Sichos From 5781

בהענין ד"ויעקב הלך לדרכו", ההדגשה שגם כאשר כ"א הולך בדרכו הפרטית צ"ל הענין דאחדות, כמה דרגות: במוצאי יוהכ"פ. לאחרי התקופה של "נצבים כולכם היום", והיום ד"אחת בשנה", כאשר מתחיל הענין ד"התחלקות" והעבודה ד"ולקחתם לכם". אבל אעפ"כ, בד' ימים שבין יוהכ"פ וסוכות כאשר כולם מתאחדים בגלוי בעסק במצוות, ובחה"ס ושמח"ת – "זמן שמחתינו", אין צורך כ"כ בהדגשת ענין זה. ולכן הי' מנהג להכריז הענין במוצאי שמח"ת. אעפ"כ, עד שבת בראשית שאז נפעל הענין ד"ויכולו" של העבודה דשמח"ת, עדיין מאירים הענינים דשמח"ת וכ"א מרגיש עדיין "יו"ט'דיק", ובמילא לא ניכר עדיין בגלוי הפירוד בין בנ"י. ודוקא במוצאי שבת בראשית, כאשר מתחילים ימי החול בגשמיות וכ"א הולך להתעסק בעבודתו הפרטית בעשיית דירה לו ית' בתחתונים, יש צורך בנתינת-כח מיוחדת שאעפ"כ ירגישו כל בנ"י שהם "גוי אחד בארץ".

משיחת מוצש"ק פ' בראשית ה'תשל"ח

עפ"י פתגם אדמו"ר הזקן שיש "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, יש לחיות כעת מחדש עם הענין ד"בראשית ברא אלקים וגו'" - בריאת העולם מחדש. וזהו המענה לשאלת היהודי, כשעומד לצאת מחודש תשרי המרובה במועדות וללכת לקיים שליחותו של הקב"ה, במשך חדשים הבאים, בעולם שקיימים שם אומות העולם ובזמן הגלות - איך יצליח ללכת לדרך זו באופן ד"ויעקב הלך לדרכו" - בשמחה ובבטחון שיצליח בזה? הנה התשובה ונתינת-כח לזה היא כאשר חי עם הנקודה שברגע זה ממש בורא הקב"ה את השו"א מחדש, ופשיטא שבורא אותם באופן שלא רק שלא יפריעו לו, אלא שיסייעו לו בעבודתו! וזוהי גם התשובה לשאלה "מה טעם" הכניס הקב"ה את הגוף לגלות ולכאו' ישנם מניעות ועיכובים לתומ"צ? הרי כל אחד מאמין ש"הוא בראה", ובמילא אי-אפשר להיות איזה מציאות שתעכב את קיום שליחותו של הקב"ה, אלא ש"ברצונו נתנה להם" - קודם נתן את המציאות של הקלף וצמר וכיו"ב בעוה"ז הגשמי והחומרי, ואח"ז, ע"י היהודי שמקיים בהם מצות תפילין וציצית, "נטלה מהם ונתנה לנו" - פועל בהם שיהיו כלים לאצילות!

משיחת מוצש"ק פ' בראשית, מבה"ח מרחשון ה'תש"מ

האושפיזין דיום זה הם דוד המלך וכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. מעניניו העיקריים של אדמור מוהרש"ב הוא – התייסדות, והמנהל פועל עד היום הזה, של ישיבת תו"ת, שבה לומדים נגלה ופנימיות התורה ובאופן של "תורה תמימה", ותלמידי הישיבה נק' "חיילי בית דוד" שפועלים התגלות וביאת דוד מלכא משיחא. וההוראה: יש לנצל את רגעי גלות האחרונים לייסד מחלקות חדשות של ישיבת תו"ת (ועד"ז ישיבת אחי תמימים וכיו"ב) בכל מקום. ובאופן של "והעמידו תלמידים הרבה", שכאו"א מנצל את כשרונותיו להעמיד תלמידים, מתחיל מבני ביתו, וגם תלמידים כפשוטם, תלמיד א', שנים, שלשה, עד ל"הרבה" כפשוטו, ועד שעושה שכל תלמיד עצמו יכלול בתוכו "הרבה" וכו'. וכ"ז תהי' הקדמה קרובה לקיום היעוד "עתידין כל בתכנ"ס ובתמ"ד שבבבל שיקבעו בא"י" בגאולה האמיתית והשלימה וממשיכים שם בשמחת בית השואבה!

