Sichos From 5781

בפירוש הענין ד"יגדיל תורה ויאדיר" מצינו ב' קצוות: א) "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר.. ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר? א"ר אבהו.. יגדיל

תורה ויאדיר" – שבעולם המעשה לא ניתוסף דבר עי"ז, ונכתב רק כדי שעי"ז יתוסף בכל התורה – "יגדיל תורה ויאדיר". דמכיון שכל התורה היא מציאות

אחת, הרי ע"י הוספת פרט מסויים מיתוסף בכל התורה! ב): הרמב"ם כותב הטעם שאין איסור השגת גבול [כמ"ש בשישי דפ' שופטים] במלמדי תינוקות

"שנאמר יגדיל תורה ויאדיר". וענין זה נכתב בנוגע למלמדי תינוקות דוקא שמלמדים א"ב! אף שזה שייך יותר בנוגע לישיבות שלומדים בדרך שקו"ט ופלפול

– כי גם האל"ף שלומד עם התינוק הוא א' של תורה האין-סופית (וככל שיתייגע יותר עם הילד תהי' ה"אל"ף" אחרת)! וכשלומד אתו אות זאת מיתוסף בכל

התורה – יגדיל תורה ויאדיר"! בתורה גופא מצינו ב' קצוות: עניני קבלה ופנימיות התורה שלא נוגעים להלכה למעשה, ופסקי הלכה עד כאלו הנוגעים לתינוק

בן-יומו. ובהלכות אלו המיוסדות עפ"י קבלה – מתאחדים ב' הקצוות.

ב' חלקים משיחת כ' מנחם-אב ה'תשכ"ה

הוראה ממ"ש ברביעי דפ' שופטים "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך.. בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלקיו ככל אחיו הלוים וגו'".

זאת אומרת, שכאשר כהן בא אל ביהמ"ק מתי שרוצה יכול להקריב קרבנותיו גם אם זה לא המשמר שלו. ויתירה מזו, בבואו לביהמ"ק (ברגל) יכול גם להשתתף

בעבודה דשאר הקרבנות שבאים באותו זמן (עיין בפרש"י עה"פ)! וההוראה בנוגע למשכן הרוחני שבכל אחד ואחת: כאשר "נדבה רוחו אותו" לעסוק בעבודה

מסויימת, אף אם זו היתה צריכה להעשות ע"י אחר, ניתנה לו הזכות לעבוד עבודה זו.

משיחת יום ד', בדר"ח אלול ה'תשמ"ז, לילדי מחנות קיץ שיחיו

ישנם כאלו המנצלים חודש אלול להטיף מוסר לבנ"י ש"כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבבת עינו של הקב"ה"! ועאכו"כ בחודש אלול ש"המלך בשדה" דרושה

זהירות לא לדבר דברים קשים על בנ"י ח"ו אלא ללמד זכות עליהם, שעי"ז ילמדו זכות עליו.. והרי הוא זקוק לרחמי הקב"ה שלא יביט על הנהגתו במשך השנה

באופן של "רודף שלמונים" ורדיפת כבוד וכו' – ואעפ"כ לא מצא זמן אחר לדבר דברים קשים על בנ"י אלא בחודש אלול דוקא, ומנצל לזה את הזמן שהתאספו

יחד לשמוע דבר ה'! ומה שטוען שיכול להיות שהקב"ה הטיל עליו את התפקיד לומר מוסר... הנה הבחינה בדבר מובנת עפ"י הסיפור שמביא הצ"צ בד"מ אודות

ר' מענדל בארער שלא הי' אומר מוסר אא"כ היו נותנים לו נדבה, מכיון שבעצם אין מקום לומר מוסר לבנו יחידו של ממה"מ הקב"ה, אלא דמכיון שמצוה

עליו לפרנס ב"ב, וה' הזמין לו בהשג"פ פרנסתו ע"י אמירת מוסר, אזי אין לו ברירה ומוכרח לומר מוסר. אבל להמתין ולצפות מתי יבוא כבר חודש אלול ויוכל

להטיף מוסר לבנ"י – מצב כזה לא הי' לעולמים!!

משיחת יום א' פ' ראה, כ"א מנחם-אב ה'תשד"מ

ההוראה מהענין דראש חודש

קטן הוא", ובפרט ילדי ישראל – קטנים כפשוטם, ונמצאים בלילי הגלות – נותן

ה' כחות שיוכלו להאיר את העולם כולו, ולהוסיף בזה מיום ליום, ע"י "נר מצוה ותורה אור", כולל זה שמעמיד "שופטים ושוטרים" ב"שערים" שלו להשגיח

שלא יכנסו דרכם ענינים בלתי רוציים – שעי"ז משפיע שגם ילד בקצה השני של העולם יתנהג כך. ובמיוחד בחודש אלול שהנהגת ה' אז היא ע"ד מלך הנמצא

בשדה – שאפי' כשנמצאים ב"שדה", בזמן הגלות, שאז "ציון שדה תחרש" –

יוצא ה' לשם ונמצא שם עם כאו"א באופן ד"באור פני מלך חיים". וע"י קיום

הוראות הנ"ל נזכה במהרה לקיום היעוד "שהם עתידין להתחדש כמותה, "נאו"!

