במבט שיטחי, אין ככרמי גילון נציג מובהק של האליטה הישראלית הישנה, הירושלמית, או כלשונו הרחבייתית - תושבת שכונת רחביה. בן לזוג מרכזי במשרד המשפטים, הוא פרקליט המדינה והיא משנה ליועץ המשפטי לממשלה; אח לשופט שהיה רשם בית המשפט העליון ומזכיר ועדות חקירה בראשות נשיאי העליון לנדוי ושמגר, ולרעייתו של בכיר במוסד שאביו היה ראש המוסד ויועצם של בן גוריון ושרת.

בהתבוננות מעמיקה יותר, דרכו של גילון אל אחת מפסגות המערכת הישראלית, ראשות שירות הבטחון הכללי, לא היתה כה קלה ומובנת. סבו, גד פרומקין, בכיר השופטים היהודים בתקופת המנדט הבריטי, נחשב מועמד טבעי לאיוש מושב בהרכב הראשון של בית המשפט העליון עם הקמת המדינה, אך נפסל בידי שר המשפטים פנחס רוזן. העילה: ״מרננים אחריו״ שקיבל שוחד. הסיבה, לדעת נכדו: קנאה אישית וקהילתית של יוצאי מרכז אירופה בוותיקים מהם בארץ.

עגמת הנפש על העלבון הצורב שנגרם לאבי-אמו ומיתות מוקדמות במשפחה ליוו את שנות בית-הספר של גילון, הרבה יותר נער-פרא מילד-פלא. המוזיקה הושיעה אותו. זמן-מה, עד שהבין שלא יצטיין, השתעשע ברעיון הפיכת הקלרינט לייעודו. בשירות החובה (״הייתי חייל פשוט״) שובץ בשריון, בגדוד חיל-רגלים משוריין בתנאים הקשים של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, נפצע בהפגזה מצרית וכשהחלים הועבר עם פלוגתו, מגדוד החרמ״ש שהוסב לטנקים, ליחידת תותחנים.

די במקרה, כסטודנט שלא התיימר להשקיע בלימודיו, גוייס לאבטחה בשב״כ והוצב באירופה הנעימה ובאיראן המתהפכת. בשובו ארצה קודם לתפקידי מודיעין והתוודע לתחום שהיה עד אז סגור בפניו לחלוטין, סיכול הטרור והריגול היהודים. המחתרת היהודית וחקירת רצח אמיל גרינצוייג היו תחנות בולטות בטיפוסו המהיר מראשות ענף זעיר לחברות בהנהלת השב״כ כראש מרחב צפון - לבנון וערביי ישראל - ומשם להתמודדות על ראשות השירות בתקופת השיא של מגעים ופיגועים והשב״כ כקמ״ן אוסלו.

כל מה שגילון עשה בחייו הפרטיים והציבוריים ב-45 שנותיו הראשונות וברבע המאה שמאז פרישתו מהשירות מתגמד מול אותו ערב נורא בככר מלכי ישראל. לנצח, אם פעילותו תכווץ לכדי שורה אחת ויחידה, נגזר עליה לכלול שש מלים בלבד: היה ראש השב״כ בעת רצח רבין. על כך, לעתים בווידוי מרגש ואף מצמרר, מרחיב גילון בחלק הבא, השני, של שיחתו ב״אפרכסת״ עם אמיר אורן. 

לשב״כ כבר היו ששה ראשים מאז פרישת גילון. הנוכחי, רונן בר (ברזובסקי), נכנס לשירות ערב צאתו של גילון לפרק הבא בחייו, שכלל פוליטיקה מקומית במבשרת ציון, ייצוג המדינה כשגריר בדנמרק וחיבור מותחני ריגול. הוא מעריץ את ג׳ון לה קארה ומאמץ בחדווה את הכינוי ״ג׳ון לה כרמי״.

איש עצוב הוא, כרמי גילון, סביבו הווה מלא במשפחה ועבודה ויצירה, אך ברקע תמיד שכול וכשלון ומדרון רבין-נתניהו, שבתחתיתו ישראל של היום.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]