Sichos From 5781

בחמישי דפ' דברים מדובר אודות מ"ש הקב"ה לבני ישראל (ע"י משה רבינו) שהוא לא יתן להם את ארצות שעיר עמון ומואב, ובמילא שלא יגעו בזה וכו',

משא"כ את ארץ סיחון ועוג וכו'. ומזה התשובה לטענתם של ה"רגשו גויים" אשר בני ישראל גזלו מהם את ארץ ישראל והיא לא שייכת לבנ"י: עליהם לדעת

שבזמן שהוריהם וזקניהם היו פראים ואוכלי בשר-אדם ללא הנהגה בצדק ויושר, הנה כבר אז לימדו את בני ישראל להתנהג עפ"י צדק ויושר ומה שלא שייך

להם אלא לאוה"ע – לא לוקחים! ובמילא מובן שארץ ישראל שייכת לבנ"י עפ"י צדק ויושר ואלו שרוצים לקחת מהם חלק מ"שלימות הארץ" ה"ז גזל וכו'.

משיחות יום ה' פ' דברים ד' מנחם-אב ה'תש"מ לילדי ישראל

א) הוראה לילדי ישראל ממ"ש בזהר בתחילת פ' דברים שפעם הלכו ר' יהודה ועוד כמה חכמים בדרך ופגעו בילד א', והילד למד אתם תורה ורזי תורה,

ואמר ר"י "זכאה דרא" שבו לומדים גם ילדי ישראל תורה ורזי תורה וכו'. וע"י לימוד פנימיות התורה ש"לית תמן מחלוקת" מתחזקת האהבת ישראל, ועי"ז

מתבטלת סיבת הגלות וכו'. ב) לימוד מהנהגות האריז"ל 1) זכה לרוח הקודש מפני ששמח מאד בעשיית המצוות. 2) הכניס בנוסח התפלה לומר קודם התפלה

"הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". 3) הי' מכניס ידו לכיס ומוציא משם כסף ע"מ לשלם עבור מצוה או לתת צדקה בלי לספור כמה כסף הי'

שם. ג) הצעה ובקשה מילדי ישראל: שמיום זה עד ט"ו באב יוסיפו כל יום בתורה, מזמור תהלים ובצדקה.

משיחות יום ה' פ' דברים, ד' מנחם-אב ה'תש"מ להתלמידים ולהתלמידות שיחיו

[המשך] הענין דשמירת המקדש נאמר במס' תמיד ומדות (כי בשמירת המקדש חובת גברא (מ"ש במס' תמיד) וחובת המקדש (מ"ש במס' מדות). זה דבמס'

תמיד מוזכר רק ע"ד שמירת הכהנים ולא הלוים, יובן עפ"י ביאור הקשר בין שמירת המקדש לעבודת ה"תמיד", דזה יובן בהקדם הטעם שאין חיוב שמירת

המקדש ביום, אף שענין שמירת המקדש אינה מפני יראת הגנבים אלא מפני כבוד המקדש ש"אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין וכו'" – כי ביום נפעל ענין

ה"כבוד" ע"י עצם עבודת הכהנים. ובסגנון ההלכה: גדר "שמירת המקדש" הוא שלא יהי' היסח הדעת מהמקדש, והחשש לזה הוא רק בלילה כשאין עבודה

במקדש, משא"כ ביום שהעבודה עצמה מחייבת שלא יהי' היסח הדעת. והיינו, שהעבודה ביום שמתחלת בעבודת התמיד, פועלת את מה שה"שמירה" פועלת

בלילה. ולכן גם לא הוזכר במס' תמיד אודות שמירת הלויים, כי עיקר שלילת הענין ד"היסח הדעת" נוגעת בפנים המקדש, מקום שמירת הכהנים, שעבודת

התמיד בפנים באה במקומה (משא"כ שמירת הלויים היתה מבחוץ וכו').

משיחת ט"ו בשבט ה'תשל"ב

1 .הענין ד"ציון במשפט [לימוד התורה] תפדה ושבי' בצדקה" שייך גם לנשים. לימוד התורה: חלק התורה הקשור עם כל המל"ת, מ"ע שאין הזמ"ג וכיו"ב.

