחס נכון לממון מכונן ברית ביחס לרכוש, ואף מאפשר את דרישת השכר הממוני בעת הצורך.

הברית, המכונה בפי ר"ן מלח, היא הנותנת את הטעם והתוקף לאמונה באמצעות המחויבות, ולמעשה משחררת מתאוות הממון וכתוצאה מכך גם מדאגה.

האמונה מקבלת את המימד האובייקטיבי שלה מן האמת, ותאוות הממון המתמקדת בחסר חוסמת את האפשרות להגיע לאמונה האובייקטיבית ששואבת את כוחה מהטוב האינסופי האלוקי. האיחוד בין האמת והאמונה מכונה ע"י ר"ן ברית, והיפוכה – תאוות הממון והניכוס.

התמימות והשמחה מביאות לעזות דקדושה, בשונה מהחכמה – המיוצגת באמצעות חותמם של מוכיחי הדור – שעשויה להביא לעזות פנים.

כדי לעלות מדרגה רוחנית יש צורך בהריסת המדרגה הקודמת, ובאנרגיות רדיקליות ומהפכניות משיחית הנקראת ע"י ר"ן עזות, אך יש אפשרות לעשות זאת ללא אלימות. בנוסף מרחיב הרב שג"ר אודות ירידה צורך עלייה.

ה-"נעשה" מייצג את הגלוי, ואילו ה-"נשמע" את הנסתר. כאשר נסתר מתגלה לאדם ונעשה שייך לו – מתגלה נסתר חדש. באינסוף – הנעשה נחשב תורת ה', ואילו הנסתר נחשב תפילת ה'.

רק עזות דקדושה מביאה את האמונה לממד הממשי, באמצעות הרדיקליות שבה. ההנאות הרוחניות אמורות להיות מורגשות גם בגוף באמצעות המצוות המעשיות, העשויות להביא לעזות דקדושה ולעוצמה רדיקלית.

מוכיחי הדור מודעים לדין אך מנסים להסתירו מהעם. הרועים, לעומתם, מנהיגים את העם ומהם נמשכת האנרגיה הרדיקלית המהפכנית, שעשויה להיות משיחיות וגאולה.

הדעת עשויה להביא לשלום שאיננו ערך נוסף במערכת הערכים, אלא המכלול שלהם. אמונה שנובעת מהדעת והשלום איננה משוללת ספקות, אך מוצאת את ודאותה באמצעות אפשרות הספק החיובי: אולי.