Sichos From 5781

ה"ערב" של חג הגאולה דכ"ק אדמו"ר האמצעי הוא יום ההולדת ויום ההילולא שלו. נשיאותו התחילה [בשנת ה'תקע"ג] מיד לאחרי המלחמה הגדולה שהביאה להירוס וחורבן נורא היל"ת, בגו"ר, בקהילות ישראל במדינות ההם, ואעפ"כ התחיל מיד בהתחלת נשיאותו בהפצת עניני תורה ע"י התחלת הדפסת שו"ע אדה"ז בשנת תקע"ד, וקרוב לודאי שההכנות לזה התחילו כבר בשנת תקע"ג, ועד"ז התחיל מיד בהדפסת מאמרי חסידות וכו'. וההוראה: אע"פ שאנחנו נמצאים עדיין תחת הרושם של החורבן שקרה בדורנו וכו', אסור שהדבר יביא לחלישות בהפצת נגלה ופנימיות התורה ובעזר גשמי לזולת וכו'.

ג' חלקים משיחת מוצש"ק פ' ויצא, ט' אור ליו"ד כסלו ה'תשל"ט

[המשך] עיקר עבודת יעקב היתה עם "צאן לבן" [כמשנת"ל], וכן רכושו העיקרי הי' "צאן", אלא שהחליף חלק מהצאן ב"שור וחמור ועבד ושפחה". ובעבודה: "צאן" הוא ענין הביטול, וזוהי עבודה הכי נעלית, אבל אעפ"כ אא"פ להיות כל הזמן בביטול (בגילוי), כי צריך לנצל לעבודת ה' גם את ה"מציאות" שלו וכל כחות נפשו "כשור לעול וכחמור למשאוי" (ולדוגמא בלימוד התורה: צריך להבין את התורה בשכלו, כדי לחדש בתורה צריך שיהי' בו תקיפות), אלא שכ"ז צ"ל מיוסד על ביטול. וזהו הטעם שהתחלת שו"ע אדה"ז (מהדו"ת) הוא ב"יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'": "יהודה" הוא מלשון "הפעם אודה את הוי'" [כמ"ש בשלישי דפ' ויצא] - ביטול והודאה לה', וזהו יסוד העבודה, אלא שצ"ל גם העבודה ד"עז כנמר גבור כארי וכו'", יש להבין "שולחן ערוך" כדי לדעת לפסוק דינים וכו', אבל כ"ז צ"ל מיוסד על "יהודה" - ביטול!

משיחת י' כסלו ה'תשל"ז

בפ' ויצא מדובר באריכות גדולה אודות עבודתו של יעקב עם צאן לבן. וצ"ל מהי ההוראה וה"סימן לבנים" מ"מעשה אבות" זה? אלא דמעלת הצאן הוא בגודל הביטול שבהם (להרועה) אפי' ביחס לביטול שבבהמות אחרות. וזוהי תכלית השלימות בעבודת ה'. וכמשנת"ל [בהמאמר] דישנו אופן בעבודת ה' שעובד את ה' מצד הבנה והשגה, מצד אהבה ויראה וכיו"ב, אבל תכלית השלימות בעבודה היא – ביטול בתכלית. וכמו בשלבי התפילה, שתכלית השלימות בזה היא תפילה העמידה שאז עומד בביטול גמור "כעבדא קמי' מרי'", שכל מציאות העבד הוא מציאות האדון. וביטול כזה הוא דוקא בנשמות ישראל (ואפי' לא במלאכים). וזוהי גם המעלה בלימוד התורה שלאחרי התפילה, שעי"ז גם לימוד התורה שלו הוא בביטול, "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן וכו'", כי בעת לימוד התורה שלו הקב"ה "נותן התורה" מחדש [המשך יבוא].

