Sichos From 5781

כללות הענין דיאָ רצייט הוא שהנשמה נמצאת בעולם האמת, ובהיותה שם היא הולכת ומתעלה מדרגא לדרגא בעילוי אחר עילוי, וביום היארצייט, ע"י

אמירת קדיש וכיו"ב, נפעל עילוי שבאין ערוך. והנה כאו"א מבין שבהיות הנשמה בעולם האמת בודאי יודעת ומשגת גודל העילוי של העבודה בעוה"ז דוקא,

ובמילא גדול חפצה ותשוקתה לפעול בעוה"ז התחתון. אלא שע"ז היא זקוקה לעזר וסיוע מנשמה המלובשת בגוף בעוה"ז הגשמי שהיא תהי' ה"שליח" שלה

להתעסק בתומ"צ בעוה"ז לזכות נשמתה וכיו"ב, ועי"ז נפעלת בה נחת-רוח גדולה ועילוי גדול ביותר. ועפי"ז מובן גודל האחריות והזכות שיש לכאו"א מישראל

להיות ה"שליח" של הנשמה ולפעול בה עילוי אפי' בהיותה בעולם האמת כו"כ שנים! ועד"ז בנוגע לאבות ואמהות העולם: ע"י העבודה בעוה"ז, "זרעו בחיים",

עושים להם נחת-רוח ופועלים בהם עילוי!

ג' חלקים משיחת יום ב' דפ' ראה, כ' מנחם-אב ה'תשמ"ב

ישנם מוסדות תורה שבהן לומדים גם לימודי חול. ורואים שאת מלמדי לימוד חול משלמים יותר, ובזמן, ואת מלמדי לימודי קודש משלמים פחות, ובאיחור

ובש'יק'ים דחויים... עם ה"הסברה": המלמד לימודי קודש הוא יהודי ירא-שמים, וה"ה מקיים בזה מצוה, ולא יעזוב את העבודה אפי' אם ישלמו לו פחות,

משא"כ מלמדי לימודי חול... אבל בפועל הילד שרואה א"ז (ושאת שמות המצטיינים בלימודי חול מפרסמים בעתונים משא"כ בלימודי קודש) מסיק מזה

שלימודי קודש חשובים פחות מלימודי חול! וסו"ס זה מגיעה "הנחה" זאת לכל הילדים והוריהם ש"שפחה כי תירש גבירתה"! על כ"א לעשות כל התלוי בו

להשוות, לפחות, בין ה"גבירתה" ו"שפחה". לפתוח קרן גמ"ח שבו יוכלו מלמדי לימודי קודש לפדות את הש'יק'ים דחויים שמקבלים, כך, שמה שכן מקבלים

- יקבלו לפחות בזמן! ולהשתמש בקרן זה להעמיד את ה"שפחה וה"גבירתה" במקומן.

משיחת כ' מנחם-אב ה'תשכ"ד

ידוע מ"ש אדה"ז [אג"ק שלו סט"ו] ש"האומרים תפלה מדרבנן לא ראו מאורות מימיהם", מכיון שענין התפלה נוגע לכל עניני תומ"צ, ואעפ"כ מצינו דעה

שתפילה אינה ממנין רמ"ח מ"ע! כמו "חוט השדרה" הנמשך בתוך החוליות שהוא המעמיד ומקיים את כל האיברים ואעפ"כ אינו ממנין האיברים! בגלל שאין

בו עצם. והביאור: ענינם של תומ"צ הוא לברר ולהפוך את חומריות העולם עד שנעשית כלי לאלקות. וזה נעשה ע"י מצוות מעשיות דוקא שמקיימים בגוף

הגשמי. אבל מצוות אלו צריכות "נשמה" שתחי' את המצוות, וזה נעשה ע"י התפילה. ולכן מי שאומר שתפלה אינה מה"ת ה"ז ע"ד האומר ש"קדושים תהיו"

אינה מן התורה..., ואעפ"כ להיותה ענין רוחני ביותר, (כמו חוט השדרה שלא נתגשמה בצורת "עצם") אינה נמנית במנין מצוות מעשיות (איברים שיש בהם

בשר גידים ועצמות). וזהו מה שא"ר יוחנן "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו", מכיון שע"י התפילה מתקשר האדם עם הקב"ה והיא הפנימיות של כל המצוות,

ונוסף לזה – היא מכניסה "מאורות" בכל היום כולו!

