Sichos From 5781

שיעור היומי בספר המצוות להרמב"ם – מצוה חלה, כמ"ש "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". הביאור בעבודה: בכל צרכיו של האדם, הרי לכל לראש, עוד לפני שנהנה בעצמו, עליו להרים מעניני חולין אלו ולהעלותו לקדושה. ולדוגמא: כאשר הוא פותח את היום באמירת "מודה אני לפניך וכו'", הנה עי"ז פועל הרמה בכל עניני אכילה ושתי' וכיו"ב במשך היום, שנעשים ענינים של קדושה. (ועי"ז יוכל גם לנצח את היצה"ר שמנסה לשכנעו לאכול דבר שאסור וכו').

משיחת יום ד' פ' שופטים, ד' אלול ה'תשמ"ה, להתלמידים ולהתלמידות דמחנות קיץ יומיים – "צבאות השם" – שיחיו

הוראה נפלאה ממ"ש רש"י עה"פ [בחמישי דפ' חיי שרה] "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" "ויביאה האהלה והיא שרה אמו כלומר ונעשית דוגמת שרה שכל זמן ששרה קיימת הי' נר דלוק מערב שבת לע"ש . . ומשמתה פסקו ומשבאת רבקה חזרו": רבקה, שהיתה אז בת ג' שנה, הדליקה נש"ק! ועוד: הרי גם אברהם הדליק נש"ק (עפ"י הדין שכשאין האשה מדליקה נש"ק אז הבעל חייב להדליק) ובכ"ז הדליקה גם בעצמה! ועוד: הענין ד"נר דלוק מע"ש לע"ש" לא הי' אצל אברהם אבינו אלא אצל שרה, ואצל רבקה ‏–‏ ילדה בת ג' שנה! וזוהי ההוראה שגם בנות שלפני בת-מצוה ידליקו נש"ק עם ברכה וכו'.

משיחת כ"ף מרחשון ה'תשל"ה

"אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה [בפ' חיי שרה] והרבה גופי תורה לא ניתנו אלא ברמיזה". הטעם לזה גופא ש"פרשה של אליעזר כפולה וכו'", הוא, מכיון שפרשה זו קשורה עם שידוך יצחק ורבקה, דהו"ע חיבור בחי' מ"ה וב"ן, שהו"ע כללי לכל הדורות. דע"י כל מצוה נפעל הענין דחיבור מ"ה וב"ן – החיבור בין האדם העושה את המצוה – מ"ה, עם הדבר הגשמי בו מקיים את המצוה ומזככו – ב"ן. אלא דבכל המצוות ה"ז ענין פרטי, משא"כ בנוגע לשידוך יצחק ורבקה, נוסף לזה שהי' זה פעם הראשונה – הנה זה הי' הכלל שממנו נמשך ענין זה בהעבודה במשך כל הדורות, שבשעה שאדם לומד ענין בתורה או מקיים מצוה הנה עי"ז נפעל הענין דיחוד מ"ה וב"ן כפי שהוא בבחי' עתיק וכו'.

חלק מהמאמר ד"ה אמר ר' אחא יפה שיחתן וכו', מוצאי ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשל"ט

יציאת אליעזר בשליחות אברהם אבינו, ש"אחד הי' אברהם", מא"י, שכבר אז היתה בקדושה יתירה, לחו"ל – היתה ירידה גדולה ביותר, ודוקא עי"ז נפעל השידוך הראשון בין שנים כאלו שכבר בזמן שנשתדכו היו שייכים ליהדות, וביצחק הי' העילוי שנפעל בו ע"י מצות מילה וגם גודל העילוי דענין העקידה (וכמובן בפשטות גודל העילוי שבזה ובפרט עפ"י פנימיות הענינים). וזהו הביאור על כללות הענין שבנ"י נמצאים בחו"ל, ועוד – בגלות ש"גלינו בארצנו", ושואלים: היתכן?! למה עשה הוי' ככה?! – הרי שכדי לבנות כל עם ישראל מתחיל מיצחק ש"ביצחק יקרא לך זרע" – הי' צורך ללכת גלות, לחו"ל!

