רמב"ם: שלושה פרקים -טומאת מת - פרקים כד-כה, פרה אדומה - פרק א.

פרקים כ"ד וכ"ה החותמים את הלכות טומאת מת ממשיכים לפרט את דיני התפשטות "טומאת אוהל", ומתמקדים באופנים שבו מחיצות, כותלי הבית ותקרות מחלקים או מעבירים את הטומאה בין חדרים וקומות במבנה, וכן דנים בהגדרת התחלת הטומאה במקרי לידה של נפלים. פרק א' בהלכות פרה אדומה עובר לעסוק באמצעי ההיטהרות מטומאת מת, ומפרט את התנאים המחמירים הנדרשים מהפרה: עליה להיות אדומה לחלוטין (אפילו שתי שערות בצבע אחר פוסלות אותה), תמימה ללא מום, ושמעולם לא הונח עליה עול או נעשתה בה מלאכה כלשהי. בנוסף, הרמב"ם מדגיש שגם כוהן רגיל (הדיוט) כשר לערוך את שריפת הפרה, ושהתהליך מתבצע בכוונה על ידי כוהן שהוא "טבול יום" (שטבל במקווה אך השמש טרם שקעה ועדיין לא הגיע לטהרה מלאה בערב), וזאת כדי לעקור ולהפריך באופן מעשי את טענותיהם השגויות של הצדוקים.

רמב"ם: שלושה פרקים -טומאת מת - פרקים כא- כג.

פרקים כא-כג בהלכות טומאת מת מפרטים את דיני "צמיד פתיל" (כיסוי אטום לחלוטין) כאמצעי להגנה מפני טומאת אוהל. הרמב"ם מסביר כי כלי חרס, וכלי אבן ועץ שאינם מקבלים טומאה, יכולים להציל את התכולה שלהם מהטומאה רק כשהם סגורים בצורה הרמטית, בעוד אוהלים רגילים מגינים על מה שתחתיהם בעצם הקירוי. הפרקים ממשיכים ומדייקים את תנאי האטימה ההכרחיים – באילו חומרים מותר ואסור להשתמש למירוח ואיטום (כגון חרסית וזפת לעומת עופרת), מהם שיעורי הנקבים שפוסלים את האטימות (נמדד לפי ייעוד הכלי – "מוציא זיתים", "כונס משקה", או כגודל פיהם של כלים ספציפיים), והגבלות מדרבנן על היקף ההגנה שמספק כלי חרס הסגור ב"צמיד פתיל" לעומת כלים מחומרים אחרים.

רמב"ם: שלושה פרקים - טומאת מת - פרקים יח-כ.

פרקים י"ח עד כ' בהלכות טומאת מת עוסקים באופן שבו טומאה מתפשטת במרחב הפיזי ("טומאת אוהל") ובדרכים לבלום אותה. הרמב"ם מפרט כיצד מבנים, בני אדם, פתחים וכלים גדולים (כמו ארון עץ או כוורת) יכולים להוות גשר המעביר את הטומאה אל פנים הבית, או לחלופין לשמש מחיצה שחוצצת בפניה ומגינה על הסביבה. בנוסף, מוסברים שלושת האמצעים המסוגלים להגן על דברים טהורים מפני הטומאה באוהל המת: כלים הסגורים ואטומים היטב ("צמיד פתיל"), חציצה על ידי אוהל פנימי נוסף, ו"בלועים" – אלו הם חפצים המוגנים מטומאה מכיוון שהם נבלעו בגוף של בעל חיים, או שהוטמנו ונבלעו לחלוטין בתוך קרקע ויסודות הבית.

רמב"ם: שלושה פרקים- טומאת מת - פרקים טו-י"ז.

פרקים אלו (ט"ו-י"ז) בהלכות טומאת מת עוסקים בגבולות הפיזיים של "טומאת אוהל" ובאופן שבו מבנים, פתחים וחפצים משפיעים על התפשטותה. הרמב"ם מסביר באילו תנאים סתימת חלון באמצעות חומרים שונים מהווה מחיצה שעוצרת את יציאת הטומאה, כל עוד מדובר בדברים שאין דעתו של האדם לפנותם משם. בנוסף, הפרקים מפרטים כיצד הטומאה נעצרת או מתפשטת בצורה אנכית דרך פתחים בתקרה ("ארובה") בין קומות או אל פני השטח, וכיצד תוספות בנייה כמו זיזים, בליטות, או חפצים המונחים זה על גבי זה (כדוגמת קורות עץ וחביות) יכולים לתפקד כ"אוהל" בפני עצמם שמרחיב ומעביר את הטומאה למרחבים הסמוכים.