ב' חלקים משיחת יו"ד כסלו ה'תשל"ז

הוראות משיעור רמב"ם היומי [הל' ביהב"ח פ' ה-ז] בנוגע לבהמ"ק הפרטי שבכ"א: 1) "הר הבית והוא הר המורי' וכו'": עניני יהדות תופסים את המקום הגבוה והחשוב ביותר בחייו, והנהגתו הוא מתוך "גאון יעקב". 2) "המקדש כולו לא הי' במישור אלא במעלות ההר": אינו נשאר על עמדו אלא עולה תמיד במעלות בעילוי אחר עילוי. 3) "מ"ע לירא מן המקדש.. ממי שצוה על יראתו": אע"פ שה' בחר ביהודי שיהי' "שותף" במעשה בראשית והטיל עליו התפקיד לבנות ביהמ"ק, אין זה אומר, א"כ, שמותר לו לעשות פשרות ח"ו בעניני יהדות - צריך "לירא מן המקדש וכו'', להיות ירא ה', ולמלאות תפקידו תוך כדי הקפדה על כל הפרטים. ועד"ז בנוגע למצות "פרו ורבו": אע"פ ש"ג' שותפים באדם, ה' אביו ואמו", ויכולים לטעון, א"כ, שיש להתחשב בשיקול דעתם ל"תכנון המשפחה" בהתאם לנוחיותם - באה ההוראה הנ"ל שבנין הבית והמשפחה צריך להתנהל בהתאם לציווי ד"מורא המקדש", יראת ה', ויש לסמוך לחלוטין על ה"שותף העיקרי", ה', שיברכם בבנים ובנות לאיוש"ט וכו'.

משיחת כ"ז אלול ה'תשד"מ, לנשי ובנות ישראל תחיינה

1) השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק וכו'" הוא לולד קודם שנולד. ומכיון שלא שייך ענין של ציווי לולד, ולכן השבועה היא (גם) להורי הולד, שהם צריכים להתנהג באופן כזה שאצל הולד תהי' תשוקה להיות צדיק ולא רשע. והרי זה תלוי בעיקר באשה. ומכיון שעבודתה בזה היא קשה יותר ולכן גם המשכת הסיוע והברכה לזה, "משביעין" מלשון "שובע", אצלה היא יותר. וזהו גם מה שמצינו שבענין הנביאות הי' "אברהם טפל לשרה", ולכן נצטווה "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה". כי יותר קשה לאשה להגיע ל"הפשטת הגשמיות", ולכן "לפום צערא – אגרא". 2) השבועה "משביעין אותו תהי' צדיק וכו'" היא להורי הולד, שיעשו כל התלוי בהם להבטיח שכשיגדל – יהי' צדיק ולא רשע, שזהו כללות הענין ד"חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". וישנה גם ההשפעה של הנהגת ההורים עוד לפני לידת הילד – הן ע"י שמירת טהרת המשפחה, והן ע"י הקידוש בשעת כו'. וענינים אלו נמסרו בידי נשי ישראל, כמו בנוגע לכשרות האוכל (שגם זה נוגע להנהגת הילד) וטהרת המשפחה שסומכים לגמרי על נאמנות האשה וכו'. וזהו גם מה שמצינו אצל כל הג' אבות – מעלת האמהות וכו'.

1) משיחת י"ט כסלו ה'תש"כ 2) משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"א

המשפיע בתו"ת ר' מיכאל דער אלטער (עליו אמר אדמו"ר הרש"ב שכדאי לשלם לו משכורת רק כדי שיסתובב בישיבה והתלמידים יוכלו להסתכל על פניו!) הי' נותן משל לתלמידיו שידעו האופן בו צריכים ללמוד חסידות: פעם קיבל "ישוב'ניק" מכתב, והיות שלא ידע לקרוא הביאו ל"מלמד" שיקרא א"ז עבורו, וכשהמלמד קרא את הכתוב בו שאביו של ה"ישוב'ניק" נפטר ל"ע התעלף ה"ישוב'ניק". ולכאו' הרי המלמד שקרא בעצמו את המכתב הי' צריך להתעלף? אלא, סיים ר' מיכאל, זה לא הי' אביו! ועד"ז לא מספיק שיקרא ויבין חסידות אלא עליו לדעת שזה "אביו שבשמים", ורק אז יתעלף הוא...! ועד"ז שייך להיות א' שיודע חשיבות הענין דהפצת המעיינות חוצה שזה מביא משיח, אלא שחושב שאין הכוונה שהוא יפיץ המעיינות אלא השני... יש לדעת: כל דבר שקורה בד' אמות של יהודי שייך לו וצריך ללמוד מזה בנוגע לעצמו (כתורת הבעש"ט). הבעי' היא שזה עצמו, משל ונמשל זה שיש לקחת את הדברים כענין שלו, קוראים כמו שזה "אביו של השני"...

