Sichos From 5781

1) הענין ד"הובקעה העיר" שקרה בשבעה עשר בתמוז ברוחניות הוא הפירצה ב"אני חומה זו כנסת ישראל" – פירוד הלבבות ר"ל בין בנ"י ומזה השתלשל

הענין ד"הובקעה העיר" כפשוטו. 2) פ' פינחס בכלל קשורה עם הגאולה – "פינחס זה אלי'" – מבשר הגאולה, ובחמישי דפ' פינחס מדובר אודות ענין הקרבנות

שתכלית השלימות בזה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה. 3) בהתחלת שיעור תהלים היומי נאמר "אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט א-ל וגו'" –

תביעת בנ"י מהקב"ה שלא יחרש וכו' לנוכח אריכות הגלות, ובודאי שהקב"ה מקיים בקשתם כבהמשך השיעור "הראנו הוי' חסדך וישעך תתן לנו .. לשכון

כבוד בארצנו" – שכל בנ"י באים לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ג' חלקים משיחת יום ה' דפ' פינחס, י"ז בתמוז ה'תשמ"ו

ברביעי דפ' פינחס מסופר שעל תביעת בנות צלפחד "תנה לנו אחוזה" אמר ה' "כן בנות צלפחד דוברות וגו'", ופרש"י "כך כתובה פרשה זו לפני במרום".

והיינו שבנות צלפחד גילו ענין חדש בתורה! כי למרות גודל ההפלאה שבענין התורה, דרושה לזה גם עבודת האדם, עד שהוא נעשה בעה"ב עלי' ובכחו לגלות בה

ענינים חדשים. וזה מודגש בגלוי בסיפור זה. והרי גם נשים חייבות בלימוד ההלכות השייכות להן ויש להם חלק בתורה, ועד"ז בנוגע פנימיות התורה. ב) פעם

הי' נהוג שבכל בית הי' סידור "קרבן מנחה" שבו הובאו הלכות הצריכות לנשי ישראל, כמו דיני מליחת בשר. כעת, כשמקבלים מה"קצב" בשר שכבר נמלח, יש

כו"כ בתים בישראל שלא יודעים כיצד למלוח בשר! ומזה מובן איך שייכת גם לנשים מבצע "בית מלא ספרים", שיהיו להן ספרים בשפה שמסוגלות להבין

שמהן יוכלו ללמוד את הלכות הצריכות להן.

ב' חלקים משיחת אור ליום ד' פ' פינחס, ט"ו תמוז ה'תשמ"ב

בחלק השני דשלישי דפ' פינחס מדובר על בקשת בנות צלפחד "תנה לנו אחוזה וגו'", וכמ"ש רש"י שהן "חבבו את הארץ". שגם בהיותם במדבר כאשר הי'

להם "לחם מן השמים", מים מבארה של מרים וענני הכבוד – תבעו "תנה לנו אחוזה" באה"ק! ויתירה מזו: הן היו ממשפחת מנשה בן יוסף, וחצי משבט מנשה

קבלו נחלתם מעבר הירדן מזרחה, ומאחר שנצטוו להנשא "למשפחת מטה אביהם" כדי ש"לא תסוב נחלה גו'" יכלו להנשא "לבני דודיהן" מחצי המטה שנשאר

בעבר הירדן מזרחה – ואעפ"כ בחרו להנשא "לבני דודיהן" שעברו

אח"כ את הירדן כדי שיקבלו נחלה באה"ק! וזה מזכיר גם ע"ד מעלתן המיוחדת של נשי

ובנות ישראל בנוגע לענין החינוך, ובנוגע להדלקת נש"ק ויו"ט, כשרות האכו"ש וטהרת המשפחה.

ו"מצוה גוררת מצוה" – יש להזכיר גם אודות מבצע "אהבת

ישראל", ש"זוהי כל התורה כולה" ומביאה את הגאולה, ושאר המבצעים וכו'.

משיחת יום ג' פ' פינחס, י"ב תמוז ה'תשמ"א

א) במזמור הא' של שיעור תהלים היומי, מזמור פח, נזכרו ד' הענינים דחולה ,יסורים, ים ומדבר, אשר בעת שנפטרים מהם יש לברך "ברכת הגומל". ומובן

שעיקר הכוונה בזה היא ה"יודו לה' חסדו" עי"ז שיהפכו לטוב. וכסיום השיעור במזמור פט "ברוך ה' לעולם אמן ואמן". [מזמור זה קשור עם בעל גאולה [די"בי"ג תמוז], "מנהל פועל" דישיבת תומכי תמימים, שהם ה"חיילי בית דוד" שלוחמים נגד אלו "אשר חרפו אויבך, ה', אשר חרפו עקבות משיחך" וכו']. ב) בשיעור

