הניסיון הרב בתחום המדיני-דיפלומטי, השאיפה להסדרים מדיניים, ההכרה העמוקה שהפתרון בטווח הקצר והבינוני ובוודאי הארוך יהיה אך ורק מדיני - כל אלה מובילים את דרכו ומשנתו של ערן עציון. מי שכיהן בסגן ראש המל"ל, קונסול בסן-פרנסיסקו וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, שקוע רובו ככולו במגעים המדיניים מול כל מי שמוכן לתת יד וכתף בקידום הסדרים שיבטיחו את קיומנו בחלק הזה של העולם. עכשיו הוא מצטרף רשמית למפלגת הדמוקרטים ויתמודד בפריימריז של המפלגה, מאמין במנהיגותו של יאיר גולן, בטוח בהצלחתו של גוש השינוי ושואף למקום בכיר ברשימת הדמוקרטים לכנסת. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מבחר מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

הניסיון, התפקידים הבכירים, שיקול הדעת, הדיבור המתון, הפרשנות הרהוטה, הנכונות להגיד את הדברים שלא בהכרח מתיישרים עם הנרטיב המרכזי בלי לחשוש מתגובת מכונת הרעל - כל אלה מציבים את אלוף (מיל') נמרוד שפר לאחד המועמדים הבולטים למקום גבוה ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות. שיחה על הכשלים הצבאיים-ביטחוניים, על הכאוס הדיפלומטי-מדיני, על הצורך הקריטי בחתירה וקידום הסדרים מדיניים וגם על הפוליטיקה. שפר סבור שמפלגות האופוזיציה ("השינוי") ינחלו ניצחון מכריע בבחירות הקרובות, בטוח שהדמוקרטים יהיו חלק משמעותי בקואליציה הבאה ובעיקר שעדיין אפשר יהיה להינצל. וגם יש לו דעה נחרצת על הצעדים הראשונים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה שתקום תהיה חייבת לבצע. אורח נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אם יש מישהי שהפוליטיקה הישראלית (ולא רק) זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה וממלאת את יומה, זו אמילי מואטי. סופרת מוכשרת, לשעבר אשת יח"צ ויועצת אסטרטגית מול גופים פוליטיים ועמותות שונות, שכיהנה בכנסת מטעם מפלגת העבודה בקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי. מואטי כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ועמדה בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה. בקרוב היא תתמודד על מקום ריאלי בפריימריז של הדמוקרטים להתגבר על המכשלות הבלתי נמנעות של השיבוצים והשריונים. היא ליוותה מקרוב ומרחוק את תהליכי השלום - בעיקר מול הגופים האירופיים (מועצת אירופה, האיחוד והפרלמנט האירופיים) ושואפת לחזור לעשייה פוליטית-מדינית (לאו דווקא בסדר הזה). שיחה סוערת על ממשלת האסון, ההרס, המלחמות והמוות - ועל התקווה לבואה של ממשלת ריפוי חדשה, שלמדה את הלקח מהקודמת ולא תחזור על טעויותיה. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז לדמוקרטים

מעבר לכך שהחיבור והאיחוד בין העבודה למרצ היו בלתי נמנעים וכנראה שהגיעו באיחור גורלי של מערכת בחירות גורלית אחת (לפחות), במידה רבה הגוף החדש שנולד – הדמוקרטים - גם מסמל את סופה של תקופה. היה הייתה פעם מרצ (ולפניה כמובן רצ); היה היה פעם גם שמאל ישראלי שלא היה שם נרדף להשמצות פרועות וקללות גסות. וגם מהבחינה הזו, ראוי לשמוע את מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ (בשלוש כנסות נפרדות), שהיה שם כמעט לכל אורך הדרך. הוא ריאלי לגבי גורלה של מפלגת השמאל הליברלית החשובה שהגיעה כנראה לסוף דרכה; לגבי מצבה הקשה של המדינה ומצבה הכמעט נואש של החברה; מודע לפער שבין הציפיות של הדמוקרטית ותומכיה למה שמראים כרגע הסקרים; אופטימי שאחרי שתוצג הנבחרת המצב ישתנה ברמת המפלגה, הגוש וגם המדינה - אחרי הבחירות כמובן. שיחה ראשונה בסדרת השיחות עם מבחר מתמודדות ומתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים

במשך כל שנות קיומו, ספג הארגון הליברלי האמריקני-יהודי ג'יי סטריט אש וגופרית מהמתחרים שלו - הארגונים היהודיים המסורתיים השמרניים (דוגמת איפא"ק ועוד). ראשי הארגון הליברלי כבר שמעו הכל, אבל השבוע נדמה שנחצה הסף. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, כינה את הארגון "סרטן בקהילה היהודית", לא פחות - וזאת על רקע דרישת הארגון לשקיפות והגינות (ושמירה על החוק האמריקאי) בכל הנוגע לסבסוד הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, מסביר את מקורות המחלוקת העמוקה של הארגון שהוא מייצג מול הארגונים הוותיקים מצד אחד; האינטרסים של פטרוני ההתנחלויות (לייטר ואחרים) מהצד השני; וגם על מעמדה המתדרדר של ישראל מול הדור הצעיר והחדש של יהדות אמריקה, שמקפידים לבדל בין התמיכה המסורתית העמוקה לסלידה ממדיניות ממשלות נתניהו ובכלל

מי שעוקב (וגם מי שלא) לא יכול להתחמק מהביקורת שמטיח אלוף (בדימוס) יצחק בריק בצמרת צה"ל של העשורים האחרונים, בשרי הביטחון, מנכ"לי המשרד, הקבינטים והממשלות ובכלל. מי שהיה לאורך כעשור נציב קבילות החיילים, נעשה הכותל המערבי של חיילי הסדיר וגם המילואים, חיילים פשוטים וקצינים בכירים כאחד. כמעט כל האזהרות שהשמיע לאורך כל השנים התגשמו וגרוע יותר, וזה לא נעצר. הפעם דילגנו על הדיונים בתורות הלחימה, הפעלת הכוח, טקטיקה ואסטרטגיה - והתמקדנו במצבו האמיתי של הצבא. היעדר התכנון, ההפעלה השגויה של כוח האדם, ההתעלמות מההכרח בתכנון ארוך טווח, הזלזול וההפקרה, בעיות המשמעת הקשות, איכות הפיקוד והקצונה, העומס הבלתי נסבל על הסדיר והמילואים ומה לא. שורה תחתונה? בריק לא אופטימי. אם המדינה והצבא לא יתעשתו אתמול, ספק אם המדינה תוכל להמשיך להתקיים מחר

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה