Sichos From 5781

ההוראה מתורת הבע

צריך לשנות

דבר אלא לבקש מה' שהעולם שהוא הולך לברוא יהי' עולם שיראו בגלוי "מלוך על העולם כולו בכבודך", ובדאי שה' ימלא בקשתו. וענין זה שייך לכ"א מישראל

שנק' "ישראל" כשמו של הבעש"ט, גם ילדי ישראל ובפרט אלו שנרשמו לכתיבת ס"ת שענינה "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", וענינים של הבעש"ט ואדה"ז

שייכים לכאו"א מישראל. ובנוגע לפועל: כאשר יהודי יודע שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס ממש – ע"י ש"נמלך בנשמותיהם של צדיקים" "ועמך כולם

צדיקים" – כדי שבנ"י ילמדו תורה ויקיימו מצוות – בודאי שמתנהג כן בפועל, ומתוך שמחה – בידעו שהוא נמצא ביחד עם זה ש"אתה בחרתנו"! ומובן שמגיע

לכל יהודי כתוח"ט לשנה טובה ומתוקה.

משיחת ח"י אלול ה'תשמ"א

בקשר לשנת השמיטה הבעל"ט: עפ"י פס"ד אדה"ז בשולחנו ש"זמן הפרוזבול הוא לכתחילה בסוף הששית לפני ר"ה של שביעית", כדאי שהרבנים או

הראשי-ישיבה שבכל מקום, יצרפו אליהם עוד שנים "לקבץ ג' אנשים כשרים שהם ב"ד", וירשמו את נוסח הפרוזבול וידפיסו א"ז. כך, שכאשר יפגשו אנשים

וכו' יוכלו להביא להם את נוסח הפרוזבול מן המוכן ויוכלו לחתום על זה במקום. ושיודיעו ברבים עד"ז. גם אלו שבטוחים שאין להם חובות למסור לב"ד - הנה

לחביבות הענין דתקנת פרוזבול ופס"ד אדה"ז "איז כדאי אַ ז מ'זאָ ל (האָ בן א חוב כדי אַ ז מ'זאָ ל קענען) מקיים זיין דעם ענין פון פרוזבול".

משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

שנה הבעל"ט היא שנת השמיטה. שנת השמיטה היא "שבת לה'", דמכיון שלא מתעסקים עם עבודת האדמה נשאר הזמן פנוי יותר להתעסק עם עניני

קדושה. ומזה מובן שבשנת השמיטה צ"ל (ע"ד ביום השבת): הוספה בלימוד התורה [אע"פ שלא מצינו בספרים ציווי מיוחד להוסיף בלימוד התורה בשנת

השמיטה, אבל אין צורך בזה! הדבר מובן מאליו - ברגע שמתפנה הזמן חייבים לנצלו ללימוד התורה!] ובעבודת התפלה. וזה נוגע גם לבנ"י שבחו"ל, כי אע"פ

ששמיטת קרקעות היא מצווה התלוי' בארץ, אבל בנוגע לרוחניות הענינים זה שייך גם להם. והיות שכמה עניני שביעית מתחילים כבר בערב שביעית "ל' יום

לפני ר"ה" יש להתחיל בהוספה זו כבר בחודש אלול! ואלו שנראה שגם ע"ע ניצלו את כל זמנם הפנוי ללימוד התורה, יכולים לנצל לזה את הזמן שעד עתה ניצלו

לענינים שהיו רק נראים כמוכרחים... והמעשה הוא העיקר! ועוד.

ב' חלקים משיחת ח"י אלול ה'תשל"ט

ידועה שיחת כ"ק אדמו"ר (מהרש"ב) נ"ע בקשר להתייסדות ישיבת תו"ת על מאמרז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו", שתלמידי

תו"ת הם ה"חיילי בית דוד" היוצאים ללחום בפועל את מלחמת בית דוד בדרא דעקבתא דמשיחא כשיש אלו "אשר חרפו עקבות משיחך", ועליהם לכתוב "גט

כריתות לאשתו" – עניני הגוף – להתנתק מכל ענינים גשמיים, מחשבות של תכלית וכו' ולהתמסר אך ורק לרצון העליון. ואז ישנה ההבטחה שינצחו את

המלחמה בנצחון מוחלט, ואז, לאחרי גמר עבודת הבירורים לעת"ל, יחזרו כל דברים אלו בתוספות אהבה עד שהנשמה תקבל חיותה מהגוף וכו' (וכבמשל –

כשחוזר מהמלחמה ה"ה "חוזר לאשתו", ואדרבה האהבה שלאחרי הפירוד היא גדולה יותר).

ב' חלקים משיחת פורים תשח"י

הציווי ד"והלכת בדרכיו" [כמ"ש בפ' כי תבוא], "להדמות לו ית' כפי היכולת . . מה הקב"ה נק' חנון אף אתה הי' חנון .. רחום .. חסיד וכו'", מונה הרמב"ם

במנין תרי"ג המצוות אף שלכאו' ה"ז "ציווי כולל" (שאינו נמנה במנין המצוות), כי בציווי זה יש חידוש: קיום המצוות מצ"ע יכול להיות באופן של "מצות

אנשים מלומדה" ואז זה לא פועל עליו שום דבר והוא נשאר במעמדו ומצבו הקודם, וע"ז בא ציווי זה שקיום תומ"צ צ"ל באופן של "והלכת בדרכיו" – "הליכה",

לצאת ממצבו הקודם. וזהו ע"י שמקיים המצוות בגלל שהם ציווי הקב"ה – "דרכיו", וכך מתקשר ה"אתה" עם "הקב"ה". והביאור: "הליכה" אמיתית היא

כשעולה לדרגא שאין לה שום שייכות לדרגתו הקודמת, הליכה בלתי-גבולית, והדרך היחידה שאצל הנברא, בעל-גבול, יהי' "והלכת", הוא ע"י שמתקשר (ע"י

הרבי, ה"ממוצע המחבר") עם עצומ"ה ית', נמנע הנמנעות – "דרכיו".

ב' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תשכ"א

פ' בשלח נאמר "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". א' הביאורים מדוע אין חיוב דמחיית עמלק בזמן הזה הוא, דחיוב זה הוא רק כאשר כללות האומה

דעמלק היא בשלימותה, ועכ"פ במציאותה, ולכן לאחרי ש"עלה סנחריב ובלבל את כל האומות" אין חיוב למחות עמלק אפי' כשיודעים דאיש פרטי זה הוא

מעמלק. ועפי"ז יש לבאר כיצד אמר ר' יהושע לגר העמוני "מותר אתה לבוא בקהל" מכיון ד"כבר עלה סנחריב בלבל את כל האומות וכו'", אף שיתכן שבנוגע

לאיש פרטי זה ידעו בבירור שהוא מזרע עמון וכו' – דכל זמן שבטלה כללות האומה ממציאותה לא חלים הדינים וההגבלות שישנם על אומה זו. והענין בעבודת

האדם: ענינו של עמלק הוא קרירות לעניני תומ"צ – "אשר קרך בדרך" [כמ"ש בפ' ויצא], וזהו השרש ומקור לכל דבר בלתי-רצוי. ולכן יש צורך למחות את ענין

הקרירות. אמנם זהו דוקא כאשר האומה היא בקיומה, היינו, כאשר האדם הוא קר וקפוא לגמרי, שאז צריך (קודם) להרחיק א"ע לגמרי לצד השני שלא יהי'

בו קרירות כלל, אבל אם הקרירות אצלו הוא רק בענין אחד בלבד, אזי אין צריך למחות את הקרירות כ"א לשנותה ולהשתמש בה בנוגע לעניני עוה"ז – שהיחס

אליהם תהי' באופן של קרירות.

ב' חלקים משיחת יו"ד שבט ה'תשח"י

א) התחלת פ' כי תצא היא "כי תצא למלחמה על אויבך וגו'" ופרש"י ש"במלחמת רשות הכתוב מדבר", ועפ"ז יומתק הלשון "כי תצא למחמה וגו'" מכיון

שיש ספק בדבר, ואדרבה - יהודי מצ"ע, כבנו יחידו של ממה"מ הקב"ה, אין לו שייכות כלל למלחמה! ולכן נאמר הלשון "כי תצא למלחמה", כי בשביל ענין

המלחמה צריך יהודי לצאת ממעמדו ומצבו! אלא שמזמן לזמן רוצה ה' שתהי' היציאה למלחמה אלא שגם אז ה"ה "על אויבך". ב) שמו השני של נשיא דורנו

הוא "יצחק" ע"ש הצחוק והשמחה, ואע"פ שאמחז"ל "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז שנאמר אז (לעת"ל) ימלא שחוק פינו", הרי נשיא דורנו הוא "אז"

(דור השמיני), והי' המשיח של דורנו שנתגלה בכל התוקף! וזהו מה שתבע ענין השמחה מחסידים כו'. ועוד.

