Sichos From 5781

[המשך] הוראה זו מתפלת חנה (שממנה למדים כו"כ דינים בנוגע לתפלת כאו"א) חשובה במיוחד בזמננו: כאשר א' בא וטוען מדוע צריכים למס"נ לקרב את ה"היפי" ליהדות, בה בשעה שהוא יכול לשבת וללמוד תורה בעצמו ועם תלמידי הישיבה?! – "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", הוא הרי עולה לרגל ורואה אלקות במוחש! אומרת חנה (ואלקנה מסכים לדברי') – לא! צריכים "עשרה בנים"! ו(אם צריכים – ) דוחים את ה"עלי' לרגל" עד שדואגים לילדים, (ו)שגם אצלם יהי' "וישב שם (במשכן ה') עד עולם"! וכמ"ש "אתם נצבים וגו'" – שעל ה"ראשיכם שבטיכם" לדאוג ל"נצבים כולכם וגו'" – לא רק את המובחרים בעם, אלא כל ה"עשרה" סוגים עד "חוטב עציך ושואב ממיך"! וזוהי א' ההחלטות שצ"ל בתחלת השנה, ובודאי נותן הקב"ה לכאו"א את הכחות הדרושים שיוכלו לקיימה בפועל.

משיחת ו' תשרי ה'תשל"א

בה"ראש" נכלל החיות של כל איברי הגוף והוא המנהיג את כל הגוף, עד"ז צ"ל בנוגע ל"ראש השנה" – שבכל ימות השנה צ"ל ניכר שזוהי שנה של מי שהמליך הקב"ה עליו על כל העולם כולו. והנה בהפטורה של יום (א' ד)דר"ה מסופר אודות חנה, שלא קיבלה את טענת אלקנה "למה תבכי . . הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", אלא המשיכה ותבעה "ונתת זרע לי זרע אנשים", עד שהיא פעלה זאת וכו'. וההוראה: ישנה שיטה ש"אנכי טוב לך מעשרה בנים" – הוא דואג לעצמו ולאשתו, אבל בנוגע לבנים – סומך על הקב"ה... הנה "טענה" זו לא קיבלה חנה כלל, ו(אפי' לא "התווכחה" עמו, אלא) המשיכה לבכות וכו', ובסוף הצליחה וילדה שבעה בנים, עד שמשמואל בנה התחילה גאולת כלל ישראל (משיחת דוד מלך המשיח)! וזהו הלימוד אלינו: טובתם האישית של ההורים היא לדאוג לכל לראש לילדיהם! [המשך יבוא]

משיחת ו' תשרי ה'תשל"א

מנהג ישראל לומר "דברי כבושין" ביום התענית" ‏–‏ "כבושין" גם למעליותא ‏–‏ מלשון "יכבוש עוונותינו", וניתוסף בזה ע"י קבלת תוכן ה"דברי כבושין" כפשוטם ‏–‏ קבלת החלטות טובות על להבא וכו'. ובפרט ש"הקב"ה עוזרו" ‏–‏ את בנ"י בפרט וכל העולם בכלל, שהרי בריה"ע בכלל היתה ע"י ש"שיתף עמו מדת הרחמים", אלא שזה לא נכתב בגלוי עד לאחרי בריאת האדם ביום ו' למעשה בראשית ‏–‏ ראש השנה. ובמיוחד לאחרי העבודה דתק"ש בר"ה שעי"ז נפעל הענין ד"עלה אלקים בתרועה וגו'" ‏–‏ עליית שם אלקים שנכלל בשם הוי' וכו' (ועד"ז מבואר בסידור בד"ה להבין ענין תק"ש ע"פ כוונת הבעש"ט ז"ל, שהענין דתק"ש הוא מיתוק הגבורות [ומסיים שם בענין הגאולה]). וזהו גם כללות ענין התענית ‏–‏ הפיכת העינוי דתענית ל"יום רצון" עד לענין של תענוג (פנימיות הרצון) וכו'. עפמ"ש הגמ' עה"פ (התחלת ההפטורה דיום תענית) "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" ש"אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" מובן שבעת רצון דיום התענית בעשרה ימים אלו גופא ‏–‏ הענין ד"בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" הוא ביתר שאת.

