רמב"ם: שלושה פרקים-מעשה הקרבנות - פרקים י-י"ב.

בפרקים אלו מפרט הרמב"ם את הלכות אכילת הקרבנות, דיני חלוקתם והלכות המנחות: הוא קובע כי אכילת חטאות, אשמות, שיירי מנחות וקדשים על ידי הכוהנים (או בעליהם בקדשים קלים) היא מצוות עשה המשלימה את כפרת הקרבן, ומגדיר את המקומות המותרים לאכילה (העזרה לקדשי קדשים וירושלים לקדשים קלים) ואת זמניהם (יום ולילה או שני ימים ולילה), תוך אזהרה כי האוכל קודם זריקת הדם או מחוץ למחיצה לוקה. בהמשך מוסברים דיני חלוקת הבשר והעורות בין כוהני בית האב הראויים לעבודה באותו יום (למעט נשים, קטנים וטמאים, ובהתרת בעלי מומים), וכן דיני המנחות – חלוקתן למנחות ציבור ויחיד, חובת היותן מצה, איסור חמוצן הלוקה על כל שלב בעשייה, והגדרת תהליך הכנתן, קמיצתן והקטרתן על המזבח.

רמב"ם: שלושה פרקים- מעשה הקרבנות - פרקים ז-ט.

בשלושת הפרקים הללו מפרט הרמב"ם את סדרי ההקרבה, האכילה והטיפול בקורבנות החטאת, האשם והשלמים: פרק ז' עוסק בדיני חטאת בהמה (נאכלת ונשרפת) וחטאת העוף, כולל מיקומי שריפת הבשר; פרק ח' דן בחומרות החטאת, ובהן החיוב לכבס בעזרה בגד שניתז עליו דם, שבירת כלי חרס ומירוק כלי מתכת שבהם בושל הקורבן, ודיני בליעת טעם קודש; פרק ט' מפרט את סדרי הקרבת האשם והשלמים למיניהם (שלמי ציבור, שלמי יחיד, תודה ואיל נזיר), כולל דיני הנפת החזה והשוק, חלוקת הבשר לאכילה, ואפיית סוגי הלחם המדויקים הנלווים לקורבנות אלו.

רמב"ם: שלושה פרקים-מעשה הקרבנות - פרקים ד-ו.
פרקים ד'-ו' בהלכות מעשה הקרבנות עוסקים בזמני ההקרבה ובסדר המעשי של הזביחה, זריקת הדם והניתוח: פרק ד' קובע כי כל זבחי הבהמות והעופות ושחיטתם כשרים ביום בלבד (בעוד שהקטרת האיברים והאימורים נמשכת כל הלילה) ומגדיר את חובת המחשבה לשם בעלי הקרבן; פרק ה' מפרט את מקום השחיטה (קדשי קדשים בצפון והקלים בכל העזרה) ומגדיר את דיני מתנות הדם על המזבח החיצוני והפנימי; ופרק ו' מתאר לפרטים את מצוות עשה של עשיית העולה, כולל דיני איברים שפקעו מהמזבח, סדר הפשטת הבהמה וניתוחה לאיבריה, מספר הכוהנים המוליכים את הנתחים לכבש (8 לכבש, 11 לאיל ו-24 לשור), ואופן מליקת עולת העוף בחוד הציפורן.

רמב"ם: שלושה פרקים-מעשה הקרבנות - פרקים א-ג.שלושת הפרקים הראשונים בספר מעשה הקרבנות מגדירים את יסודות עבודת המקדש, סיווגי הזבחים ותנאי הקרבתם: פרק א' מחלק את הקרבנות לארבעה סוגים (עולה, חטאת, אשם ושלמים) מחמישה מיני בעלי חיים, ומפרט את הגילים והמינים הנדרשים לקרבנות היחיד והציבור; פרק ב' עוסק בדיני "הנסכים" (הסולת, השמן והיין) הנלווים לעולות ולשלמים, ומגדיר את שיעוריהם המדויקים; ופרק ג' קובע מי כשיר להביא קורבן (כולל שותפויות וגויים, למעט יהודי מומר או מחלל שבת בפרהסיה) ומפרט את מצוות ה"סמיכה" – חובת הבעלים להישען בכל כוחם בשתי ידיהם על ראש הבהמה בעזרה, ולהתוודות או לשבח, תכוף לפני השחיטה.

