'שותפין - על הכנסה 'חוץ ביתית

עם הנר הראשון של חג החנוכה, אנחנו למדים לראות את האור הקטן החבוי כאורה גדולה. הפרק הנוכחי הוא האחרון לסדרה זו של פרקים, והאחרון שעוסק בחשיבתו של אוגוסט איכהורן.

החיבור של איכהורן, לאור הגדול של נערי וינה העזובים הוא חיבור שבליבו יצירה סמויה של אמון ואהבה עם אלו שחוו דחייה ברגעים החשובים ביותר. איכהורן הזמין אותנו להסתכל על ה'בלאגן' של הנערים והיכולת שלנו להכיל אותו כאופציה לגדילה משותפת ויצירה שבליבה ריפוי.

האזנה נעימה

"מגלה טפח ומכסה טפחיים"- כך היא נפשו של האדם. מגלה היא את עצמה אך מסתירה את חלקיה האחרים.

בפרק הנוסף והכמעט אחרון שלנו אנחנו ממשיכים עם אוגוסט איכהורן וחיבורו בין הפסיכואנליזה לבין החינוך בילדים ונערים עזובים. ייתכן ואחד מחידושיה הגדולים של הפסיכואנליזה היא היכולת לאפשר לאדם להביא את חלקיו הפנימיים ביותר. ואולי תפקיד החינוך הוא לתת לילד לצמוח בייחודיותו.

איכהורן התעקש לראות את החיים הפנימיים של ילדי וינה העזובים, וללמד אותנו שכאשר מסתכלים על נער עזוב, חובה לשמוע את התביעה שהוא מביע, כפי שהיא מובאת בהתנהגות הקונקרטית.

העמדה של הטיפול המוסדי היא שריפוי האחר תלוי בהתכווננות שלי. שהדרך של הנער למצוא מרפא עוברת בגדילה המשותפת שלו עם איש הצוות. באופן דומה לכך שהורות נוצרת דרך קשר ולא דרך הבעלות, הגדילה היא משותפת, מקבילה ומזינה.

אוגוסט איכהורן, שאנחנו גאים להעלות את שמו בעברית הוא חלוץ החשיבה הדינמית והמשותפת על ילדים עזובים. מורה לגדולי המטפלים כמו היינץ קוהוט, ולגדולי האנליזה של הילדים.

האזנה נעימה!

באמצע שנות השלושים יאנוש קורצ'אק הגיע לארץ ישראל פעמיים בהזמנת תלמידו משה זרטל. קורצ'אק הגיע להיות חלק מהפרויקט הציוני של העם היהודי אשר קם בארצו, והוא הגיע לא להתבונן אלא להיות ולשמוע את המנגינה של חיי החינוך בקיבוץ. הביקור בארץ ישראל ריגש את קורצ'אק עד שכמעט גרם לו לעלות.

קורצ'אק האמין שארץ ישראל הקמה לה יכולה להיות מפעל להתחדשות חינוכית ולא רק מדינית. ורק נותר לחשוב איך היה נראה החינוך המוסדי בארץ לו בסוף היה בוחר לעלות.

Copyright for the picture: Swedish Holocaust Museum Memorial Association,

הטיפול המוסדי הוא לא הכל הוא כלום. מתוך אמונה גדולה בכוחות הנערים ובכוחות החיים, יש ניסיון אין סופי להסתכל על הנער או על הילדה כשלם. על התנהגותו החיצונית ועל רגשותיו הפנימיים. קורצ׳אק במובן מסוים הוא הראשון שהסתכל על הילד כאדם מתפתח, ועל איש הצוות כמי שתפקידו להאיר את החלקים הללו ולתת להם להתפתח בכוחות עצמם.

שני הפרקים הקרובים יעסקו ביאנוש קורצ׳אק, שכינויו היה ״הרופא המבוגר״ או ״הרופא הזקן״. הפדגוגיה כתורת האדם ולא כתורת הילד היא מביטויו המפורסמים של קורצ׳אק, ודרך החשיבה הזו אנו רוצים להאיר על מיהו אותו אדם אשר אמון על התפקיד הפדגוגי. ומה המקצועיות שנדרשת לאנושיות זו. 

האזנה נעימה!

יש המכנים את יוהאן פסטלוצי כעובד הסוציאלי הראשון. פסטלוצי שקורצ'אק רואה בו כמורו העיקרי, היה הראשון להצביע על כך שהחינוך שעושים מחוץ לבית חייב להיות שיקוף והדהוד של הבית - חינוך ביתני. מהלך חייו של פסטלוצי היה ניסיון אין סופי לייצר מסגרות בהם יש ביטוי פנימי ונפשי של הילדים בתוך המסגרות.

קראנו לפרק הרביעי קירות הבית בשל היכולת לראות את ההתפרקות הבית והמסגרת כבקשה עמוקה של המטופל לראות אחרת אותו ואת ההתפרקות כהתהוות מחדש.

העמדה הנפשית של הטיפול המוסדי היא היכולת לשרוד את המטופל. אמונה כי מעבר ובתוך ההתפרקות קיימת רוח גדולה המבקשת מזור

התקווה של ילדים במסגרות, ואולי התפילה הכי גדולה שלהם היא שזהו, היום אבא יבוא לקחת אותי חזרה הביתה. בכאב ובצער הפנטזיה הזו לרוב לא מתממשת, אבל היא מספרת לנו אנשי הצוות על התפילה הגדולה של הילדים, ואולי גם על החלק שלנו בה - שנשמע את הקולות השונים של הילד המשתוקק לביתו, לנפשו הכמהה להשאר על מנת לגדול.

"כל ציור מתחיל בהרס הדף הלבן..."
ההוצאה החוץ-ביתית היא מעשה אנטי נורמלי אשר יש ואולי יאפשר את הנורמליות בחייו של הילד. הפרק השני עוסק בהמשך תובנת המעשה החשוב של ההוצאה תוך ההחזקה המורכבת והקושי של מעשה זה. על כך כתב עמיחי בשירו "אדם בחייו":

"אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל
לִשְׁכֹּחַ".

ראייתו ההיסטורית של יהושע בן-גמלא את הילדים העזובים בזמן הבית השני חוללה מהפכה חינוכית וטיפולית אשר אפשרה לייצר שותפות בין החברה לבית החסר. הפרק עוסק ברעיון הקדום והאנומלי של הוצאה חוץ-ביתית שמטרתה לאפשר בית נפשי.