משיחת יום ב' פ' האזינו, "צום גדלי'" ה'תשמ"ז

תכלית בריאת האדם הוא כדברי חז"ל "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". וכפי שמצינו בר"ה הראשון, יום ברוא אדה"ר, שמיד לאחרי שנברא אזי

"ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". והכוונה בעבודתו של האדם אינה אלא לטובתו, כי דבר הנעשה ע"י עבודתו מתענג בזה ביותר. והענין: מטעמי הבריאה הוא

להיות שה' "הוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להטיב" וכו'. וכדי שהמשכת הטוב והחסד תהי' בתכלית השלימות דרושה פעולה גם מצד המקבל, כי אז, כאשר

האדם יודע שהרויח הטוב והחסד ע"י עבודתו ויגיעתו וזה "קב שלו", יש לו בזה שלימות התענוג. והדגשה מיוחדת בזה בעמדנו בערב ר"ה: למרות שהברכות

לכתיבה וחתימה טובה וכו' מובטחות, הנה כדי שיהיו בתכלית השלימות – יש צורך שהיהודי יעשה איזה פעולה מצדו. ולכן יש לנצל את השעות שנותרו עד

ר"ה כדי להשלים (מלשון "שלימות") בכל עניני תומ"צ, ובמיוחד בענין הצדקה וכו'.

ב' חלקים משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשד"מ, ערב ר"ה ה'תשמ"ה

קביעות המיוחדת דש.ז. מוזכר בבעל הטורים [בתחילת פ' וילך] ש"ב"ג המלך פ"ת וילך.. כשחל ר"ה ["מלך" השנה] יום ב' או ג' אז מחלקים ["פת"] את פ'

וילך מפ' נצבים". ובש.ז. חל ר"ה ביום השלישי, והיינו ש"מלך" ו"ראש" השנה הוא ב"יום שהוכפל בו כי טוב" "טוב לשמים וטוב לבריות", ובמילא זוהי כל

המציאות של כל ימי השנה!. וההוראה: בשנה הבעל"ט צ"ל הדגשה מיוחדת שכל ענינים יהיו באופן ד"טוב לשמים וטוב לבריות", לחבר גו"ר יחד וכו'. לנצל

את יום האחרון של השנה להשלים את כל הענינים דשנה שעברה, הכל הולך אחר החיתום", וזוהי תהי' ההכנה לראש השנה שהקב"ה יתן "מדה כנגד מדה"

ו"

ועוד יותר - כמ"פ ככה בגו"ר וכו'.

משיחת יום א' דפ' וילך, אור לכ"ט אלול ה'תשל"ז

בש.ז. אומרים סליחות במשך שמונה ימים, והיינו שהסליחה נמשכת מבחי' "שומר ההיקף" שלמע' מז' ימי ההיקף. פעם הסברתי למישהו מעלת בחי'

"שומר ההיקף" כך: ה"ה רואה בעצמו שזה ש"אוכל בשבת" הוא ע"י טרחתו במשך ששת ימי המעשה, והנה אם ה' הי' נותן לו פרנסה במשך ששת ימי המעשה

(לא רק עבור שבעה ימים אלא) עבור שמונה ימים, הי' מבין שענין נפלא כזה הוא בגלל שהברכה נמשכת ממקום נעלה יותר, ולכן נמשכת ברכה גם עבור יום

נוסף ולא סתם יום אלא יום השמיני! הסבר זה הוא אמיתי, וזה דוגמא כיצד ניתן להסביר ענין בתורה גם ליהודי שבמצבו הוא יבין א"ז רק כך. ועד"ז זה

שאומרים לילד שמכניסים ל"חדר" וזורקים עליו ממתקים, שמלאך מיכאל זרקם – זהו האמת! – זריקת הממתקים הוא בשליחות מלאך מיכאל שענינו לדאוג

לטובתם של בנ"י וכו'.

