הרחמים, החמלה האנושית, גורמים למנהיג לדבר עם הציבור דיבורים הנוגעים להם מעצם החמלה שלו כלפיהם. האמונה המוגבלת וחוסר הביטחון אינם מאפשרים מציאות של רחמים וגוררים "שנאת חכמים", באופן שהנהגה אמיתית אינה אפשרית.

ההתגברות על הכעס מאפשרת מעבר לעולם של רחמים, לעולם הבא המתאפיין בשעשוע. ר"ן קובע כי רק באמצעות הרחמים ניתן להיעשות מנהיג.

טון הדיבור והסגנון שלו הם המרכיבים העיקריים בתקשורת בין אנשים, וכאשר נעשים בנחת, ומתוך צדקה, עשויים להביא את הגויים להתגייר, לקרב רחוקים. בחלק השני עוסק הרב שג"ר בנושא ההתנתקות והקרע בעם.

הצדיקות שיש בזולת, כאשר האדם מצוי בהקשר חיובי, מעוררת יראה ואהבה. המתינות ביחס למצב הרוחני עשויה להיות ערובה להתקדמות ויצירה, ובאופן דומה גם לתקן את האכילה, המומחש ע"י ר"ן באמצעות המזבח. ההקלטה נקטעת לפני סוף השיעור.

תשומת הלב לפרטי הבריאה מייצרת התפארות במעשיו של הקב"ה, ויראה גדולה שעשויה לשחרר מכל פחד, ולעורר אהבה ויראת רוממות.

הדרך להינצל מהפחדים והחרדות היא באמצעות השפיטה העצמית. בעזרת החירות ונטילת האחריות שבכך – נעלמים הפחדים. בכדי להגיע לשפיטה עצמית יש צורך בהשגת הדעת, האחדות עם עצמי.

הקלטה קצרה בה מביא הרב שג"ר את דבריו של מי השלוח כהקדמה לעיסוק בתורה טו בליקוטי מוהר"ן: ההעדר מוסבר כמנוע לבירור פנימי, וכמעניק משמעות.

העלאת כבודו של הקב"ה מתאפשר רק באמצעות קירוב הגרים ובעלי התשובה, והבאתם להכרה בגדולתו של הקב"ה. השיעור לא הוקלט עד סופו.

בזמנו של ר"ן היה עיקר הכבוד ברשותם של הגויים, ומעשיהם של היהודים נעשו בשפלות. אך ר"ן מסביר כי כאשר האמונה תקבל ממד ריאלי, באמצעות תורת חסד, והגויים יקבלו אותה, יתעלה כבוד ה' לשורשו.

כאשר מי שאינו מאמין מכיר בקב"ה, וגדלה יראתו כלפיו, אז מתעלה כבוד ה' בשורשו, כלומר גילויו של הכבוד מקבל ממד אובייקטיבי. דבר זה אפשרי רק באמצעות המאמין ילמדו תורה של חסד, שאינה במגמה להחדיר בו אמונה.