רמב"ם: שלושה פרקים- מחוסרי כפרה - פרק ג-ה.

הפרקים מתוך הלכות "מחוסרי כפרה" במשנה תורה לרמב"ם מפרטים את תהליכי הטהרה והבאת הקורבנות של מי שנטמאו בטומאות חמורות, ומתמקדים בהלכות ה"זב" והמצורע. פרק ג' מסדיר את דיני הטהרה של הזב, לרבות הכללים לספירת שבעת הימים הנקיים, סוגי הראיות שסותרות ומבטלות את הספירה, והגדרת החייבים בהבאת קורבן. פרקים ד' ו-ה' מתארים בפירוט את טקס הטהרה המורכב של המצורע לאחר שהחלים מצרעתו, הכולל סדרת תגלחות וטבילות, ואת תהליך הקרבת קורבנותיו ביום השמיני. תהליך זה דורש הקפדה יתרה על סדר הפעולות במקדש – כגון מתן דם ושמן על תנוך האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל הימניים של המטהר – והרמב"ם מפרט גם את הפתרונות ההלכתיים למצבים חריגים, כמו שפיכת השמן בטעות במהלך הטקס או שינוי בלתי צפוי במצבו הכלכלי של המצורע.

רמב"ם: שלושה פרקים- שגגות - פרק טו, מחוסרי כפרה - פרקים א-ב.

הפרקים עוסקים בדיני קורבנות ייחודיים של מנהיגים ובדיניהם של "מחוסרי כפרה". בתחילה מוסברים הכללים המיוחדים לחטא בשגגה של כהן גדול או נשיא (מלך), המביאים קורבנות שונים משאר העם, במיוחד כאשר החטא נבע מפסק הלכה מוטעה של הכהן הגדול. בהמשך מתואר מצבם של "מחוסרי כפרה" (זב, זבה, יולדת ומצורע) – אנשים שנטהרו מטומאתם וטבלו, אך עדיין אינם רשאים לאכול בבשר קודשים עד שיקריבו את קורבנם הספציפי. לבסוף, מורחב הפירוט על טומאת ה"זב" בגבר, תוך הגדרת מהותה, דרכי הבדיקה שמוודאות כי נבעה מגופו ולא מגורם חיצוני (כמו מאמץ או אכילה גסה), והכללים הקובעים האם הוא נדרש רק לספור ימי טהרה ולטבול או גם להביא קורבן, בהתאם למספר הפעמים שבהן הופיעה הטומאה.

רמב"ם: שלושה פרקים- שגגות - פרקים י"ב- י"ד.

פרקים אלו (י"ב-י"ד) עוסקים בדיני "הוראת בית דין", כלומר מצב שבו הסנהדרין (בית הדין הגדול) שוגגת ומתירה בטעות איסור חמור. הכלל המרכזי הוא שאם רוב העם חטא משום שפעל על פי פסק ההלכה השגוי, הסנהדרין מחויבת להביא קורבן ציבורי מיוחד על טעותה, ואילו האנשים שחטאו פטורים מקורבן אישי משום שפעלו בתום לב וסמכו על הוראת החכמים. עם זאת, הרמב"ם מדגיש שפטור זה לציבור מותנה בשורת תנאים קפדניים: על בית הדין להיות בהרכב מלא וכשיר, הפסיקה חייבת להיות מפורשת, הטעות צריכה להיות הלכתית (ולא טעות בעובדות מציאותיות, כמו טעות בזיהוי שקיעת החמה), וההוראה אינה יכולה לעקור מצווה שלמה מהתורה לחלוטין, אלא רק לבטל פרט מתוכה. אם אחד מהתנאים הללו חסר, בית הדין פטור מהקורבן הציבורי, וכל אדם שחטא נדרש להביא קורבן חטאת אישי על שגגתו.

רמב"ם: שלושה פרקים- שגגות - פרקים ט- י"א.

פרקים אלו (ט'-י"א) בהלכות שגגות לרמב"ם מסכמים את דיניהם של קרבנות ייחודיים המובאים על חטאים ומצבים ספציפיים. פרק ט' עוסק ב"אשם ודאי", קרבן קבוע המובא על חמש עבירות ודאיות בלבד, בהן גזל ושבועת שקר, מעילה ברכוש הקדש וביאה על שפחה חרופה. פרק י' מפרט את ה"קרבן עולה ויורד", שהוא קרבן המשתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של האדם (מבהמה ועד עשירית האיפה סולת לעני מרוד), ומובא בין היתר על שבועות שקר, טומאת מקדש ועל ידי יולדת ומצורע. פרק י"א מתמקד בדין המיוחד של חטא טומאת מקדש וקדשיו בשגגה, המחייב שלחוטא תהיה מודעות לטומאתו גם לפני החטא וגם לאחריו, לצד שכחה (העלם) בשעת המעשה עצמו, ומסביר כיצד קרבנות הציבור של יום הכיפורים והמועדים מכפרים על מקרים שבהם חסרה מודעות זו.

.

רמב"ם: שלושה פרקים- שגגות - פרקים ג-ה.