תניא היומי, אגה"ת ריש פ"ו, מבאר דמכיון דבזמן הגלות החיות האלקי מלובשת בקליפות

וכו', ו"אז יכול גם החוטא ופושעי ישראל לקבל חיות לגופם ולנפה"ב

.. ואדרבה ביתר שאת וביתר אז". ובזה מתרץ השאלה איך חייבי כריתות ומיתות בידי שמים "

האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים". באמת רואים בענין זה

טוב הכי נעלה – שהרי גם החיות בזמן הגלות בא מה' ו"אין רע יורד מלמעלה" – דוקא בזמן הגלות: זה שממשיך חיות גם לחייבי כריתות וכו' גם לאחרי נ' או

ס' שנה הוא בגלל היותו "ארך אפים" ונותן להם הזדמנות לעשיית התשובה ויהי' "אתהפכא חשוכא לנהורא".

משיחת יום א' פ' פינחס, ח"י תמוז, צום שבעה עשר בתמוז (נדחה) ה'תשמ"ה

1) ביאור כללות ענין התענית שהוא "יום רצון לה'": כמו בכחות הנפש של האדם – כח הרצון הוא הכח שמבטא התוקף והעצמיות של האדם, שקשור גם

את כח התענוג שלו (פנימיות הרצון), ומזה מובן גודל העלוי ד"יום רצון לה'", שאז הוא התגלות רצון העליון ב"ה, הקשור עם גילוי ענין התענוג דלמעלה – בחי'

הכתר [אע"פ שבכל עת ובכל רגע מתחדש הענין ד"עשרה מאמרות בהם נברא העולם" ע"י ההמשכה מבחי' החכמה, ולמע' יותר – רצון ותענוג וכו', אבל ענינים

אלו לא מאירים בגלוי במשך השנה]. וגילוי נעלה זה "פועל ישועות בקרב הארץ". 2) בין חמשת הדברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז הו"ע הכללי דבקיעת חומת

ירושלים. וההוראה: "ירושלים" מורה על יראה בשלימותה – שלימות העבודה דתומ"צ. וכדי להגיע לזה, דרוש ענין של "חומה" – "עשו סייג לתורה", וזה

חשוב כ"כ עד שבזה תלוי קיומה של "ירושלים" כולה!

ב' חלקים משיחת יום ג' פ' פינחס, שבעה עשר בתמוז ה'תשמ"ג

בפסוק שבשביעי דפ' בלק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" ישנם ב' פירושים: 1) כל הפסוק קאי על מלך המשיח. 2) חלק הראשון "דרך כוכב מיעקב"

קאי על דוד המלך. ואין סתירה בין פירושים אלו, כי גם במלך המשיח יש את הענין של דוד המלך, וכמ"ש בנוגע למשיח "ועבדי דוד מלך עליהם". ונמצא

דבמשיח עצמו - ב' ענינים: "משיח" ו"דוד". ומכיון שכל הענינים דימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתינו, צ"ל עכשיו העבודה בב' ענינים אלו (וכמ"ש

בירושלמי ש"דרך כוכב מיעקב" קאי על יהודי). והביאור: על דוד נאמר "דוד הוא הקטן" והי' קשור עם מלחמות, ואילו משיח - להיפך - עליו נאמר "הנה

ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", ובזמנו יהי' מצב של שלום. ובעבודה צ"ל ב' ענינים אלו: בנוגע לתומ"צ צ"ל בתנועה של ביטול לרצונו ית', "קטן", ובנוגע

ל"מלעיגים" צ"ל בתנועה של התרוממות ולא להתפעל מהם כלל ולהתנהג כאילו הם לא קיימים!

ב' חלקים משיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז ה'תשכ"ג

[המשך] ענין המאסר והגאולה של י"ב תמוז שייך גם ליהודי אשר "בשם ישראל יכונה", שה"ישראל" שבו הוא רק "כינוי" ולא עיקר, דרגא הכי תחתונה

בבנ"י. זה המאסר והגאולה שלו, וגם הוא צריך אז לשמוח. והביאור: מאסר כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' לא רק כתוצאה מפעולתיו עבור יחידי סגולה אלא גם

מפעולותיו עבור פשוטי העם. ולא רק עבור העזר ברוחניות אלא גם עבור העזר בגשמיות. היינו שעבודתו כללה ה"מעלה מעלה ביותר" עד ל"מטה מטה ביותר".