משיחת שמחת בית השואבה ה'תש"כ

הענין שמאחד את כל בנ"י בגשמיות הוא – ארץ ישראל. שהרי לכאו"א מישראל יש אמה א'/ד' אמות בא"י. אלא שחלק זה הוא מה שמיוחד לו, ונוסף לזה

שייכת לו כל א"י. ואפי' אם וכאשר שטח מסויים של א"י אינה בשליטת יד ישראל, כמו בזמן הגלות, הנה גם אז ה"ז שייך לכ"א מישראל. וכמ"ש "ומפני

חטאינו גלינו מארצנו" – שגם כאשר "גלינו" ה"ז "ארצנו". ומזה מובן שגם בשעת "גלינו" הנה א"י מאחד את כל ישראל. ובנוגע לפועל: כדי שא"י תתאים

לתפקידה, ה"ז דוקא כאשר היא תנוצל לאחד את כל עם ישראל, עד שנעשים (לא רק עם א' אלא גם) מציאות א'. ומכאן גם ההוראה לכל אלו שרוצים להשתמש

בא"י לענין של פירוד [הכוונה ל"חוק השבות" (הגזירה האיומה ד"מיהו יהודי"), שבי"א אדר ש.ז. נרשם ב"ספר החוקים" של א"י, שלענין זה, "יהודי" הוא "מי

שנולד לאם יהודי' או שנתגייר", כאשר המילה "כהלכה" לענין גיור, נמחקה בכוונה] – שלא שייך שיצליחו בזה ח"ו, ואדרבה – א"י ענינה לאחד ולקרב וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה'תש"ל

הוראה מיום ט"ז מנחם-אב למחרת ט"ו באב: טבע העולם בחלק כדור הארץ שבו נמצאת א"י, וכן במקומנו, שמט"ו באב ואילך "הלילות מאריכין והימים

מתקצרין". וכאן בא ה"יצר" וטוען, שכעת יכולים למעט בזמן הלימוד ולהוסיף בשינה ובמנוחה, והראי' – שהרי הימים, שבהם הולכים לחדר, מתקצרים, ואילו

הלילות, שבהם נחים וישנים, מתארכים! הנה ע"ז משיב לו ילד יהודי: אותי לימדו מכבר שענינו של ט"ו באב הוא שאז מתחילים להוסיף בלימוד התורה

בלילות! ו"מכאן ואילך דמוסיף יוסיף" "מט"ו באב ואילך דמוסיף בלילות על הימים לעסוק בתורה, יוסיף חיים על חייו"! ומה שהימים מתקצרים והלילות

מתארכים אי"ז אלא לנסותו האם ינצל גם את זמנו הפנוי, שאחרים מנצלים ללכת לישון יותר מוקדם, להוסיף בלימוד התורה! ועי"ז מתקיימות ב' השבועות

"אשר נשבע לאבותיך" שבהתחלת הפרשה וכו'.

א' השיחות ל"צבאות ה'" ט"ז מנחם-אב ה'תשד"מ

[בסיום מס' הוריות: "פליגו בה רשב"ג ורבנן חד אמר סיני עדיף וחד אמר עוקר הרים עדיף"] הענין ד"עוקר הרים" שצ"ל גם אצל ה"סיני" הוא הפלפול

והשקו"ט – שכאשר יש סברא אמיתית עפ"י תורה שחזקה ו"גבוה" כ"הר", ה"ה "עוקר" ו"טוחן" אותה עם סברא אחרת וכו' עד שמסיק "שמעתתא אליבא

דהלכתא". ובגלל מעלת הלימוד באופן של יגיעה ושקו"ט ש"במחשכים הושיבני" – "הלכה כבבלי לגבי ירושלמי". ולכן אין להבהל כאשר סברא שהונחה אצלו

תחלה נכונה כ"הר" התברר כלא נכונה. עד שאחז"ל "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן"! וההוראה: הטענה עפ"י תורה – "הר" – היתכן

ש"במחשכים הושבני" ואעפ"כ נדרשים להפיץ יהדות והמעיינות חוצה, וללמוד תורה בישוב הדעת ("הושבני")?! "עד מתי"?! "כלו כל הקיצין" – "טוחנים"

אותה עם סברא אחרת עפ"י תורה – שה' מביא את הגאולה במהרה בימינו ממש!

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשמ"א

בכל ענין בתורה יש את פירושו הפשוט ופירוש עמוק יותר. ולדוגמא בב' הדברות הראשונות של עשה"ד [כמ"ש בשישי דפ' יתרו, וברביעי דפ' ואתחנן]:

"אנכי ה' אלקיך וגו'" – לא רק להאמין במציאות ה' ושהוציא בנ"י ממצרים וכו' כפירוש הפשוט, אלא גם בפירוש עמוק יותר: להאמין ש"אנכי ה' אלקיך" –

כחך וחיותך – ה' הוא הנותן לאדם את הכחות, השכל והרגש וכל האפשרויות, להצליח בעניניו ע"י יגיעה וכו'. "לא יהי' לך אלקים אחרים וגו'" – לא רק לא

לעשות "אלקי כסף ואלקי זהב" כפירוש הפשוט, אלא גם בפירוש עמוק יותר – לא לעשות "עבודה זרה" מכסף זהב וכבוד, ואפי' לא מכחותיו, כי הכל אינו אלא

כ"גרזן ביד החוצב"!

