חוקרת המכון אורית פרלוב עוסקת הפעם בפינתה בשיח הציבורי בעולם הערבי ובאיראן בעקבות מלחמת ישראל- איראן הראשונה, ״מלחמת 12 הימים״.

השיח ברשתות החברתיות באיראן ובעולם הערבי מצביע על שש מגמות עיקריות אותן סוקרת פרלוב: המגמה הראשונה תציג את הפער בין מטרות המלחמה הרשמיות של ישראל שהיו צבאיות בלבד לבין השאיפה המאוד בולטת של עמי האזור לראות את נפילת משטר האייתולות באיראן. המגמה השניה עוסק בשאלה מדוע לא נשבר מחסום הפחד באיראן ולמה לא ראינו תנועה מחאה עממית ציבורית. המגמה השלישית מפריכה לחלוטין את הטענה כי הפעולה הישראלית באיראן הובילה דווקא לחיזוק הסולידריות הציבורית באיראן סביב משטר האייתולות ומציעה נרטיב פטריוטי שתומך באיראן, מתנגד להתערבות זרה ומתנגד למשטר.

המגמה הרביעית עוסקת באותם קולות בעולם הערבי ששמחו לראות את פגיעות הטילים של איראן בעורף הישראלי ומנסה לבחון מה עומד מאחורי השיח הערבי האמביוולנטי שבו נשמעת שינאה גם כלפי איראן וגם כלפי ישראל. הנושא החמישי עליו מרחיבה פרלוב הוא עולם הנרטיבים והתודעה: מדוע והיכן ישראל כשלה? מדוע לא נעשה חיבור תודעתי בין אירועי ה-7 באוקטובר ל״מלחמת 12 הימים״? מדוע יצרו קמפיינים תודעתיים שקריים שלא התכתבו עם השיח הציבורי?

ולבסוף, הפינה יורדת לרזולוציית השיח ברמה הטקטית: נעשה אבחנה בין שיח הגולים האיראני לבין איראנים החיים באיראן, נבין מדוע האיראנים הופתעו מאוד מעומק החדירה המודיעינית של ישראל, נבין מדוע הערבים כינו את המלחמה: ״מלחמת 67’ של איראן״ ומדוע הם חושבים שאיראן הובסה, וכן נברר מדוע השיח הערבי מצביע על ניצחון אסטרטגי לישראל בשל הצלחתה של ישראל ״לגרור״ את ארה״ב לתקיפה ישירה באיראן.