הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת