HujiCast

אין אדם שלא חווה כעס. כולנו כועסות וכועסים ויש לנו מגוון רחב של סיבות מצויינות: חתכו אותך בכביש, רימו אותך במחיר, נתקלת עם האצבע הקטנה של הרגל בפינת השולחן, הקבוצה שלך הפסידה, הפרויקט שלך נדחה - תמיד יש על מה לכעוס.

ועדיין, למרות המרכזיות של הכעס בחיינו - מבחינת המחקר והעניין הכעס תמיד נותר מאחור. מצבי דיכאון וחרדה, למשל, נחקרים הרבה יותר. האם זה בגלל שכעס נחשב תמיד למצב משני, מעין תופעת לוואי ולא בעיה עצמאית?

ד"ר גדי גילעם, חוקר מוח מהמעבדה למדעי ההתנהגות והמוח האנושיים בפקולטה לרפואת שיניים, חוקר - בין שלל דברים מרתקים - את הכעס, בדגש על הקשר בין כעס וכאב. 

הפרדנו בין סוגי כעס שונים: בין כאס שנולד מכאב לכעס בהקשר בין-אישי, לכעס שמתעורר בעקבות צפייה בסרט או מחלוקת על פוליטיקה, בין כעס מצבי לכעס תכונתי. אכן, הכעס אמנם קשור קשר הדוק לכאב, אבל הוא בהחלט יכול גם לבוא לבד. ניסינו להבין איך נראה המוח שלנו כשאנחנו כועסים, ולמה זה דומה. 

בדרך כלל נהוג לחשוב על הכעס כתופעת לוואי לבעיות בריאותיות רבות, אבל הכעס יכול להיות גם הסיבה למחלות רבות, לא רק תוצאה. "הכאב", אומר ד"ר גילעם, "הוא חוויה ביו פסיכית רפואית".

ניסינו גם להבין איך בכלל בודקים כעס בתנאי מעבדה? איך מייצרים סטנדרט למדידת כעס? ולסיום, ניצלנו את ההזדמנות לקבלת כמה טיפים פשוטים: מה אפשר לעשות כשמתחילים להרגיש את הזעם מבעבע ולמה כשכועסים הדבר הכי מכעיס זה שאומרים לך לא לכעוס.

יהדות מצרים בתקופה ההלניסטית (מהמאה הרביעית לפניה"ס ועד למה השניה לספירה) הייתה הקהילה היהודית הגדולה והחשובה ביותר מחוץ לירושלים. בחלק מהזמן אפילו הוקם במצרים בית מקדש מקביל לבית המקדש השני בירושלים. 

התקופה זכורה בעיקר בזכות "תרגום השבעים" (מהמאה השלישית והשנייה לפניה"ס): תרגום ליוונית של התורה עבור יהודי אלכסנדריה, שהיו המתייוונים האורגינלים. התרגום נעשה בפקודת תלמי השני מלך מצרים. 

באותה תקופה במצרים הכל אבל הכל היה מתועד על פאפירוסים: מתשלומי מיסים לבקשות מהרשויות לפסקי דין, למכתבים. כמות עצומה של פאפירוסים כאלה עומדים לרשות החוקרים. גן עדן להיסטוריונים. 

פרופ' נח חכם, מהחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו המכהן גם כראש המכון למדעי היהדות על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל, מוביל מחקר עצום של אוסף הפאפירוסים היהודיים - ריכוז של הפאפירוסים העוסקים בענייני היהודים. האוסף חושף ומציג את חיי היהודים במצרים ההלניסטית, הרומית והביזנטית, במשך כאלף שנים. מה שמתקבל זו היכרות אינטימית עם הקהילה היהודית במצרים. 

פרופ' חכם מקריא פאפירוסים ישנים ומספר לנו פכים קטנים מחיי הקהילה היהודית במצרים, והנה הם כאילו חיים מולנו. שוחחנו גם על איגרת אַרִיסְטֵיאַס, חיבור יהודי-הלניסטי שנכתב במצרים ומתאר, בין השאר, את פרוייקט תרגום השבעים. 

יהודי מצרים שגשגו עד המרד הגדול וחורבן בית שני. אחר כך הכל התחיל להידרדר במהירות. הוטל עליהם מס, זכויתיהם נפגעו. כמה שנים אחר כך יצאו היהודים ל"מרד התפוצות" שכתוצאה ממנו חרבה יהדות מצרים לגמרי.