ב' חלקים משיחת ליל הושענא רבה ה'תשנ"ב

בנוסח ה"יהי רצון" שלאחרי חיבוט ערבה בהושע"ר נאמר שפעולה זו "ממתקת את הגבורות". שעי"ז דוקא נפעל עילוי גדול ביותר - תגבורת החסדים, ועד שלעת"ל יאמרו "אודך ה' כי אנפת בי" כי יראו את גודל העילוי שנפעל ע"י ירידה בגלות. אלא שעדיין נשארת השאלה הרי הקב"ה הוא "כל-יכול", והי' יכול לתת את כל ה"שטורעם" שלעת"ל בלי גודל הירידה של הגבורות דגלות??!! והרי אין שום מקום בשכל לשם מה צריכים את כל ה"מאטערניש" דשכינתא בגלותא, משיח בגלותא, כאו"א מישראל בגלותא במשך למעלה מ-1900 שנה!!!! (שלכן נאמר ע"ז הלשון "אודך ה' כי אנפת בי" - לשון של אמונה ולא הבנה), והטעם היחיד שי"ל למה באמת העלים ה' את התועלת מענין הגלות מהבנתנו, כי רצונו ית' שיהודי יבקש ויצעק באמיתיות "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.. לישועתך קוינו כל היום", ואם הי' איזה מקום בשכל לענין הגלות אי אפשר לצעוק כך באמיתיות. אבל ביחד עם כל זה יש להיות בשמחה גדולה ביותר ובאמת, ובפרט בהושע"ר - סיום וחותם דשמחת ביה"ש, ועי"ז ימהרו את פריצת גדרי הגלות וביאת משיח צדקנו!

משיחת אור להושענא רבה ה'תשד"מ

יום ו', י"ח תשרי – יום ד' דחג הסוכות

התוכן

כאו"א יודע מעלת ה"אושפיזין". ועפי"ז מתעורר תמיהה גדולה ביותר: כיצד נדרשת ממנו עבודה גדולה כזו, בהיותו "אַ קלייניקער מענטשעלע"?! וע"ז באה ההוראה משישי דפ' ברכה: בנוגע לעניני תומ"צ יהודי אינו "אַ קלייניקער מענטשעלע" אלא "אשריך ישראל"! כי הוא קשור עם "מעונה אלקי קדם" (שנאמר לפנ"ז), וכמ"ש לאח"ז "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב" – כולא חד עם ה'! אלא שעבודתו של יהודי היא גם בעניני העולם, וע"ז באה ההבטחה "ויגרש מפניך אויב" – ה' מגרש הגוים ועניני גוי'שקייט מפניו שלא יפריעו לו למלאות שליחותו, וזהו ע"י ש"ויאמר השמד" – שהיהודי מבער מביתו כל עניני גוי'שקייט. אבל לא באופן ש"שוכחים" על מציאות העולם ואוה"ע, שהרי צריכים לפעול גם עליהם, אלא מציאות הגוים נשארת באופן ד"ויכחשו אויבך לך" – שמסתירים את זהותם האמיתית, ועד ש"ואתה על במותימו תדרוך" – שמסייעים לבנ"י שעל ידם מתעלים בנ"י!

ב' חלקים משיחת ליל ד' דחג הסוכות, אור לב' דחוהמ"ס ה'תשמ"ב

אע"פ שבאופן חגיגת שמחת בית השואבה הי' חילוקים בין בנ"י – אלו שזרקו ה"אבוקות של אור", אלו ששרו ורקדו, פשוטי העם שבאו רק לראות ולשמוע – הנה רק ע"י שכולם התאחדו יחד נעשה שמחה אמיתית, שמחה גדולה ביותר, עד ש"מי שלא ראה שמחת בה"ש לא ראה שמחה מימיו". הענין דאחדות בנ"י מודגש גם ב"ניסוך המים", שכהקדמה לזה היתה שמחת בה"ש: דלא כמו יין שיש בו טעם ועולה כסף, הנה במים תלוי קיום האדם ולכן זה נגיש לכל א'. וזוהי המצוה – "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה" [וגם: "אין מים אלא תורה", כי "מה מים יורדים ממקום גבוה ומקום נמוך וכו'", ועד"ז "יורד" כל יהודי ל"מקום נמוך" ביותר לאהוב אפי' את ה"בריות"]. גם במצות ד' המינים מודגשת אחדות ישראל, שרק כאשר ה"לולב", התלמיד חכם, וה"אתרוג" וה"הדס", מתאחדים גם עם ה"ערבה", הפשוט שבפשוטים, מתקיימת המצוה.

משיחת אור ליום ב', ג' דחוה"מ סוכות ה'תשמ"א

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו'. וצ"ל: 1) מה נוגע כ"כ ידיעה זו. 2) "סוכות" הוא מקיף, וענין ההתיישבות שייך בפנימי, ואיך שייך ש"בסוכות תשבו"?! 3) טעם ההידור לקיים מצוות ד' מינים בסוכה דוקא. ועוד. והביאור: "בסוכות תשבו" הוא ענין המשכת המקיף (דסוכה) בפנימי. וזה נעשה בעיקר ע"י נטילת ד' מינים, ולכן מצוה מן המובחר ליטלן בסוכה וכו'. והענין בעבודת האדם בכלל: תחלת צ"ל ענין המקיף – אמונה, שזה יש בכאו"א מרגע שנולד. ואח"כ בא לכלל ידיעה, שהענינים שהיו אצלו קודם בבחי' אמונה ומקיף, נמשכים בבחי' פנימיות והתיישבות – המשכת המקיף בפנימי. אלא שמ"מ גם אז יש לו בחי' האמונה, כי נמשך בחי' מקיף עליון יותר. ועד"ז בעבודת ה' בכל יום: עבודת היום מתחילה ב"מודה אני לפניך" – אמונה. אח"כ באה ההתבוננות בתפלה בפסוד"ז, ברכות ק"ש וק"ש. ואח"כ בא הביטול דשמו"ע, דזהו כמו הביטול דאמונה. והכח על "בסוכות תשבו וגו'" בא מ"כל האזרח בישראל וגו'", שקאי על עצם הנשמה, איתן שבנשמה, שתזרח ותאיר לעת"ל. ועוד.