משיחת אור ליום ג' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ב

1) ביום כ' מרחשון "גובר מזלו" של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בכל שנה ושנה באופן של "מעלין בקודש". 2) השייכות דמזמורי תהלים למספר השנים נמשכת גם לאחרי ההסתלקות מעלמא דין, "יש בגר בקבר", וכיודע הסיפור ע"ד המאמר שאמר בעל יום ההולדת בג"ע על פסוק בתהלים המכוון למספר שנותיו כמה שנים לאחרי הסתלקותו. 3) הוספה בציפי' לגאולה, שהיא מהענינים העיקריים של בעל יום ההולדת, כמבואר בשיחה הידועה דשמח"ת [כל היוצא למלחמת בית דוד וכו']. 4) הוראה ממ"ש השני דפ' חיי שרה "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל": "מעשה אבות סימן לבנים" – שעושה ופועל את הדבר אצל הבנים, שאצל כאו"א ישנו הענין ד"בא בימים", שלימות העבודה בכל יום ויום, ו"ה' ברך גו' בכל", שכולל את כל הברכות, ולא נותר אלא לפעול השידוך והנישואין דיצחק ורבקה (יחוד מ"ה וב"ן) – הגאולה, שזירוזה – ע"י ענין הצדקה וכו'.

ב' חלקים משיחת יום ב' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ט

צ"ל מהי ההוראה לכאו"א ממ"ש רש"י עה"פ [בראשון דפ' חיי שרה] "שני חיי שרה"‏ – ‏"כולן שוין לטובה"? כיצד אפשר לתבוע מכאו"א, גם מי שעברו רוב שנותיו וחלק מהם היו במעמד בלתי-רצוי, שכל שנותיו יהיו שוין לטובה?! והביאור: בכח כאו"א לתקן גם את העבר ע"י עבודת התשובה! ובזה יובן גם מ"ש בתניא ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"‏ – ‏והרי ענינו של בינוני הוא "שלא עבר עבירה מימיו"?! מכיון שע"י עבודת התשובה (מאהבה) יכול להפוך גם את הזדונות לזכיות ממש. וזוהי ההוראה הנצחית מ"שני חיי שרה": בכחו של כאו"א להיות במעמד ומצב של "כולן שוין לטובה" ע"י עבודת התשובה! וככל מצוה‏ – ‏יש לעשותה מתוך שמחה. ובפרט השמחה ע"ז שה' נתן לו את היכולת לתקן את העבר.

חלק ממאמר ד"ה ויהיו חיי שרה, כ' מרחשון ה'תשמ"ה

הדרך היחידה להשמר מהיצה"ר, ש"צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו", הוא ע"י לימוד פנימיות התורה, ענינו של יצחק (כמ"ש בזהר [ונת' בהתוועדות]). ובפרטיות יותר, ענינו המיוחד של יצחק הוא בב' ענינים: 1) מעולם לא יצא מא"י – "ארץ אשר .. תמיד עיני ה' אלקיך בה וגו'". וההוראה: אין לצאת מה"ציור" דא"י ברוחניות – יש להרגיש כל הזמן שהנה ה' עומד לידו ומביט עליו על כל צעד וצעד. וכמ"ש בתניא פמ"א, שעל האדם להתבונן איך שהקב"ה "מניח את העליונים ותחתונים" ונעמד לידו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי. 2) מסנ"פ ברצון הטוב. כפי שמצינו בעקידה, שגם כאשר הבין שהוא הולך להשחט, הלך עם אביו באותו אופן כמקודם לזה – "וילכו שניהם יחדיו", אע"פ שידע שהציווי על העקידה נאמר לאברהם ולא לו, ולא יוכל לתבוע ע"ז שכרו בעוה"ב.. . וכדי לבוא להכרה זו, גם למי שלומד (נגלה ד)תורה, ה"ז דוקא ע"י לימוד פנימיות התורה, שדוקא עי"ז תהי' "יראתו קודם לחכמתו".

משיחת י"ג תמוז ה'תשט"ו

קריה"ת של יום א' דר"ה מתחיל ב"וה' פקד את שרה וגו'" [רביעי דפ' וירא], שה' בירך את שרה בבן (שע"י הי' המשך לעם ישראל) וקיים הבטחתו בפועל ממש. ועד"ז מברך ה' כאו"א בבנים שייקראו בני אברהם יצחק ויעקב ובבנות שייקראו בנות שרה רבקה רחל ולאה, ומקיים הבטחותיו. ובהמשך מסופר ע"ד החינוך שיצחק קיבל, עד כדי מס"נ (עקידת יצחק), ואיך שדוקא שרה התמסרה במיוחד לחינוך שלו, שעם היותו ילד יהודי היחיד בכל דורו, והיא היתה גומלת חסד בטבעה ואפי' לערביים - לא התחשבה בכ"ז ושמרה עליו שלא יהי' לו עסק עם גויים וגוי'שקייט, ודוקא כך זוכים שהילד גודל באופן ד"הרבה ארבה את זרעך" ורואים ממנו נחת אמיתי!

משיחת כ"ז אלול ה'תש"מ, לנשי ובנות חב"ד תחיינה

נת"ל שגדרו של עיר הנדחת הוא שמ"רבים" נעשה מציאות אחת, וענין זה שייך בעצם רק בקדושה ובבני ישראל מצד נשמתם שמקושרת עם ה' אחד וכו', אלא שמצד ענין ה"בחירה" יש מציאות כזו גם בצד ההפכי - ע"ז, אבל גם שם ה"ז רק בגלל שמדובר בבנ"י. וזה שמובא בירושלמי שמשפט סדום [שברביעי דפ' וירא] הי' בדוגמת עיר הנדחת, אע"פ שלא מדובר בבנ"י, שלכן "ממונו של לוט יוכיח" שגם ממונם של צדיקים שבעיר הנדחת אבד, הוא מפני שכל הענין ד"ונפלינו אני ועמך וגו'" התחיל במ"ת דוקא, ולפנ"ז היו כולם בשווה. ואף ש"אין למדין מלפני הדיבור", הנה כאן אין למדין דין אלא מציאות: שממונם של צדיקים אינו מציאות בפ"ע אלא חלק ממציאות העיר (ובמילא בא הדין שממונם אבד). וההוראה: גם לצדיק אסור להתבודד ולהשאיר את "חלקו בעולם" בסביבה של "ערי הנדחת", אלא עליו להוציאו משם לבררו ולהעלותו לקדושה.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

ג' הוראות משיעור רמב"ם היומי (הל' תרומות פ' ד-ו): 1) (רפ"ד) "עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות וכו'": הענין דאהבת ישראל - למרות ההתחלקות שביניהם בכחו של יהודי לעשות מצוה עבור חבירו, ועד שחבירו מקבל ע"ז שכר כמי שמקיים המצוה! 2) (רפ"ה) "אין תורמין אלא מן היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ממנו": את השעות הכי יפות שבמשך היום יש להקדיש לעניני תורה ומצוות. 3) ברפ"ו מבאר שתרומה מותרת לעבד כנעני של הכהן, ומוסיף שגם "עבד כהן שברח.. הרי הן אוכלין"!: כל יהודי הוא "עבד" של ה' שנק' כהן, וזהו הלימוד שאפי' "עבד כהן שברח", היהודי נכשל באיזה ענין בלתי-רצוי, נותן לו ה' משל ה', כי "אע"פ שחטא - ישראל הוא" ורק "יצרו תקפו" ובודאי יחזור למעמדו ומצבו האמיתי - "עבד כהן".

ב' חלקים משיחת י"ט סיון ה'תשמ"ז