רמב"ם: שלושה פרקים-איסורי מזבח - פרקים ה-ז.
פרקים ה'-ז' בהלכות איסורי מזבח עוסקים בדיני כשרותם והידורם של הקרבנות והנסכים: פרק ה' אוסר הקטרת שאור, דבש ודברים פסולים (כגון גזל או בהמה טמאה) ומפרט את חובת מליחת הקרבנות; פרק ו' מגדיר חומרי גלם הפסולים לנסכים ולמערכה בשל טומאה או פגמים באיכותם (כמו התלעה או עישון); ופרק ז' מתאר את תהליך ההפקה הקפדני של הסולת, היין ותשעת סוגי השמן בבית המקדש. הרמב"ם חותם את ההלכות בכלל הרוחני שיש להקריב ולעשות כל מצווה, צדקה וחסד מהחלק הטוב, הנאה והמשובח ביותר של האדם, כפי שנאמר: "כל חלב לה'".

רמב"ם: שלושה פרקים-איסורי מזבח - פרקים ב- ד.

רמב"ם: שלושה פרקים-ביאת המקדש - פרקים ח- ט, איסורי מזבח - פרק א.

פרקים אלו מסכמים את דיני כשירות הכהנים והקרבנות במקדש. פרק ח' מפרט תשעים מומים הייחודיים לאדם (כמו שינויי מבנה בראש, בגב, בעור, ואף חרשות ושטות) המשלימים ל-140 מומים הפוסלים כהן לעבודה. פרק ט' קובע כי זר (שאינו מזרע אהרן) שעבד עבודה תמה (זריקה, הקטרה או ניסוך) עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמיים, מונה 18 פסולי כהונה, ופוסל לצמיתות כהן שעבד עבודה זרה. פרק א' (מאיסורי מזבח) מעמיד מצוות עשה שהקרבנות יהיו תמימים ומובחרים, אוסר בלוקה להקדיש, לשחוט, לזרוק דם או להקטיר חלבים של בהמה בעלת מום (של ישראל או של גוי), אוסר להטיל מום בקדשים, ומצווה לפדות קדשים שנפסלו במום כדי שיצאו לחולין.

רמב"ם: שלושה פרקים -ביאת המקדש - פרקים ה-ז.

פרקים אלו ברמב"ם מגדירים את תנאי הכשירות הפיזיים וההלכתיים של הכהנים לעבודה במקדש. פרק ה' מחייב כל כהן לקדש (לרחוץ) את ידיו ורגליו ממי הכיור בעמידה לפני תחילת עבודתו, וקובע כי כהן שעבד ללא קידוש ידיים ורגליים שחרית חייב מיתה בידי שמיים ועבודתו פסולה, לצד חובת העמידה ישירות על הרצפה ללא חציצה. פרק ו' מזהיר בעונש מלקות כהן בעל מום (קבוע או עובר) הנכנס מהמזבח ולפנים, ופוסל את עבודתו אם עבד, כאשר לצד בעלי המומים נפסלים גם כהן ערל, כהן שנשא נשים בעבירה או כהן חלל. פרק ז' מפרט בהרחבה את חמישים המומים הגלויים בגוף הפוסלים כהן ובהמה (כמו מומים באוזן, בריסי העין, בעין כגון תבלול ודק, בחוטם ובפה, באיברי הזרע, בידיים וברגליים), וכן מומים ייחודיים לאדם כגון זקן וחולה הרועדים בעמידתם, או כהן המזוהם בריח פיו ובזיעתו.

רמב"ם: שלושה פרקים ביאת המקדש - פרקים ב-ה.

רמב"ם: שלושה פרקים-כלי המקדש והעובדים בו - פרקים ט-י , וביאת המקדש - פרק א.
הפרקים העוסקים בבגדי הכהונה ובאיסורי הכניסה למקדש מפרטים את דיניהם המדויקים של בגדי הכהן הגדול (כמו הציץ, המעיל עם הפעמונים והרימונים, האפוד והחושן שבו נקבעו אבני השבטים והאורים והתומים) וסדר לבישתם, תוך הדגשה כי כהן העובד בחיסור או ביתור בגדים, או כאשר יש חציצה בינם לבין בשרו, מחלל את העבודה וחייב מיתה. לצד זאת, נקבעים גדרי קדושת המקדש האוסרים באיסור חמור על כל כהן להיכנס מן המזבח ולפנים או לעבוד כשהוא שתוי יין, פרוע ראש (שלא הסתפר 30 יום) או קרוע בגדים – עבירות הגוררות עונש מיתה בידי שמיים או מלקות, כאשר עבור הכהן הגדול איסורים אלו חלים בקביעות בכל עת; כמו כן, חל איסור כללי על כל אדם, כולל ישראלים, להיכנס לעזרת ישראל ומעלה כשהוא במצב מנוול ומבוזה זה, מפני כבוד ומורא המקדש.