ולכן המאסר והגאולה שלו שייך לכאו"א מישראל. וזה התבטא גם בזה, שכלל ישראל, גם אלו אשר "בשם ישראל יכונה", התלהבו ושמחו בשמחה גלוי' על

הגאולה וכו'. וזהו הביאור מדוע נאמרה הוראה הנ"ל, שבאמירת "לחיים" יכוונו גם עבור כאו"א מישראל, בהתוועדות חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז דוקא. וכאשר

כל בנ"י מתאחדים באופן של "כולנו כאחד" – מתקיים הענין ד"ברכנו אבינו" וכו'.

ב' חלקים משיחת י"ב תמוז ה'תש"ל

כך פתח כ"ק מו"ח אדמו"ר את התוועדות חג הגאולה י"ב תמוז ה'ת"ש: "אַז מ'מאַכט אַ ברכה אויף יי"ש זאָגט מען לחיים, איז מען מכוון מיט דעם לחיים

אויך אַ ברכה פאַר די בני בית. רבינו הזקן האָט מדריך געווען חסידים אַז ווען זיי זיינען אין אַ מסיבה און מען זאָגט ברכת לחיים פאַר משפחת החסידים ובני

ביתם, זאָל מען זאָגן לחיים דעם כלל ישראל בכל מדינה שהם וכו'". זוהי הוראה כללית: כל פעם שאומרים לחיים, ובמיוחד בימי התעוררות, יש לכוין בזה

ולאחל לכאו"א מישראל – נוסף ל"חיים" כפשוטם, גם "חיים הראויים לשמם, חיים אמיתיים בלימוד התורה וקיום המצוות. ביאור הקשר בין הוראה זו

"

להזמן שנאמרה – התוועדות י"ב-י"ג תמוז: כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב באגרת שכתב לכבוד חגיגת חג הגאולה הראשונה, י"ב תמוז ה'תרפ"ח, שלמאסר וגאולה

שלו שייכים לא רק "כל חובבי תומ"צ" אלא גם אלו אשר "בשם ישראל יכונה". [המשך יבוא]

ב' חלקים משיחת י"ב תמוז ה'תש"ל

הקביעות בש.ז. היא כבשנת המאסר – ה'תרפ"ז. עומדים עתה (אור לי"ג תמוז) בזמן שבין הידיעה על השחרור שקיבל כ"ק מו"ח אדמו"ר באופן בלתי

רשמי, כי בגלל "חגא" הי' המשרד סגור, ובין הידיעה הרשמית שנתקבלה למחרת. והנה מזמן לזמן מראים נסים גלויים באופן שגם היצה"ר והלעו"ז אינם

יכולים להכחיש זאת ומכריזים זאת בגלוי, כדי שיוכלו בנ"י לעבוד עבודתם בנקל יותר. ועד"ז בענין המאסר והשחרור, דמכיון שהמאסר גרם לחלישות כללית

אצל כל שומרי תומ"צ וכו', הנה כדי לבטלה, ואדרבה – שיהי' תוספת כח וחיזוק, הוצרך להיות השחרור באופן שהכל יודו שזהו נס גלוי – שתוך שבועיים וחצי

נתהפך ממשפט מוות בפועל לשחרור, ועוד. וכאשר "הימים האלה נזכרים", שעומדים בהתעוררות מצד זכרון הנס שאירע אצל ראש בנ"י שהתעסק במס"נ

בהפצת היהדות וכו', אזי "נעשים" – זה פועל תוספת חיזוק אצל המזכירים.

א' השיחות דהתוועדות יום ג' פ' פנחס, י"ב תמוז ה'תשי"ד

בלעם ועמלק קשורים זל"ז: כשכותבים "בלעם" ומתחתיו "עמלק" ניתן לקרוא "בלעם" מב' אותיות הראשונות של "בלעם" ו"עמלק", ו"עמלק" מב'

אותיות האחרונות של "בלעם" ו"עמלק". ועד"ז בנוגע למלים "יראה" ו"אהבה". ובעבודה: לעמלק ובלעם היתה שליטה על בנ"י מפני השייכות שלהם לבנ"י:

עמלק בן אלפז בן עשו בן יצחק בן אברהם, ובלעם בן בעור שהוא לבן אבי רחל ולאה. וההוראה: אין לסמוך על אף א' אפי' אם הוא מראה "תעודה" שהוא שייך

לאברהם ויצחק - קודם יש לבחון אם מה שאומר מתאים ל"אבינו שבשמים". והבחנה הנכונה יכולה להיות רק אם יש בו יראה ואהבה וכו', שקשורות גם עם

שם הוי' - "הנסתרות לה' אלקינו", שעי"ז מנצחים את עמלק ובלעם כמו שניצחו אותם בזמנם ע"י שם הוי' וכו'.

משיחת י"ב תמוז ה’תשט"ז