ב' חלקים מהמאמר, ליל י"ג תשרי ה'תש"מ

ידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש "סדר העולם הוא שלכתחילה מנסים לילך "אַרונטער" ורק כאשר לא מצליחים אז הולכים "אַריבער", ואני אומר שצריכים לילך "לכתחילה אַריבער"". זכה דורנו שבו יתפרסם פתגם זה, ומזה מובן שאין להתפעל מחשכת הגלות, ואדרבה – ה"אַריבער" מעל חושך כזה הוא גדול יותר, כי כדי לבטל חושך כזה צריך ל"אור גדול". לכל א' יש את הנתינת-כח להתנהג באופן ד"לכתחילה אריבער", באופן ד"בעל שם'סקע הנהגות" ["בעל-הבית" אפי' על "שם טוב", חסדים גלויים], וכפי שהתבטא אצל אדמו"ר מהר"ש גם ביחסו למלכות המדינה האדירה בנוגע לעניני יהדות, ועאכו"כ שכן צ"ל ההנהגה בימינו, במדינה של חסד. ויה"ר שיתבטל המצב הבלתי-רצוי במדינות שעדיין יש רדיפות וכו' – ע"י ביטול המחיצות שבין המדינות, ושנזכה לגאולה שתהי' באופן ד"לכתחילה אַריבער" ו"בעל שם'סקע הנהגה"!

ב' חלקים משיחת י"ג תשרי ה'תשמ"ב

נמצאים אנו בערב יוהכ"פ לאחרי תפילה המנחה, שכבר עכשיו מאירה ביהודי בחי' היחידה, וזה נעשה הכנה קרובה שבחי' היחידה תהי' בגלוי גם בעוה"ז הגשמי – בד' אמותיו ובדירתו בכלל. הוראה מקביעות ש.ז. שר"ה חל ביום השלישי "שהוכפל בו כי טוב", "טוב לשמים וטוב לבריות" – היינו שבכל רגע של היום יש בו ג' ענינים – "שמים", "ארץ", והחיבור ביניהם ע"י הבחי' שלמעלה משניהם. והרי ידוע בפי' הפסוק "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו" שקאי על יוהכ"פ. והיינו, שזוהי בחי' "יחידה", "אחת בשנה", כפי שהיא מאחדת את עניני "שמים" ו"ארץ". וזה נפעל כבר בערב יוהכ"פ – שהרי האכילה ושתי' דערב יוהכ"פ הוא בתור כבוד יוהכ"פ ועי"ז מתאפשר התענית דיוהכ"פ; תשובה עילאה ביוהכ"פ היא "בשמחה רבה", ועי"ז – שמחה גם ב"אדם העליון", וע"י ה"כולנו כאחד" מיתוסף ב"ברכנו אבינו . . באור פניך" בכל טוב רוחני וגשמי.

חלק מברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א לאנ"ש שיחיו, ערב יום הכיפורים, אחרי תפילת מנחה, ה'תשל"ח

מדוע תובעים מיהודי שצ"ל "כל ימיו בתשובה" – הרי אתמול (ובפרט בשבת שובה) עשה תשובה אמיתית?! אלא עיקר ענין התשובה הוא מ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ומאחר שה' הוא "אין סוף", הרי גם העבודה ד"תשוב אל האלקים" היא באופן של "אין סוף", ולכן צ"ל ללכת "מחיל אל חיל" בעבודת התשובה גופא. ובאמת, ענינה של תשובה גופא הוא למעלה ממדידה והגבלה, באופן ד"לדלג שור", שלכן תשובה היא "בשעתא חדא וברגעא חדא"! ואע"פ שהאדם הוא מדוד ומוגבל, אבל ניתנה לו נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" שמחי' את כל עניניו, ומובן שאין הגבלות ביכולת שלו! ובפרט בעשרת ימי תשובה שהיחס בין ה"עצם" וה"חלק" הוא באופן של "קירוב המאור אל הניצוץ". ובכח זה מקיים את ה"מלאו את הארץ וכבשוה" – שכובש את ענינים ה"ארציים" ועושה לו ית' דירה בתחתונים, ובאופן ש"מלכותו ברצון קיבלו עליהם".

משיחת וא"ו תשרי, ה'תשמ"ב