אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית

גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך  משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר

בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו

כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי  לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ

כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים

דונלד טראמפ תמיד היה בעד חופש הביטוי, כל עוד מדובר בביטוי שלו וכזה שתאם את הדעות שלו (ובעיקר האינטרסים שלו). גם כוכב הימין הצעיר העולה צ'רלי קירק, שנרצח לפני פחות משבועיים, עמד על זכותו של כל אחד לדעתו - כל עוד היה מדובר בדעה שתואמת את זו שלו. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר מאמריקה לאזרח המזרח התיכוני הנבוך את סוד הפופולריות העצומה (או הקסם, אם תרצו) שצבר קירק המנוח שהיה בסך הכל בן פחות מ-32 כשנרצח, אבל עבור עוקביו ומעריציו הנלהבים נדמה שהיה שם תמיד. ובמקביל למלחמה על התודעה, השחיתות הכללית והקיצוניות הימנית, הרצח של קירק העלה שוב אל פני השטח את מלחמת החורמה של טראמפ בתקשורת שנואת נפשו והכניעה ללא תנאי של טייקוני התקשורת לכל גחמה של הנשיא וממשלו. ולכולם ברור שהשעייתו של מגיש הלייט-נייט ג'ימי קימל לא הייתה ההתקפלות הראשונה ובוודאי לא האחרונה

אם אפשר להוציא שורה אחת תחתונה אחת אופטימית מהשיחה עם פרופ' לוי ספקטר - ראש תחום הפילוסופיה וה"פילוסופיה כלכלה ומדע המדינ"ה (פכ"מ) באוניברסיטה הפתוחה - היא שלמרות הכל, למדינה מאוד קשה להגיע לדיקטטורה מלאה. אנחנו עדיין לא שם וספק אם נגיע לשם בקלות. ספקטר, שמתמחה וחוקר אפיסטמולוגיה פורמלית ולא-פורמלית והשקתה עם נושאים בפילוסופיה של המשפט, השפה, הפסיכולוגיה, תורת ההחלטות, דת, פוליטיקה ואתיקה -  משתדל לנתח את המצב הפוליטי בישראל בעיניים פקוחות וראש מפוכח, כחוקר וגם כאזרח שמשתתף בקביעות במחאה. יש לו טענות קשות לתקשורת הישראלית שעושה כל מה שהיא יכולה בשביל להסתיר את המצב האמיתי, אבל גם מציין שהתקשורת הבינלאומית חטאה בלא מעט שקרים ומניפולציות. ועוד משהו אופטימי: ההתמדה של ציבור ישראלי רחב במאבק ובמחאה. כי לדבריו, כשהוא מביט במתרחש בארה"ב וגם באירופה, החברה הישראלית בכל זאת נלחמת על חייה ועל החופש שלה