האוויר שאנחנו נושמים, המים שאנחנו שותים, האוכל שאנחנו אוכלים, הרעש שאנחנו שומעים והלחץ בו אנו נתונים - כל אלה שייכים לתחום הנקרא "בריאות הציבור". מה מצב בריאות הציבור בישראל?

האורח בפרק הזה של HUJICAST הוא פרופ' חגי לוין, אפידמיולוג, רופא בכיר בבית הספר לבריאות הציבור של האוניברסיטה העברית בירושלים ויו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור, פועל כבר שנים לקידום בריאות הציבור בישראל ובעולם.

שוחחנו על  על המאבקים והכוחות הפועלים לטובתנו, וגם על הכוחות החזקים הפועלים נגדנו ואיך מתמודדים מולם. התחלנו באוויר שאנחנו נושמים: על ההצלחה החלקית של "חוק אויר נקי", על אי העמידה של ישראל בסטנדרטים שקבעה לעצמה. על זיהום האוויר בתחנות המרכזיות. על הפער בין הידע למדיניות בפועל. שוחחנו על המים שלנו, על ההתפלה, על ריכוזי התרופות הנמצאים במים, בפירות ובירקות שאנו אוכלים, עוד. שוחחנו גם על חוק המשקאות הממותקים, על זיהום אור, זיהום רעש והפגיעה שלהם בגוף ובנפש. שוחחנו גם על מחקריו של פרופ' לוין שהראה ירידה דרסטית בספירת זרע אצל גברים. 

בריאות הציבור בישראל, כך נדמה, נמצאת תמיד בעדיפות נמוכה. מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה? 

כמחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת בערים, ובישראל השיעור גבוה במיוחד: תשעה מכל עשרה מאיתנו חיים בעיר ומבלים חלק ניכר מזמננו במרחב הציבורי. אז למי שייך המרחב ה"ציבורי"? כי בחיי היומיום נדמה שהציבור אמנם משתמש במרחב הציבורי, אבל השליטה במרחב נתונה ברובה המוחלט דווקא לקניין הפרטי, לחברות מסחריות, מקומות בילוי, חניות, חלונות ראווה, שלטי חוצות, קניונים ועבודות תשתית לרוב. מהם זכויות התושבים במרחב הציבורי והאם ניתן לדבר על "הזכות לעיר"? 

ד"ר קטיה זכרוב אסף מהפקולטה למשפטים ופורום אירופה באוניברסיטה העברית, והאורחת בפרק הזה של HUJICAST, חוקרת וכותבת על תחומים רבים במשפט המשיקים ומרכיבים את החיים במרחב הציבורי: פרסומות, פטישיזם של מותגים, אידיאולוגיה קפיטליסטית וחופש הביטוי מול לשון הרע. 

מסתבר שמה שמרגישים רוב תושבי הערים נכון: עולם המשפט לא מגדיר ולא מסדיר היום את זכויות הציבור במרחב הציבורי. כוחות השוק, גדולים וחזקים, משתלטים על המרחב והציבור הוא קהל שבוי. ובכל זאת, נשמעים גם קולות חדשים הקוראים להסדיר - וקודם כל להגדיר - מהי אותה זכות מעורפלת על המרחב הציבורי ואיך היא תיראה.

רמז לאיך יכולה עיר כזו להיראות מופיע בחלק השני של השיחה: מחקר של ד"ר זכרוב אסף בנושא גרפיטי וביטוי אישי שנעשה בברלין והראה את האפקט החיובי שיכול להיות למתן הזכות לתושבים ליצור בעצמם אלפי שלטי חוצות ולעצב את המרחב הציבורי כרצונם. 

רוב הצמחים בעולם מפיצים את הזרעים שלהם על ידי הרוח ועל ידי האבקת דבורים. אבל יש גם לא מעט זרעים שהם הולכי רגל. זרעים שנשארים על האדמה וצריכים להסתדר לגמרי בעצמם ולהתחיל לנדוד כדי למצוא מקום מתאים לנבוט בו, וכמובן להצליח לעשות את כל זה מבלי להיאכל - והם עושים את זה במגוון מרתק של דרכים.

איך הם נודדים? האם לזרע יש רגליים? לאיזה מרחק נודד זרע? על כל הדברים האלה, ועוד, שוחחנו עם פרופ' רבקה אלבאום מהמכון למדעי הצמח וגנטיקה בחקלאות, הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה באוניברסיטה העברית, האורחת בפרק הזה של HUJICAST. 