צדקה: רואים לאחרונה שהנשים נותנות יותר צדקה מהאנשים ובהסכמת בעליהן, ובמילא היום שהנשים "מושלות"..., צריכות הן לדעת את האחריות שיש

להן. כידוע הפירוש במ"ש "איזוהי אשה כשירה – העושה רצון בעלה", שהאשה עושה שהרצון של בעלה יהי' כמו שצריך. 2. מס' תמיד ומדות (שבאה מיד

לאח"ז) מתחילות עם "בג' מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש, בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד". אי"ז כפל הענין אלא ישנם ב' ענינים בשמירת

המקדש: 1) שהכהנים והלויים צריכים לשמור המקדש. ובזה עוסק מס' תמיד המדבר בענין עבודת הכהנים. 2) שהמקדש צ"ל שמור, כי "אינו דומה פלטרין

שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין", ובזה עוסק מס' מדות – מדות המקדש.

1 משיחת ט"ו בשבט ה'תשל"ב 2. משיחת יו"ד שבט ה'תשל"ב

נשיא דורנו התעסק בענינים של פועל ממש – לכל לראש לעשות טובה, בגשמיות או ברוחניות, לכאו"א מישראל מבלי-הבט על מעמדו ומצבו בתומ"צ, בלי

לתבוע ממנו תחילה לחזור בתשובה וכו'. פעם שאלוהו מדוע מקרב גם אותם יהודים עליהם נאמר בשו"ע ש"מורידין ולא מעלין"? וענה: דין זה כתוב בשו"ע

בסוף ח"ד – כשילמדו ויקיימו את כל מ"ש ב-1,700 סימני שו"ע שלפנ"ז ניתן יהי' להסתפק אולי דרישתם זו אכן באה מצד הקדושה... ובפנימיות הענינים:

בעשיית טובה ליהודי מקיימים מצות אהבת ישראל בלי שום ספק, משא"כ התנהגות כלפיו במדת הדין ישנו ספק אולי זו באה מאיזה פני'. וההוראה: לכל

לראש יש לעשות טובה בפועל לכאו"א בלי לבדוק מעמדו ומצבו הרוחני, ורק לאח"ז לדבר אתו דברי תוכחות ומוסר וכו', ורק כך יתקבלו דברי-המוסר ויפעלו

פעולתן. כמשארז"ל שדברי התוכחה של משה רבינו לבנ"י "אלה הדברים אשר דבר משה וגו'" (כמ"ש בראשון דפ' דברים] באו "אחרי הכותו את סיחון וגו'" –

אחרי עשיית טובה וחסד לבנ"י.

משיחת י' שבט ה'תשי"ד

ההיתר לערוך התוועדות ב"שלשה השבועות" הוא כמו ההיתר לנגן בכלי-זמר בזמן זה להמתפרנס מזה... ועאכו"כ כשמדובר ע"ד פרנסה רוחנית – לדבר

דברי התעוררות וכו'. ועוד והעיקר – מכיון שזהו ענין הקשור לתשעת הימים, אא"פ לדבר ע"ז אלא היום [ערב ר"ח מנחם-אב]: אא"פ לדבר ע"ז לפנ"ז כי זה

הי' סימן שמתייאשים מביאת המשיח באותו יום, וגם אא"פ לחכות ליום השבת כי הרי צריכים להקדים ה"רפואה למכה". ו"המעשה הוא העיקר": להוסיף

בתורה, תפלה וצדקה – בציבור. שהשלימות של כל ג' ענינים אלו הוא כשנעשים בציבור, וכמבואר בד"ה החלצו (תרנ"ט) מעלת הציבור אפי' בנוגע לעסקנות

ציבורית וכד', וכן מבואר באגה"ק מעלת מעמד עשרה מישראל "אף שאינם מדברים בדברי תורה". ובפרט שסיבת חורבן הבית היתה שנאת חנם, הרי עי"ז

שמתאחדים בלימוד תורה אחת ובנתינת הצדקה באופן שזה מאחד – ה"ז מבטל את ה"מפני חטאנו" ובדרך ממילא ה"גלינו מארצנו", ו"מיד הן נגאלין".

ב' חלקים משיחת יום ג' פ' דברים, ער"ח מנחם-אב ה'תשל"ה

בנוגע לסיבת החורבן נאמר [בהפטורת פ' מסעי] "כי שתים רעות עשו לי עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו

מים". ובעבודה: אמחז"ל "מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", שזהו"ע לימוד התורה. והרי ב"נתן לנו את תורתו" מתבטא

הענין ד"אשר בחר בנו מכל העמים", שענין הבחירה הוא מעצמותו ית'. וא"כ ע"י לימוד התורה מתקשר עם עצמותו ית'. ומובן א"כ שצריך לשבת וללמוד

כפשוטו, ובחיות. אבל כאן בא הצה"ר ופועל ב' ענינים: 1) "אותי עזבו מקור מים חיים" – שלומד תורה ("אין מים אלא תורה") באופן של "עזיבה", בלי חיות.