רמב"ם: שלושה פרקים- טומאת מת - פרקים יב-יד

פרקים י"ב עד י"ד ממשיכים לעסוק בדיני "טומאת אוהל" ומגדירים את הממדים והתנאים להיווצרות אוהל שמעביר טומאה לחפצים שמתחתיו או חוצץ ומגן מפניה. הרמב"ם קובע כי המידה הבסיסית לאוהל היא חלל של טפח מרובע בגובה טפח, ומבחין בין חפצים ומבנים יציבים שיכולים לבלום את הטומאה (כמו תקרות וכלים גדולים) לבין מבנים ארעיים שרק מעבירים אותה הלאה. כמו כן, מפורטים הכללים לגבי התפשטות הטומאה מחדר לחדר דרך חלונות ופתחים: גודל הפתח המינימלי הנדרש להעברת הטומאה משתנה בהתאם למטרתו – חלון המיועד לשימוש רגיל מעביר טומאה אם יש בו פתח של טפח, חלון המיועד להכנסת אור מעביר טומאה אפילו בנקב קטן (כגודל מטבע ה"פונדיון"), וחלון שנוצר מאליו (למשל כתוצאה משחיקה או נזק) מחייב פתח בגודל של אגרוף כדי להעביר את הטומאה.

רמב"ם: שלושה פרקים- טומאת מת - פרקים ט-י"א.

פרקים אלו (ט'-י"א) בהלכות טומאת מת עוסקים בדיני טומאות הקשורות לקרקעות ולמקומות ספציפיים. הרמב"ם פותח בדיני אדם המוצא מתים או עצמות בשדה, ומגדיר באילו תנאים המקום נחשב ל"שכונת קברות" שמחייבת בדיקה יסודית ברדיוס נרחב, ומתי ניתן פשוט לפנות את השרידים והאזור טהור. בהמשך מוסבר דין "בית הפרס" – שדה שבו נחרש קבר בטעות ועצמותיו התפזרו, מה שמטמא את עפר השדה, מטיל הגבלות על החקלאות בו, ומצריך תהליכי טהרה מיוחדים כגון סינון וניפוי האדמה. לסיום, מפורטות הגזירות על מקומות יישוב: טומאת "ארץ העמים" (חוץ לארץ) שמטמאה בעפרה ובאווירה, וכן טומאת "מדור הגויים" – דירות של נוכרים בתוך ארץ ישראל, הנחשבות לטמאות עד שייבדקו, מחשש שנקברו בהן נְפָלים.

רמב"ם: שלושה פרקים-טומאת מת - פרקים ו- ח.
שלושת הפרקים (ו'-ח') בהלכות "טומאת מת" לרמב"ם עוסקים בכללים המגדירים כיצד טומאה ממת עוברת, נחסמת או מוגבלת במרחב הפיזי. הטקסט מבאר תחילה אילו חומרים חסינים לחלוטין מקבלת טומאה (כגון כלי אבן, כלי אדמה וחומרים מהים), ומפרט את דיני התפשטות הטומאה מתוך קברים או בתוך בתים וחללים סגורים, כולל השפעתם של פתחים וחלונות. כמו כן, הרמב"ם מסביר את דין "טומאה רצוצה" (טומאה ללא חלל מרווח מעליה), הבוקעת אנכית מעלה ומטה. בחלקו האחרון, הטקסט עוסק בהשלכות המעשיות במרחב הציבורי, כגון ההתנהלות בשדות שיש בהם קבר שאבד, הכלל ש"מת מצווה" (מת ללא קרובים) קונה את מקום קבורתו היכן שנמצא, והחובה הציבורית לסמן ולהדגיש קברים כדי למנוע מעוברי אורח להיטמא בשוגג.

רמב"ם: שלושה פרקים -טומאת מת - פרקים ג- ה.

רמב"ם: שלושה פרקים- תמורה - פרק ד, טומאת מת - פרקים א- ב

רמב"ם: שלושה פרקים- תמורה - פרקים א-ג.

פרקים אלו מתוך הלכות "תמורה" לרמב"ם עוסקים באיסור להחליף בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמת חולין אחרת. הכלל המרכזי והייחודי בדין זה הוא שאם אדם ניסה להחליף את הקורבן, הוא עובר על איסור תורה ונענש במלקות, אך למרות זאת הפעולה חלה – כך ששתי הבהמות (גם המקורית וגם החדשה) הופכות לקדושות. הפרקים מפרטים את התנאים להחלת התמורה (למשל, שרק הבעלים של הקורבן יכול לעשות זאת, ושנדרשת אמירה מפורשת), וכן קובעים שדינה של הבהמה המחליפה זהה למעמדה של הבהמה המקורית; לרוב היא תוקרב לאותה המטרה (כגון קורבן עולה או שלמים), ובמקרים שבהם אינה ראויה להקרבה, היא תרעה עד שייפול בה מום ואז תימכר.