משיחת יום ג' פ' שופטים, בדר"ח אלול ה'תשמ"א, לילדים (ד"קרית גן ישראל") ולילדות (דמחנה "אמונה"), "צבאום השם", שיחיו

בכללות, העבודה בזמן הגלות שעי"ז מזרזים את הגאולה ה"ז קו התורה וקו הצדקה, מעשה המצוות ("ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"), אבל בפרטיות

ה"ז נמשך לכו"כ פרטים. וזהו הענין שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" [בתחילת פ' שופטים] בעבודת האדם: "שופטים" קאי על תורה, ו"שוטרים"

ד"

(שדואגים שפסק השופט יבוא למעשה) – מעשה המצוות. וענין זה צ"ל בכל שבעה שערים של האדם, שבכ"א מהם צ"ל הזהירות מענינים בלתי-רצויים

והזריזות בענינים רצויים. וזה קשור לחודש אלול שזהו הזמן לבדוק כל פרטי עניני עבודת האדם בב' הקוין דסור מרע ועשה טוב. ומכיון ששניהם הם רצון

העליון, הנה הבדיקה של ב' הקוין היא באותו "שטורעם". ובחודש אלול אפשר להשלים את כל עניני השנה. וכאן המקום לזרז עוה"פ אודות המבצעים. ובזמן

שבו מדגישים אוה"ע ש"אתם המעט מכל העמים" (בכמות), יש לחזק האיכות דבנ"י ע"י שכולם מתאחדים בקיום מצוות במעשה בפועל, כמו בקיום מצוות

תפילין מתאחד עם כל בנ"י שהניחו תפילין באותו יום ובכל הדורות!

משיחת אדר"ח אלול ה'תשל"ה

חמישי דפ' ראה מתחיל עם "עשר תעשר וגו'", דקאי על כללות ענין המעשרות, שזהו כללות ענין הצדקה. כללות ענין הצדקה פועל אחוה ושלום בין אדם

לחבירו, שעי"ז נפעל ענין האחוה ושלום בכללות עם ישראל, וכאשר עם ישראל נמצא במצב של אחוה ושלום, הנה אפי' אם מעמדם ומצבם הם שלא כדבעי,

מ"מ הולכים למלחמה ונוצחין – הן בנוגע למלחמה עם היצה"ר והן בנוגע למלחמה כפשוטה, ובאופן ששוללים מלכתחילה את האפשרות לענין של מלחמה וכו'.

"עת רצון" זה קשור גם עם ההכנה לחודש אלול, שאז, כמ"ש אדה"ז בלקו"ת פ' ראה, נמצא "המלך" לידו, אפי' אם הוא במצב של "שדה" (ברוחניות), שזה

פועל שינוי עיקרי בכללות ההנהגה וכו'.

משיחת יום ה' פ' ראה, ז"ך מנחם-אב ה'תשמ"א – "תענית שעות", בבית הכנסת לאחרי תפלת מנחה

כנס זה מתקיים לאחרי תקופת שהותכם ב"מחנה קיץ", שהתכלית שבזה בפשטות היא מנוחת וחיזוק הגוף, אבל הכוונה הפנימית שבזה היא שהשלימות

בבריאות הגוף תוסיף שלימות בבריאות הנשמה. ומכיון שכן, הרי בשובכם מתקופת המנוחה ב"מחנות קיץ" עליכם להוסיף ביתר שאת וביתר עז בלימוד התורה

וקיום המצוות וכו'. ההוראה משיעור חומש דיום הרביעי (שבו "נתלו המאורות") דפ' ראה: התוכן ד"ראה" הוא שכאו"א מישראל רואה שכל מה שיש להם

וכל מה שיש בעולם אינו אלא מפני ש"אנכי נותן לפניכם"! – "שהכל נהי' בדברו"! וענין זה מודגש בשיעור חומש דיום הרביעי שמתחיל עם "בנים אתם לה'

אלקיכם" – שכאו"א מישראל מתנהג באופן המתאים ל"בן מלך", שאוכל רק מאכלים כשרים (כהמשך השיעור) וכיו"ב. ועי"ז זוכים למ"ש בסיום הסדרה

ש"יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר" בביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה בימינו וכו'.