2) נפילה עמוקה יותר – "לחצוב להם .. בארות נשברים אשר לא יכילו מים" – מפתה אותו להתייגע וללמוד חכמות חיצוניות, ונדמה לו שזהו "בארות" מים

שיוכל לרוות בהם צמאונו, ובאמת הם "בארות נשברים", שעי"ז מטמא בחי' חב"ד שבנפשו ונעשה עי"ז מעמד ומצב "אשר לא יכילו מים" כלל. והעצה לזה –

לימוד התורה מתוך קב"ע, ובמשך הזמן יבוא גם החיות.

משיחת כ"ף מנחם-אב ה'תשכ"א

האמור לעיל שרצונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הוא שלמשך כמה שבועות יסעו תלמידי הישיבות לעיר אחרת כדי להתעסק בהחזקת היהדות וכו' – ה"ז שייך

לא רק לתלמידי הישיבות שלו, אלא גם לכל התלמידים של כל הישיבות (ברשות ההנהלה), ובני תורה בכלל (בנוגע לבעלי עסק – אין חידוש שהם חייבים בכך).

ובנוגע לשאלה "תורה מה תהא עלי'" – 1) לא כל התלמידים יסעו בבת-אחת, ולימודם של התלמידים שישארו בישיבה יהי' עולה עבור כל התלמידים. 2) גם

כאשר נוסעים מהישיבה יכולים ללמוד תורה ובודאי לומדים תורה (אף שאי"ז כמו איכות הלימוד בין כתלי הישיבה), כמ"ש "ובלכתך בדרך". 3) ע"י הצדקה

ברוחניות שהם מקיימים "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", ותהי' להם הצלחה מופלגה ביותר בלימוד התורה כשיחזרו לישיבה. בודאי כבר יראה ה'

את דרכי הפעולה הפרטיים בכ"מ לפי ענינו, אבל העיקר הוא לעורר ולהביא אותם ליראת ה'.

משיחת חג הגאולה י"ב תמוז, ה'תשי"א

ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמור בקשר לי"ב תמוז "לא אותי בלבד גאל הקב"ה . . כ"א גם את כל אשר בשם ישראל יכונה" – מובן שאצל כאו"א צ"ל ענין של

"גאולה", שענינה הוא גם היציאה מהמיצרים וגבולים של עצמו, גם דקדושה. העמידה במקום א' גורמת לכך שעבודתו נעשית באופן של רגילות, שאז חסר

אצלו כללות ענין העבודה ונק' "לא עבדו", וזהו גם היפך רצונו ית' ש"מעלין בקודש"! מזמן לזמן צ"ל הליכה ונסיעה ממקום למקום גם בגשמיות, וכמו שתבע

כ"ק מו"ח אדמו"ר מבני הישיבות שבמשך שבועות אחדות יסעו מהישיבה למקומות אחרים לעסוק שם בהחזקת היהדות. וענין זה הוא גם לתועלת לימוד

התורה שלהם, שהרי "האומר אין לי אלא תורה . . אפי' תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמ"ח. וכמו"כ צ"ל בכאו"א ה"נסיעה" מעצמו ברוחניות, וזה צ"ל בדרך

המלך מלכו של עולם, שגילה דברו ע"י הרבי. ולא להשאר באמצע הדרך, שכן התכלית היא להגיע לחדר המלך – הקב"ה – עצמו.

,

א' השיחות דהתוועדות חג הגאולה י"ב תמוז, ה'תשי"א

בראשון דפ' מטות מדובר אודות ענין הנדרים וכמ"ש במשנה ש"נדרים סייג לפרישות" – שפורש מדברים שמותרים עפ"י תורה מכיון שהם עלולים לפגוע

בקדושתו וטהרתו. וכשה"כסיל" בא וטוען הרי "דייך מה שאסרה לך התורה" – באה ההוראה ממ"ש בראשון דפ' מטות דיום זה אודות חשיבות ענין הנדרים

ופרישות. והרי "פרישות מביאה לידי קדושה.. אליהו הנביא מבשר טוב"! (ברייתא דרפב"י).

משיחת י"ז בתמוז ה'תשמ"א