זרעים שונים פתחו מנגנונים מופלאים כדי לעמוד במשימה. הם מגנים על עצמם, נעים על הקרקע בנחישות רבה, הם מגיבים לשינויים בתנאי סביבה - לאור, ללחות, לקרקע, ואף יודעים להתחפר כשהגיעו למקום הנכון. 

לפי אלבאום, למרות כל המחקרים והידע, עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע למנגנוני ההפצה של הזרעים הולכי הרגל.

תלת ממד אאוט - בעברית מדפיסים בארבעה ממדים.

פרופ' שלמה מגדסי, ראש המרכז להדפסת תלת ממד במכון לכימיה באוניברסיטה העברית מספר ב-HUJICAST על המהפכה התעשייתית הבאה, כפי שהוא מכנה אותה - היכולת להדפיס לא "רק" בתלת ממד אלא בארבעה ממדים. כלומר, הדפסת מוצר, שמשתנה בהתאם לתנאי ה"ממד" הרביעי, שיכול להיות זמן, אור, לחות, לחץ ועוד.

היישומים הם בלתי מוגבלים. חישבו על חלון שעשוי תאים פוטו-וולטאים שקופים, על בגדים שמשתנים בהתאם למזג האוויר, על תרופות המשתחררות בגוף בצורה מבוקרת. הדבר היחיד שמגביל את היישומים, לפי מגדסי, הוא הדמיון שלנו.

שוחחנו על כימיה של חומרים בממדים קטנים, תחום התמחותו של מגדסי, שיכול להדפיס על חלקיקים, על מדע חומרים וננוטכנולוגיה, ובעיקר על כל מה שאפשר להדפיס - החל מעץ, דרך מים, וכלה בלב. 
האם יש משהו שלא נוכל להדפיס? "אני לא אומר לא", משיב מגדסי, "כל דבר הוא אתגר".

שיחה קלילה על כלכלה. 

לתנודות במצב המשק יש השפעה גדולה על השכר: כשהכלכלה בגאות השכר עולה, וכשהכלכלה בשפל השכר יורד. זה ההיגיון הבסיסי. עדיין, כל תנודה כזו משפיעה בצורה שונה על עובדים שונים. ד"ר ערן הופמן מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית חוקר מאקרו-כלכלה וכלכלת עבודה, בשיחה על התפלגות סיכוני השכר לפי מגדר העובדים, השכלתם, גילם ומקום מגוריהם.

חלק גדול מהפרק הוקדש להייטק הישראלי; מה ההשפעה של מדיניות ההגירה של ישראל על עתיד ההייטק (והכלכלה הישראלית בכלל), עד כמה יכול סקטור ההייטק להמשיך ולגדול, והאם קטר ההייטק אכן בורח מכלל המשק הישראלי? 

האם צמיחה של ההייטק מגדילה בהכרח את אי השוויון, ואם כן, מהי אחריות המדינה במקרה כזה? אולי, טוען ד"ר הופמן, אחריות המדינה טמונה דווקא בשינוי פוקוס - במקום להתמקד במלחמה באי השוויון, יש להתמקד בצמצום השפעותיו. 

מהו "האני" אם לא סך הזיכרונות של היחיד? ומהם הזיכרונות אם לא חוויות שנקלטו בחושים, הפכו לאות חשמלי, שהפך לתגובה כימית, שנרשמה ברקמת המוח שלנו? 
איך החוויות שלנו הופכות לזיכרונות, ואיך המוח שלנו מחליט מה מהזיכרונות האלה יישארו עימנו גם בעתיד? 

זיכרונות ארוכי טווח מכווינים את ההתנהגות שלנו וקריטיים לשרידות ולהסתגלות של כל אורגניזם, ולכן ככל שזיכרון נשמר לזמן רב יותר כך הוא משמעותי יותר עבורנו. ידוע לקהילה המדעית שהתהליך של יצירת זיכרונות מתחיל באזור במוח בשם היפוקמפוס, וזיכרונות ארוכי טווח קשורים לאזור נוסף בקליפת המוח (הקורטקס) הקדמי, אך מעט ידוע על הדרך בה זיכרונות ארוכי-טווח נוצרים. 

שיחה מרתקת עם חוקרת המוח ד"ר עדי קול ממרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח, שמחקריה קידמו את ההבנה שלנו על מנגנוני הזיכרון במוח, ובמיוחד על המנגנון הבורר מה מבין הזיכרונות לטווח קצר ייחרטו בנו לטווח ארוך. למרות שחקר המוח מתמקד לרוב דווקא בנוירונים, המעבירים את הזרם החשמלי, קול התמקדה בתאים המעוררים תגובה כימית - אסטרוציטים - ומצאה שיש להם תפקיד חשוב ביצירת הזיכרונות שלנו.