ב' חלקים משיחת י' שבט ה'תשכ"ה

עה"פ "אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק" איתא במדרש דאע"פ שאין ה' מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, כי גם בהם לא בטוח "שלא יטעה אותן היצר הרע", אעפ"כ ייחד כאן שמו על יצחק "הואיל ונתייסם בעיניו [כמ"ש בחמישי דפ' תולדות "ותכהין עיניו מראות"] כאילו הוא מת.. ויצה"ר פסק ממנו". וצ"ל: הן אמת ש"סומא חשוב כמת" אבל איך אומרים ש"יצה"ר פסק ממנו"‏ – ‏רואים במוחש שסומא יכול לחטוא?! והביאור: זה שיצחק הי' "סומא" בא כתוצאה מיראת שמים בתכלית, כמ"ש רש"י ש"ותכהינן עיניו" בעשנן של נשי עשו שהיו מעשנות ומקטירות לע"ז: הוא לא הי' יכול לסבול ענין של ע"ז עד כדי כך ש"נתייסם בעיניו"! ומ"סומא" כזה נלקח כל מציאות הרע "יצה"ר פסק ממנו". וזה הי' גם שמחת ר' יוסף בהגיעו לבן ששים כיון ש"נפקי לי מכרת" אף שעדיין לא יצא מ"כרת דיומי" [ראה מו"ק כח.]: מובא בראשונים שר' יוסף לא הי' יכול לפעול על עצמו לא להסתכל חוץ מד' אמות ולכן הביא על עצמו להיות "סגי נהור"! ולכן יכול הוא להיות בטוח שה"יצה"ר נלקח ממנו".

משיחת י"א ניסן ה'תשכ"ב

שיעור היומי בספר המצוות הוא – מצות שביעית. בטעם מצוה זו מבואר במפרשים: "שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנה לעבודתו.. שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'". וההוראה: גם אלו העוסקים ב"תזרע שדך" או "תזמור כרמך", הנה כאשר יש להם זמן פנוי, צריכים למלא אותו בעניני קדושה – "שבת לה'". ועד"ז ילדי ישראל שמקבלים כל צרכיהם מן המוכן ואינם עסוקים כלל ב"תזרע שדך" וכיו"ב, שעליהם לנצל את זמנם ללימוד התורה וקיום המצוות. ועי"ז ממהרים את הזמן שבו יהיו כל ישראל פנויים לעסוק רק ב"בתורה ובחכמה" מפני שהקב"ה ידאג לכל צרכיהם – בגאולה האמיתית והשלימה.

ב' חלקים משיחת כ"א אלול ה'תשד"מ להילדים והילדות דמחנות קיץ שיחיו

[המשך] ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" – "ויברכהו ה'" בסוף, אף שלכאו' זוהי הסיבה ל"וימצא .. מאה שערים"? כי העבודה, "ויזרע יצחק וגו'", צ"ל באתערותא דלתתא ובכח עצמו. ולכן כאשר מגיע מקום קשה כמו "ארץ ההיא", או זמן קשה כמו "שנה ההיא", או שניהם יחד, אין להתייאש ולומר שאין בכחו לפעול וכו', כי מכיון שבהשג"פ נמצא הוא במצב זה ויש לו את הידיעות "לזרוע" וכיו"ב, מוכח שעליו להתייגע ולהתעסק בזה. ואז, כאשר רואים מלמעלה שהוא מתייגע בכל כוחו, הנה "ויברכהו ה'" – נותנים לו מלמעלה שלא בערך יגיעתו. וכמשנת"ל בהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה": שגם בעניני "חוצה" בהם הוא מתעסק כמו עניני מסחר ומאכל ומשקה – "זורע דגן", צ"ל ניכר שכל ענינם אינם אלא כלי ל"מעיין" עצמו, עד ש"ח"ו דגן זרע". ואז "ויברכהו ה'" בגו"ר.

משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

עה"פ [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" מצינו לכאו' ב' פירושים הפכיים מן הקצה אל הקצה: 1) יצחק זרע דגן כפשוטו ומצא "מאה שערים" - "שאמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'" (רש"י ממדרשים) 2) מ"ש בפרקי דר"א "וכי יצחק אבינו דגן זרע חס ושלום?!" אלא הכוונה ש"זרע (מצות) מעשרות" (ע"ד "זורע צדקות") - הוא הפריש מעשר מממונו. וי"ל שבזריעת דגן ישנם ב' אופנים: ש(רק) העיקר אצלו הוא המעשרות, אבל את השאר קיים אצלו עכ"פ כמציאות של "טפל" ("כל מעשיך לשם שמים"), וזהו ה"זריעת דגן" של יצחק עפ"י נגלה, וע"ז בא הפדר"א ואומר ש"חס ושלום" לומר שיצחק, א' מהאבות ש"הן הן המרכבה" שאין לו שום מציאות לעצמו, "דגן זרע" באופן כזה! אלא כל מציאותו של ה"זריעת דגן" ("דרכיך") שלו היתה רק "כלי" ל"דעהו"! ע"ד עטיפת הטלית הוא רק ה"כלי" לקבלת עומ"ש במעשה וכיו"ב.

ג' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה