Sichos From 5781

גם אלו שהם בבחינת "זבולון", "עסוק בפרקמטיא", ותכליתם היא נתינת הצדקה, עליהם להכליל בה גם ענין התורה: 1) שיתמכו בלומדי תורה, ועי"ז מקבלים הם חלק בלימוד התורה (אם מתנים א"ז קודם הלימוד, כמבואר בשו"ע). 2) כשנותנים צדקה לעני, הנה (אע"פ שיש לעזור לו בלי שום תנאי, אבל) אם הוא מחי' את גופו, עאכו"כ שעליו להחיות גם את נשמתו ולהביאו גם "לחיי עוה"ב". ואפי' אם הלה לא ביקש את עזרתו בזה, הרי אדרבה, זה מוכיח שהוא "חולה" מסוכן עוד יותר! וע"ד שמצינו באברהם אבינו, מכניס אורח שאין כמוהו, שלאחרי שהביא אכילה ושתי' אפי' לערביים, לימד אותם שיש לברך לה' ע"ז, שהבנת דבר זה, שהעולם שייך להקב"ה וכו', באה דוקא ע"י לימוד התורה. ועד"ז כשמזכים אחרים במצות הצדקה יש 1) לפעול עליהם שיהיו מ"תמכין דאורייתא", 2) ללמוד אתם קצת תורה!

‏משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ב

ב' אופנים בפירוש הפסוק "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'" [שבתחילת פ' לך לך]: א) מלמעלה למטה: "אברם" - אב רם - בחי' "שכל הנעלם מכל רעיון", וממקום זה הי' צ"ל ירידת נשמת אברם עד לארץ הלזו התחתונה. והסדר הוא: "מארצך" - בחי' הרצון, ואח"ז "וממולדתך" - מדות הנולדים מן המוחין, ואח"ז "מבית אביך" דרגא שלמטה יותר (כמבואר בכ"מ), ואח"ז "אל הארץ" - בחי' המלכות. ועד"ז הוא בירידת כל נשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבל ע"י הירידה נעשה "אשר אראך" - מתגלה מעלות הנשמה וכו'. ב) מלמטה למעלה: כבפשטות הענין שאברם עלה מחרן לארץ ישראל. וברוחניות ה"ז העלי' (מתחיל) ממקום שהוא "חרון אף של עולם" ולמעלה. והסדר הוא: "מארצך" - רצון בלתי רצוי, ואח"ז "וממולדתך" - רגיליות, ואח"ז "מבית אביך" - מוחין ומדות, וכו' עד שהוא מתעלה "אל הארץ אשר אראך" - רצון האמיתי, רצון קונו.

חלק מהמאמר ד"ה לך לך מארצך וגו', אור לז' מרחשון ה'תשמ"ו

סיום בנין ביהמ"ק הראשון ע"י שלמה הי' בחודש חשון. ומכאן ההוראה עד כמה יש לייקר ולהעריך חודש זה שיש בו ברכה מיוחדת זו. וזה שייך לכל בנ"י, שהרי כל בנ"י השתתפו בבנין ביהמ"ק. ומזה מובן גם שחודש חשון מסוגל ביותר לבנין ביהמ"ק השלישי, וכאו"א יכול להשתתף בזה ע"י שמוסיף בתומ"צ ואהבת ישראל. בחודש חשון עצמו ישנם ימים מיוחדים שהם מסוגלים ביותר: שבעה בחשון: היום שבו הי' מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו. ובעבודה – זהו היום שבו מתחילים לפרק את ה"מטען" הרוחני שנאסף בחודש תשרי על כל השנה כולה. ט"ו בחשון שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", דכללות הענין דחידוש הלבנה, שמיום ליום נוסף באור הלבנה עד מילואה בשלימותה בט"ו בחודש, נותן עידוד לבנ"י, "שהם – בנ"י – עתידים להתחדש כמותה", שגם בזמן הגלות יש להתנהג כרצונו ית', ועי"ז זוכים "להתחדש כמותה" בגאולה עתידה.

ג ' חלקים משיחת יום ג' דפ' נח, ב' מרחשון ה'תשמ"ג, לילדי "צבאות ה'"

על מה שאמר ה' לאברהם [בשיעור חומש דיום חמישי פ' לך לך] "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד", ענה לו: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי [בלי יורש] ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" ["שרדף המלכים עד דמשק", "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים"]. הטעם שהוסיף את מעלות אליעזר: טבע האדם הוא שרוצה שהענינים שהוא השקיע בהם ימשיכו בהצלחה, ושהאידיאלים שלו יפורסמו בעולם. ובכך רואים מטרת חייהם. באה התורה ומאירה שהשמחה והשכר האמיתי הוא כאשר יודע שכ"ז יימשך לא ע"י אחר, אפי' אם הוא עבד מסור כמו אליעזר, אלא ע"י הילד שלו. וההוראה: ה"מלחמה" עצמה עבור הפצת התורה לא מספיקה אלא צריך לדאוג שגם "די אייגענע קינדער" ימשיכו בזה. וזהו הטעם שגדולי ישראל השקיעו כ"כ בענין החינוך. ומפני חשיבות הענין – אין לעצור גם בפני קשיים, "קרבנות" (וזהו הקשר לענין ה"קרבנות" שבהמשך הפרשה).

שיחת יום ה' פ' לך לך, ו' מרחשון ה'תשכ"ד, לעסקני ישיבת תומכי תמימים ליובאַוויטש, בחדרו הק'

מבואר בארוכה בכ"מ שעבודת התפלה צ"ל לאחרי הקדמת ההתבוננות וכו'. ובעצם ה"ז דין בשו"ע "קודם התפלה יחשוב מרוממות הא-ל ושפלות האדם". ופלא גדול ביותר שלא שמים לב לזה. ומסתבר שכן צ"ל גם לפני תפילות מנחה וערבית. אלא שבנוגע לתפלות אלו יש מקום לומר שההתבוננות שלפני תפילת שחרית פועלת על שאר תפילות היום, כמו פעולת אמירת ק"ש קודם תפילת שחרית על תפילת מנחה או נתינת צדקה קודם תפילת שחרית על תפילת ערבית וכו'. אלא שיש לחלק בין ענינים אלו שהם רק "הקדמה" או הכשרה" לתפילה לענין התבוננות הנ"ל שהיא תוכן התפילה עצמה – כדי שהמתפלל ירגיש "כעבדא קמי' מרי'". ועכ"פ בנוגע לתפילת שחרית ה"ז לכל הדעות (וכדי ללמד זכות י"ל שאם מתפללים בצבור, מוציא א' מהם בזה ידי חובת האחרים...).

משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

1) פ' לך לך בא לאחרי פ' נח. והביאור: כדי להגיע להליכה אמיתית שלא בערך, "לך לך" – לעצמיות הנשמה, ה"ז דוקא מכח המנגד – קשיים ונסיונות, "מים רבים", ונעמדים נגדם. ועי"ז – "ואגדלה שמך וגו'". וזוהי השליחות דכאו"א: "ללכת" ולעזוב את "ארצך" – רצונות האישיים, "מולדתך" – הרגיליות, ו"בית אביך" – "באַלעבאַטישע" הנחות שכליות, ואז מובטחים שלא רק שה"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואדרבה – "והי' ברכה". 2) המקום והזמן משפיע על האדם, ולכן עבודתו צ"ל בהתאם למעמד ומצב של אותו מקום וזמן. א' ההוכחות לזה היא ממ"ש [בראשון דפ' לך לך] שכאשר אברהם הגיע למצרים אמר לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ו"עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות וכו'". והקשו, דא"כ מה גרם לו להסתכל בה אז?! אלא מכיון שזו היתה הקליפה של מצרים, ה"ז השפיע אפי' על אברהם! וכידוע הסיפור שאדה"ז הבטיח לנכדו אחרי חתונתו שאם יוריד את ה"קאָלנער" (צאורון) מה"קאַטינקע" שלו ה"ה מבטיח לו "אתי עמי במחיצתו"! מפני שבמדינה ההיא היתה אז התגברות הקליפה של לבושים ואדה"ז רצה לשבור אותה בעניו זה.