משיחת יום א' פ' בהעלותך, י"ג סיון ה'תשל"ח – להמסיימות ד"בית רבקה" ולהמדריכות דמחנות קיץ "אמונה" ו"פרדס חנה" תחיינה

יום י"א בחודש מזכיר מיד הענין ד"אחד עשר יום מחורב" שקשור עם מתן תורה, ועם הענין ד"תורה חדשה מאתי תצא" שתהי' בגאולה האמיתית

והשלימה; פי' הפשוט ב"ואתחנן" הוא שאע"פ שמשה רבינו שמע מה' בעצמו שהוא לא ייכנס לארץ, וכן ידע שיהושע צריך למלאות מקומו וכו', אעפ"כ המשיך

להתפלל ע"ז שוב ושוב, תקט"ו תפלות, עד שקיבל ציווי מיוחד להפסיק, וספק גדול אם הפסיק להתפלל גם לאחרי הציווי כי "כל מה שאומר לך בעה"ב עשה

חוץ מצא"! ומסתבר לומר שאפי' אם בקשתו היתה מתקבלת לא הי' משאיר את דורו ותלמידיו לבד במדבר, כי רבי אמיתי ומלמד תורה לתלמידיו אינו משאיר

את תלמידיו לבד בגלות! ואין להאריך בדבר שאינו נוגע לפועל מכיון ש'אחכה לו בכל יום שיבוא'.

משיחת י"א מנחם-אב ה'תנש"א

ביאור מאחז"ל "צדיקים במיתתן קרויין חיים ורשעים בחייהם קרוין מתים": החיים של צדיקים, ו"עמך כולם צדיקים", הם מצד דביקותם בהקב"ה,

וכמ"ש [בראשון דפ' ואתחנן] "אתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ומכיון שהקב"ה הוא נצחי למע' משינויים, לכן אין הפסק אמיתי בענין החיים

ח"ו. אלא שמצד סיבה צדדית בבחי' "ארי' הוא דרביע עלי'" יכול להיות הפסק זמני בזה, "עוונתיכם מבדילים ביניכם ובין ה' אלקיכם", אבל זהו שינוי החוזר

לברייתו ואינו שינוי בעצם. משא"כ רשעים, אינם-יהודים, ניתנו להם חיים לכתחילה רק למשך זמן קבוע, ומצד זה, לא רק שלאח"ז מתבטלים החיים לגמרי

אלא גם החיים עצמם אינם אמיתיים (ע"ד נהרות המכזבין וכו'). ואע"פ שעל שניהם, יהודים ואינם-יהודים, חלה הגזירה ד"אל עפר תשוב", הנה כ"ז הוא מצד

הצורך בענין הבחירה, ובמילא זהו רק בנוגע לירידה בעוה"ז הגשמי ששם ישנה העבודה דקיום המצוות וכו', אבל בג"ע ששם לא שייך ענין הבחירה, מתגלה

האמת ש"קרויין חיים" לעולם מצד דביקותם בהקב"ה.

ב' חלקים משיחת כ"ף מנחם-אב ה'תשכ"א

ביאור בפרש"י עה"פ (איכה א', ג.) "כל רדפי' השיגוה בין המצרים" - "בין המצרים, שיש גובה מכאן וגובה מכאן ואין מקום לנוס. המצרים, גבולים של

שדה וכרם. ומ"א בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב": הטעם שאינו מפרש שהגבולים היו של "עיר" או "ים", כי הרי בנ"י ברחו והתרחקו מה"עיר" ירושלים

(ומכ"ש משאר הערים של יהודה ושומרון וכו'), וגם לא הי' "ים" מחוץ לירושלים, ולכן מפרש שברחו ל"גבולים של שדה וכרם" שמסביב לירושלים, אלא

ש"השיגוה" כיון שהי' להם "גובה מכאן וגובה מכאן ואין מקום לנוס". אבל לפי פירוש זה קשה הלשון "המצרים" - הידועים, ולכן הביא את פירוש המדרש

שהכוונה למצרים של י"ז בתמוז ותשעה באב - תאריכים ידועים עוד לפני החורבן וכו'. אבל פירוש זה קשה עוד יותר, כי בפשטות ברחו לאחר ת"ב ולא "בין"

י"ז בתמוז ותשעה באב, ולכן מביא פי' זה רק כפירוש שני.

ב' חלקים מהתוועדות מוצש"ק פ' מטו"מ, מבה"ח מנחם-אב ה'תשל"ט