קטע זה מתוך הלכות שגגות לרמב"ם (פרקים ג'-ה') עוסק בפרטי הדינים של הבאת קורבן חטאת על עבירות שנעשו בשוגג (ללא כוונת זדון). בהתחלה, מפורטים הכללים לגבי פסילת קורבנות של מי שכופר או מומר, ומודגש כי הקורבן ויום הכיפורים מכפרים רק למי ששב בתשובה ומאמין בכפרתו. לאחר מכן, הרמב"ם מסביר בהרחבה כיצד סופרים את החטאים והקורבנות כאשר אדם עובר מספר עבירות ב"העלם אחד" (רצף של חטאים ללא שנודע לו עליהם בינתיים), או כשהוא עושה מעשה אחד שכולל בתוכו איסורים רבים (למשל, עבירות מורכבות של גילוי עריות). לסיום, מובאת הבחנה חשובה בין חטא שנעשה מתוך חוסר זהירות (שוגג) המחייב קורבן, לבין מצב של אונס וטעות מוחלטת לחלוטין (כמו טומאת נידה שהחלה בפתאומיות), שבו האדם פטור מקורבן.

רמב"ם: שלושה פרקים -בכורות - פרק ח, שגגות - פרקים א-ב.

פרקים אלו חותמים את הלכות בכורות בדיני טעויות בספירת מעשר הבהמה, ומסבירים באילו מצבים קריאה שגויה לבהמה התשיעית או האחת-עשרה בשם "עשירית" מקדשת גם אותן. משם עובר הרמב"ם לפתוח את "הלכות שגגות", ומונה 43 עבירות חמורות ביהדות (כגון חילול שבת, גילוי עריות, ואכילת חלב, דם או חמץ בפסח) שמי שעובר עליהן במזיד חייב כרת, ולכן אם עבר עליהן בשוגג – חובה עליו להביא קורבן חטאת לכפרתו. הפרקים מגדירים כי החיוב בקורבן חל רק כאשר המעשה נעשה בשגגה מתחילתו ועד סופו, ומפרטים מצבים שבהם האדם יהיה פטור מהבאת הקורבן, כמו במקרים שבהם לא ידוע איזו עבירה בדיוק נעשתה, או כאשר הטעות התרחשה בשוגג תוך כדי ביצוע מצווה אחרת שהותרה לו (כמו ברית מילה או קורבן פסח שחלו בשבת).

רמב"ם יומי: שלושה פרקים- בכורות - פרקים ה-ז.פרקים אלו מתוך הלכות בכורות חותמים את הדיון במקרי ספק בבכורות, ועוברים לפרט את מצוות מעשר בהמה. תחילה הרמב"ם מסביר כי במצבי ספק לגבי זהות הבכור (למשל כשנולדו תאומים ולא ידוע מי יצא ראשון), חובת ההוכחה חלה על הכוהן, ועל כן הבהמה נשארת בחזקת הבעלים עד שייפול בה מום והם יוכלו לאוכלה. מכאן עוברים לדיני מעשר בהמה – החובה להפריש מדי שנה את הבהמה העשירית מכל הבקר והצאן שנולדו. מפורט התהליך המעשי והציורי של המצווה: כינוס הבהמות לדיר, הוצאתן אחת-אחת תוך כדי ספירה, וסימון הבהמה העשירית כקודש. בנוסף, מוסבר אילו עדרים יכולים להצטרף יחד לספירה, ומפורטים שלושת המועדים המיוחדים בשנה שנקבעו לביצוע המעשר, במטרה לספק בשר לעולי הרגל לקראת שלושת הרגלים.

רמב"ם: שלושה פרקים-בכורות - פרקים ב- ד.

פרקים אלו בהלכות בכורות עוסקים בתנאים שבהם משתנה או פוקעת קדושת הבכור בבהמות, תוך התמקדות בשני נושאים מרכזיים: דיני מומים ודיני בעלות. הרמב"ם מסביר כיצד מום קבוע שנוצר מאליו בבהמה – ולא הוטל בה במכוון – מתיר לשחוט אותה ולאכול את בשרה מחוץ למקדש, ובתנאי שהמום נבדק ואושר על ידי חכם מומחה. במקביל, מודגש האיסור החמור ליהנות מהבכור בעודו בחיים (למשל על ידי גיזת צמרו) או לשחוט אותו ללא אישור מוסמך. בנוסף, הפרקים מפרטים אילו מצבים פוטרים את הבהמה כליל ממצוות בכורה, כגון שותפות של גוי בבעלות על הבהמה, ספקות לגבי לידות והפלות קודמות שפוטרות את הרחם, ולידות חריגות (כמו יוצא דופן).

רמב"ם: שלושה פרקים-חגיגה - פרק ב-ג, בכורות - פרק א.
הלימוד היומי ברמב"ם עוסק בשלוש מצוות מרכזיות: חובת העלייה לרגל והבאת קורבנות חגיגה ושמחה (תוך פירוט מי מהעם חייב ומי פטור ממצווה זו), מצוות "הקהל" המחייבת את כל ישראל להתאסף במוצאי שנת השמיטה כדי לשמוע את המלך קורא בתורה במעמד מרגש, ודיני קדושת בכור בהמה טהורה. לגבי הבכור, הרמב"ם מסביר כי הוא קדוש מרחם ויש להעבירו לכוהן; אם הבכור תמים יש להקריבו ולאוכלו בירושלים, אך אם נפל בו מום – מותר לכוהן לאוכלו או למוכרו בכל מקום, וזהו גם הדין המעשי כיום כשאין לנו בית מקדש.