1) ב' חלקים משיחת מוצש"ק פ' נח, אור לז' מרחשון ה'תש"מ 2) משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג

[המשך] ועפי"ז מובן בפשטות כיצד יכולים כל בנ"י להיות "כאיש אחד בלב אחד" מבלי הבט על החילוקים שביניהם – כי ה', שהוא אחדות פשוטה, הוא הלב של כל בנ"י, "צור לבבי", והרי הדם עם החיות שבו שבא מה"לב – פליג לכל שייפין" בשווה. והמעשה הוא העיקר: יש לנצל הזדמנות זו, יום שהוא ל' תשרי ואדר"ח חשון, להחליט החלטות טובות בנוגע לענינים שלוקחים מחודש תשרי על החודש שלאח"ז, וע"י שכל א' מתקשר עם ה"תוך" של חבירו, ה"חלק אלוקה ממעל ממש", ה"צור לבבי", הנה ה"כולנו כאחד" ממהר את הגאולה האמיתית והשלימה, וגם לפנ"ז יש את ה"לכל בנ"י הי' אור במושבותם", ובמילא היציאה מהגלות היא "ביד רמה", והולכים – ה"יחידה" הפרטית יחד עם "יחידו של עולם" – לקבל פני משיח צדקנו, "יחידה" הכללית, בארצנו הק'.

משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

מצד הענין דאהבת ואחדות ישראל שהוא "כלל גדול בתורה" הנה "אל יפטר אדם מחבירו". אבל הרי לכל א' ישנה שליחות מיוחדת במקום מסויים – ולכן נותנים מיד עצה "אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו", ובמילא זה לא יהי' "פירוד", ואדרבה – עי"ז "לוקח" עמו גם את חבירו. ובפרט עפ"י תורת הבעש"ט שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, וכהראי' מהדין של "עירוב", שכאשר מניח "עירוב" במקום רחוק ומחשבתו שם, הרי הוא נמצא שם. הדיוק "...שמתוך כך זוכרהו": ובהקדם, הרי עפ"י תורה ישנם חילוקים בין בנ"י, בין א"י לחו"ל וכו', ועד שישנן מדינות שלא מתאים ליהודי לגור שם (מצ"ע) – ואיך פועלים יהיו כולם באחדות? אלא זה נפעל ע"י ה"תוך" וה"נשמה" שב"דבר הלכה" – "דבר הוי'", "אשר קדשנו במצוותיו וצונו" [המשך יבוא]

משיחת א' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ב

בפ' נח אנו למדים כיצד ניצל נח ומשפחתו וכו' ממי המבול ע"י שנכנס לתוך תיבה מיוחדת שבנה לפי הוראותיו של הקב"ה. והוראה מזה עפ"י תורת הבעש"ט שכ"ה גם בכל יהודי: הקב"ה נותן לכל יהודי "תיבה" שקאי על "תיבות" התורה והתפילה, וע"י שיהודי "מכניס" א"ע בהם, שלומד תורה ומתפלל בחיות והוא חדור בזה, הרי למרות כל הנעשה בסביבו (שלג או גשם או רוח חזקה), עובר את כל עניני המבול בשלום, ויוצאים שלמים לבצע, בכחו של הקב"ה, את שליחות הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים ומתכוננים לגאולה וכו'.

משיחת יום ג' פ' נח, ז"ך תשרי ה'תשד"מ – להילדים והילדות ד"צבאות השם" שי'

צ"ע בפרש"י עה"פ בראשון דפ' נח "נח .. צדיק תמים הי' בדורותיו" ". . ויש דורשים אותו לגנאי לפי דורו הי' צדיק ואילו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום" – והלא נח חי נ"ח שנה ביחד עם אברהם?! [עפמ"ש בדא"ח שאברהם הגיע לשלימותו בעבודת ה' רק כשהי' "לך לך מארצך וגו'" ואז הי' בן 75 וכו' י"ל הכוונה ב"אילו הי' הי' בדורו של אברהם וכו'"‏ – ‏כשאברהם הגיע לשלימותו‏ – ‏בן 75, או עפמ"ש במדרש ש"תמים" פירושו "יצא מהול", י"ל הכוונה ב"אילו הי' הי' בדורו של אברהם וכו'"‏ – ‏כשאברהם הי' מהול (בן 99)‏ – ‏אבל אין לתרץ כ"ז בפשש"מ], והביאור: הכוונה ב"אילו הי' בדורו של אברהם וכו'" היא כשאברהם הי' בן 75, כי רק אז נתפרסם גדולתו, וכמ"ש רש"י עה"פ "לך לך וגו'" "לטובתך .. שאודיע טבעך בעולם", אבל קודם שנתפרסם גדולתו לא שייך לומר שנח "לא הי' נחשב לכלום".

‏ג' חלקים משיחת מוצש"פ נח ה'תש"מ