משיחת יום ד' דפ' ראה, כ"ב מנחם-אב ה'תשמ"ו, להילדים והילדות דמחנה קיץ "גן ישראל" "ואמונה" שיחיו

1) בשלישי פ' ראה נאמר שהקב"ה מבקש ונותן כח להיות "אחרי ה"א תלכו וגו' ובו תדבקון" – ללכת בדרכיו שהורה בתורה, ולהשפיע כך גם על הזולת –

"ואהבת לרעך כמוך", (וכפרש"י על "ובו תדבקון"), ועי"ז הנה לא רק שמתקרבים להקב"ה אלא שנדבקים בו! ועי"ז נמשכים עוד יותר ברכות לו ולכל המשפחה.

2) ההוראה מיום השלישי ש"הוכפל בו כי טוב" – "טוב לשמים וטוב לבריות", שיהודי צריך להתעסק בכל עניני טוב – תומ"צ – "טוב לשמים", ועזר וסיוע

ליהודים הנמצאים סביבו, "טוב לבריות". בשלישי דפ' ראה מדובר אודות האזהרה לבנ"י לא להתנהג כמו העמים שימצאו בא"י כאשר יבוא לרשת אותה.

: אסור ללמוד ממעשיהם של האומות אע"פ שהם רבים ובנ"י הם "המעט מכל העמים"! הקב"ה הביאו בין שאר האומות כדי שיגלה את תוקף האמונה

פשוטה אשר "אתה בחרתנו מכל העמים". ועי"ז זוכים לברכות ה' וכן ליחס של כבוד ולהער

צה מכל האומות כפי שזוכים במדינה זו.

1) משיחת יום ג' פ' ראה, כ"ג מנחם אב ה'תשד"מ, לחברי הכולל "תפארת זקנים, לוי יצחק" ו"חכמות נשים" – שיחיו. 2) משיחת יום ג' פ' ראה, כ"ו מנחם-אב

ה'תשמ"ה, לחברי הכולל "תפארת זקנים, לוי יצחק" ו"חכמות נשים" – שיחיו

1) הוראה משם הפ' ראה: כל עניני תומ"צ צ"ל באופן של "ראי'", בתכלית ההתאמתות, כאילו רואה בעיניו ממש מעמד הר סיני, ולכן יכולים לתבוע ממנו

ש"כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", מכיון שנשמתו רואה זאת בפועל! 2) הוראה משני דפ' ראה: התחלתו היא בענין הבאת קדשים וכיו"ב לביהמ"ק, ובקרוב

ממש, לביהמ"ק השלישי, שאז יהי' "כי ירחיב ה"א את גבולך וגו'" כבהמשך השיעור. וסיומו הוא "כי תעשה הישר והטוב בעיני ה' אלקיך". ונקודת הענין –

שבניית ביהמ"ק השלישי ו"ירחיב ה"א את גבולך" נפעל ע"י עבודתינו בזמן הגלות באופן ד"תעשה הישר והטוב". ומכאן המענה כיצד תובעים בזמן הגלות

שהעבודה תהי' באופן ד"ראי'"?! כי "ירחיב ה"א את גבולך" יהי' לעתיד, ויעוד זה כמו שאר היעודים פועלים אנו ע"י עבודתינו במשך זמן הגלות! 3) [גם] בענין

זה מצינו דבר והיפוכו: דוקא לאחרי הכניסה לא"י, ירידה ביחס למעמד ומצב בנ"י במדבר, נעשה "ירחיב ה"א וגו'", ועד שזה מתבטא שדוקא אז הותרה בשר

תאוה!

משיחת יום ב' פ' ראה, כ' מנ"א ה'תשמ"ו

תוכן ביאור אדה"ז (בלקו"ת) עה"פ בריש פ' ראה [בראשון דפ' ראה] "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעון וגו' והקללה אם

לא תשמעון וגו'" - "ראה": הענינים באים באופן של "ראה" - תוקף של ראי', כיון שהם באים מ"אנכי" - שלמעלה משמות הוי' ואלקים וכו'. ומכיון שזה בא

מ"אנכי", הפנימיות שלמעלה, ה"ז בא "לפניכם" - לפנימיות הנפש של בנ"י שאא"פ להשתנות וכו'. ובאופן של "היום" - שזה מורה על נצחיות, ומה הוא נותן?

- "את הברכה - אשר תשמעון" - באופן של ודאות, אבל "את הקללה - אם לא תשמעון" - רק בספק, אבל גם "את הקללה" "אנכי נותן", אף ש"מפי עליון לא

תצא הרעות" - דהכוונה בזה היא להפוך א"ז לאור - "אתהפכא חשוכא לנהורא".

ב' חלקים משיחת מוצש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב ה'תש"מ