משיחת אור לכ"ט אלול ה'תשמ"א

המעלה של חודש אלול על שאר חדשי השנה כולל ר"ה ועשי"ת ויוה"פ - שאז נמצא "המלך בשדה" ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות

לכולם וכו', ובמצב כזה (לא כמו בר"ה וכו' שאז "המלך בהיכלו" וכו'), יכול כל אחד לגשת אליו בלי הכנות מיוחדות ולבקש את בקשותיו, רק צריך לדעת

ולהרגיש שהוא נמצא ומדבר עם המלך שלו. ובזה גופא, נמצאים אנו בימי הסליחות, שאז ישנה שימת לב מיוחדת מהקב"ה לסלוח את בנ"י על הענינים שהיו

יכולים לעשות יותר טוב. ובזה גופא נמצאים אנו בפ' "אתם נצבים וגו'", דהיינו שהקב"ה נותן לכאו"א את הכוח שיוכל לעמוד בתוקף ("נצבים") ולא להתפעל

ממה שקורה מסביבו, כיון שכהמשך הפסוק "לעברך בברית וגו'" – כל אחד קשור עם הקב"ה בברית, וכמו שהקב"ה לא מתפעל משום דבר עד"ז צ"ל אצל

יהודי בעבודתו בקיום תומ"צ.

משיחת יום ג' פ' נצבים, כ"ד אלול ה'תשל"א, להעסקניות דהמוסדות "תומכי תמימים" ו"בית רבקה" תחיינה

יש לספק צרכי החגים דחודש תשרי לכל הנצרכים, החל מר"ה ע"פ מ"ש בקשר לר"ה "אכלו משמנים ושתו ממתקים

ת מה שצריך,

ועאכו"כ ב"זמן שמחתנו"; התחלת אמירת הסליחות היא "לך הוי' הצדקה", ובתור הכנה לזה יש להתעסק בענין הצדקה, ואז יקויים מ"ש "טרם יקראו ואני

אענה", והולכים לאמירת הסליחות בשמחה

, וכידוע הסיפור שפעם בליובאוויטש התוועדו חסידים במוצאי שבת סליחות והלכו לסליחות באופן "אַז מ'האָט

זיך געשאָקלט" (וע"ד מ"ש בגמ' שההכנה ללימוד התורה באופן ד"שפתותיו נוטפות מר

" היא הענין ד"מילתא דבדיחותא"), ועד"ז כללות הכנה לימים הנוראים

היא מתוך שמחה גדולה, עאכו"כ לשמח אחרים ע"י סיפוק צרכי החג.

ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

המטרה של מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכפירוש הבעש"ט "נצבים וזוכים וקיימים בדין" כפשוטו בכל המצטרך, היא – "למען

הקים [שקיים ללא שינויים] אותך היום [שנמשך בזמן ומקום] לו לעם והוא יהי' לך לאלקים". שלאחרי ה"נצבים כולכם" – "כאחדים לאחד ממש", ונמשך

בכל העשר כוחות של "ראשיכם שבטיכם גו' חוטב עציך ושואב מימיך", באים לתכלית – "למען הקים וגו'" – אחדות ממש עם ה' דוקא בעוה"ז הגשמי! וזוהי

גם התכלית של ח"י אלול. וממשיך הכתוב שכריתות ברית הזאת היא "את אשר ישנו פה [שמקבלים ע"ע עבודה זו] .. ואת אשר איננו פה"!

משיחת ח"י אלול ה'תשכ"ב

היום, יום א' דסליחות, הוא זמן מתאים להוסיף ולברך את כאו"א בתוך כלל ישראל בכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה (נוסף על המנהג לברך

איש את רעהו בכוח"ט וכו' החל מר"ח אלול), והקשר עם מ"ש בתחילת פ' נצבים "אתם נצבים היום כולכם וגו'", וכידוע הפתגם שבשבת שלפני ר"ה מברך

הקב"ה את חודש תשרי (ובכוח זה מברכים בנ"י שאר חדשי השנה בשבת מבה"ח), ותוכנה של הברכה היא "אתם נצבים וגו'" - "היום קאי על ר"ה שהוא יום

הדין . . ואתם נצבים קיימין ועומדים . . שזוכים בדין", ובאופן של "נצב מלך" - שכל יהודי מקבל את כל הענינים בגו"ר מהקב"ה בהרחבה כמו מלך וכו'.

ב' חלקים משיחת יום א' דפ' נצבים, כ"ב אלול ה' ה'תשמ"ח