ג' חלקים משיחת י' אלול ה'תנש"א

הרמב"ם פוסק שמברכים על עשיית מעקה. ואף שמלשון הפסוק [בשלישי דפ' כי תצא] "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך

וגו'" משמע שטעם עשיית מעקה הוא משום סכנה, ואין מברכים על דבר שהוא משום סכנה, אבל מזה שהרמב"ם, ומקורו בספרי, מונה את "לאו

תשים דמים

בביתך" כמל"ת, מוכח שאי"ז הטעם ל"ועשית מעקה לגגך" אלא ענין בפ"ע (כי טעם המצוה אינו נמנה כמצוה בפ"ע), ולפי"ז מצות עשיית מעקה אינה משום

סכנה. וההכרח: תוכן מצות מעקה מכריח שיש לברך ע"ז. והביאור: תוכן המצוה הוא שכשאדם בונה "בית חדש", מתעלה בעבודתו, עליו לעשות "מעקה",

גדרים חדשים, ש"לא יפול" בנסיונות החדשים שיתעוררו בעבודתו החדשה. וה"מעקה" עושים על גג ה"בית חדש", דהיינו, שהעזר לעבודתו בא מעולם נעלה

יותר מזה שהוא נמצא בו. ולכן צריך לברך ע"ז - דהיינו להמשיך מ"הוי'" שלמע' מעולמות וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תשט"ז

בסיום מס' חולין: "לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה [בשני דפ' כי תצא] למען ייטב לך

והארכת ימים קל וחומר על מצות חמורות שבתורה". הקשר בין ב' בבות אלו במשנה יובן בהקדם הטעם שאין לוקחין את האם אפי' לטהר בה את המצורע,

ואפי' לא ל"ציפור החי", והיינו – לכמה רגעים, ואח"כ ישלחוה! והביאור: מצות שילוח הקן קשורה עם רחמים ומובן עפ"י שכל. ועד"ז מצות טהרת המצורע

שעי"ז מרבים שלום בעולם, (וכדי "לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים"). וכשב' מצוות אלו באות יחד, הנה מצד

השכל של היצר יש להקדים טהרת המצורע – רחמנות על אדם, לשילוח הקן – רחמנות על בעל-חי, ולכן צוותה תורה, אדרבה, "לא ליטול אם על בנים אפי'

לטהר את המצורע" "כדי לכוף את יצרו". ובהמשך להמובן מזה ש(גם) מצות שילוח הקן היא מצוה שהרגש והשכל מסייעים בזה – "מצוה קלה", אומרת

המשנה, ש"אם מצוה קלה אמרה תורה למען ייטב.. ק"ו וכו'".

ג' חלקים מהתוועדות כ"ף מנחם-אב ה'תשל"ו

בנוגע לתקיעת שופר דראש השנה כותב הרמב"ם שענינו הוא לפעול "עורו ישנים משינתכם וכו''", ומובן שזהו גם בנוגע התקיעת שופר בחודש אלול.

ו"מעשה רב" שתקיעת שופר פועלת א"ז כמ"ש "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (ואע"פ שאדם מתעורר גם כשמדברים אליו בקול גדול, אבל זהו לא בגלל

אותיות הדבור אלא בגלל הקול שבדבורו). וההוראה לפועל: אלול הוא ר"ת "אנה לידו ושמתי לך", והיינו שחודש אלול הוא "עיר מקלט" שניתן לכאו"א לתקן

בו את כל הענינים וכו', אלא שישנם כאלו שלא יודעים "לקרוא את השלטים 'מקלט מקלט'"... ולא יודעים כלל עד"ז, וע"כ "תבוא עליהם ברכה" על כל אלו

שינצלו את ימי חודש אלול לגשת ליהודים כאלו ולעורר אותם מ"שינתם" ולספר להם עד"ז וכו.

משיחת אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב