יש אנשים שנכנסים לחדר ומיד מרגישים אותם - לא בזכות טייטלים או עוצמה מוחצנת, אלא בזכות שקט פנימי, הקשבה וענווה. נתי אמסטרדם הוא בדיוק כזה. גם כשהוביל ארגונים בינלאומיים וכשהקים את הפעילות של אנבידיה בישראל, הוא נשאר קודם כל אדם שמדבר בגובה העיניים. מנהיגות אצלו מתחילה ביכולת לראות את מי שמולך ולהניע אנשים יחד.

כשפנו אליו עם ההצעה להקים את אנבידיה בישראל בשנת 2017, נתי הבין שמדובר ברגע מכריע. זה לא היה עוד תפקיד, אלא בחירה לשאת אחריות כבדה ולהציב לעצמו מטרות שיחזיקו אותו לאורך שנים. הוא מתאר זאת כרגע משנה חיים - הזדמנות לקחת חלק בבניית פעילות שמכוונת לא רק לשוק המקומי, אלא ליצירת השפעה עולמית.

לאורך הפרק נתי חוזר על נקודה שמניעה אותו גם היום: אנבידיה אינה פועלת רק כדי לפתח טכנולוגיה, אלא כדי להציב מטרות שמסוגלות לשנות את העולם. זו שאיפה שמרימה את הרף לכולם - מהנדסים, מנהלים ויזמים. היא מגדירה את הפוקוס שלו: לזהות את המקומות שבהם אפשר להביא ערך אמיתי בקנה מידה רחב, ולפעול בעקביות כדי לקדם אותם. עבור יזמים, זו קריאה לא להסתפק בהישגים קטנים או קוסמטיים, אלא להציב מטרות מעוררות השראה גם אם הן מאתגרות.

הזמן, בעיני נתי, הוא המשאב היקר ביותר. כל החלטה היא בסופו של דבר החלטה על הקצאת זמן. כדי להחזיק באחריות בסקייל גדול, הוא בוחר לייצר פוקוס חד: מטרות מדויקות שמנחות אותו ואת הצוות, ובהירות שמאפשרת לכולם לרוץ יחד. הקצב כאן הוא חלק בלתי נפרד - סנכרון נכון, סדרי עדיפויות ברורים, ופגישות ממוקדות שמייצרות מהירות בלי לאבד איכות. זהו שיעור שכל יזם יכול לקחת לעצמו: ניהול זמן ופוקוס אינם כלי עזר, אלא תנאי יסוד להצלחה.

במקביל לדרישות הגבוהות, נתי מספר על אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שלמד: לשחרר. לא לנסות להחזיק הכל לבד, אלא לסמוך על אנשים, לבזר אחריות, ולתת לצוות להוביל גם במחיר של טעויות בדרך. היכולת הזו היא מה שמאפשרת לארגון לגדול ולהישאר יציב, ומה שמבחין בין ניהול של משימות לבין הנהגה של אנשים.

נתי מדגיש שהישגים בסדר גודל כזה אינם “מופע יחיד”. אנבידיה היא דוגמה חיה לכך—חברה שבה ההצלחה נבנית מכוח משותף של רבים, מתוך תרבות שבה המשימה קודמת לאגו. כשכל אחד יודע שהוא חלק ממשהו רחב יותר, נוצרת תחושת שליחות שמניעה קדימה גם ברגעים המאתגרים ביותר.

השיחה עם נתי היא תזכורת חיה לכך שהמסע היזמי נבנה מבחירות יומיומיות: להציב מטרות אמיתיות ולא להסתפק בבינוניות, לנהל את הזמן והפוקוס כמשאב קריטי, לשחרר ולתת מקום לאחרים, ובעיקר—לזכור שענווה היא כוח ולא חולשה. זהו מסע שמבקש לשנות לא רק ארגון או תעשייה, אלא גם את העולם שבו אנחנו חיים.