ד"ר קול, יחד עם פרופ' ענבל גושן, הראו לראשונה שהאסטרוציטים (אסטרו: כוכב. ציט: תא) משתתפים באפקט ה"רושם הראשוני" ועוזרים למוח "לבחור" איזו חוויה תישאר לטווח ארוך. כאשר אנחנו חווים שיוצרת "רושם ראשוני" חזק, עותק של הזיכרון נוצר בהיפוקמפוס ובמקביל האסטרוציטים שולחים את המידע לקורטקס הקדמי. לפי קול, הם למעשה אלה העומדים בשערי הזיכרון ומחליטים מה יהיו הזיכרונות שיישארו עימנו לתמיד.

ד"ר לי מרדכי מהחוג להיסטוריה בפקולטה למדעי הרוח, הוא היסטוריון חברתי, תחום מחקר שנוגע בתחומים שהיסטוריה ה"קלאסית" פסחה עליהם; כל מה שאינו מלחמות, מהפכות, בתי מלוכה וכד', אלא מחקר היסטורי העוסק בגנטיקה, חקלאות, ביולוגיה - וגם במגיפות. 

שוחחנו על מחקרו של מרדכי, העוסק בנטייה האנושית לפרש מגפות באופן קיצוני, בעבר ובהווה, ולהגזים במידת ההשפעה שלהן על אירועים היסטוריים אחרים. השיחה התמקדה במגיפת הדבר הראשונה המכונה "המגיפה היוסטיאנית", על שם הקיסר יוסטיניאנוס, שנדבק בה. המגיפה הכתה במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, במאה השישית (541–544). ד"ר מרדכי ושותפיו קראו תיגר על הקונצנזוס הטוען שהמגיפה היוסטיניאנית הרגה עשרות מליוני אנשים והובילה לשינויים היסטוריים דרסטיים. מחקרם טוען שמספר המתים היה קטן בהרבה, וכך גם השפעת המגיפה. לטענתם, הפרשנות ההרסנית שניתנה למגיפה ההיא ממשיכה לעוות את הציפיות במגיפות ואת ההתנהגות שלנו במהלכן - עד היום. במילים אחרות, אנחנו תמיד מצפים לרע מכל, כפי שראינו בתחילת משבר הקורונה.

זו אמנם שיחה על היסטוריה ועל מגיפה ספציפית - אבל יותר מזה, זו שיחה על אנשים ואיך שאנחנו לא משתנים כל כך בקלות. 

פרופ' שמשון בלקין, מיקרוביולוג מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, התחיל את דרכו בלימודי אוקיינוגרפיה. בצלילות מחקר לעומק של 2.5 ק"מ מתחת למים, פגש חיידקים שחיים בתנאי הקיצון של המעמקים, בחום עצום ותחת לחץ מסיבי. בפרק הבא בסיפור, בלקין כבר לא בקרקעית האוקיינוס, אלא במתקני טיהור השפכים של המפעלים הכימיים ברמת חובב. גם שם, בתנאי קיצון אחרים לגמרי, פגש חיידקים שחיים את חייהם בשלווה, ונשבה בקסמיהם. במחקריו, לוקח חיידקים מאירים והופך אותם, בעזרת עריכה גנטית, לחיישנים שמנטרים בזמן אמת את הרעילות של מתקני השפכים. 

בשנים האחרונות, בלקין לקח את הפיתוח שלו צעד אחד קדימה ומצא שימוש נוסף לחיידקים-חיישנים שיצר - מגלי מוקשים. 

יותר ממאה מיליון מוקשים שנותרו ממלחמות עבר עדיין טמונים באדמה ברחבי העולם ומהווים איום ממשי למיליוני אנשים. גם בישראל נותרו שדות מוקשים בשטחים של כ-200 אלף דונמים, שסילוקם דורש תכנון ועבודה מדויקת הכוללת קרבה פיזית של אנשים או בעלי חיים למוקשים, לעיתים תוך סיכון  חיים. לפי הערכות, בשיטות גילוי הנוכחיות ייקח כאלף שנים לחפור את כל המוקשים החוצה. החיידקים-חיישנים שפיתח פרופ' בלקין, יכולים לשנות את המשוואה לחלוטין ולאפשר גילוי מוקשים ממרחק בטוח, ביעילות, במהירות וללא סיכון חיי אדם או בעלי חיים.