ואם פרידה- סיפורים על גירושים ומערכות יחסים

לאחר שניסתה להרות במשך עשר שנים (חלקן בתוך הנישואים וחלקן אחרי שהתגרשה), הבינה שירלי שהיא לא תצליח להביא ילדים לעולם, ובחרה להפסיק לנסות להרות, להכיר בכך שלא תהיה אמא, ולבחור במה שיש.

לאחר תקופת דכאון והתאבלות על אובדן החלום היא כתבה פוסט בו שיתפה בסיפור שלה. הפוסט הזה היה סוג של הצהרה פומבית על סגירת הפרק הזה והשלמה.

ביום שלמחרת היא ראתה גבר מתוק בטינדר. למרות שלדעתה הוא לא התאים לה בכלל, היא התאהבה בו מיד.

הקשר הזה לימד את שירלי הרבה על הבחנה בין עיקר לטפל, על פשרות, סבלנות, דחיית סיפוקים, האטה, ועל ראיית הטוב. היא חלקה איתי את התובנות שלה.

מה שבן הסוג של שירלי הכי אוהב בה זה שאין לה שום רצון לשנות אותו. זה העלה בי את השאלה האם אפשר להיות בקשר בלי צפיות ובלי לרצות מבן הזוג שלנו להשתנות בכלל?

מה דעתכם ודעתכן?

פריידי גדלה במשפחה חרדית בה כל אחד מההורים כבר בזוגיות שלישית.

זה יצר משפחה גדולה ומורכבת ואוהבת ומלוכדת. משהו שהיא לקחה גם אל חייה האישיים, ואל הנישואים השניים הנוכחיים שלה.

היא אומרת שפרק ב' שלה עם אלימור לא פשוט, אבל היא דואגת לחזק ולשפר אותו, באמצעות תקשורת פתוחה ומיטיבה. היא מבינה שכל מה שמפריע לה בבת הזוג שלה, דורש למעשה עבודה פנימית וטיפול בכאבים של עצמה.

היא מבינה את השוני בינה לבין אישתה, ומקבלת את זה באהבה, לכן לדוגמה היא נותנת לה פס להתרועע עם גברים מפעם לפעם (אבל רק לגברים, כי לתפיסתה בהם אין סיכוי שהיא תתאהב)

פריידי נתנה לי לפחות כלי יישומי אחד לחיזוק זוגיות. זה כלי חמוד ושווה במיוחד.

דיברנו על בריאות מציאות, על הניצוץ האלוהי הנמצא בתוכנו ועל היכולת שלנו להשפיע על החיים שלנו.

דיברנו גם על תיקון ועל קלקול, והשאלה איתה נשארתי אחרי הפרק היא למה יש לנו נטיה לקלקל? לרובנו הרי אין יצר הרס עצמי. האם זה רק כדי לאפשר לנו לעשות תיקונים?

זו שאלה מורכבת ואפילו רוחנית. אשמח לשמוע מה דעתכם/ן?

ממקום של משבר ושל בדידות וגם של יותר זמן פנוי, גילה בעצמו גל את היצירה. הוא התחיל לעשות מוזיקה ולכתוב. זו היתה עבורו גם דרך טובה לעבד ולתקשר את התחושות שלו.הוא שר לי שיר שהוא בעצם מכתב שכתב לבנים שלו, הוא הקריא טקסט מצחיק וגם נוגע ללב.

מכיוון שהוא גר רחוק מהגרושה שלו, הוא הרבה באוטו, בדרכים באיסופים ובהמתנה לסיום של חוגים,. את הזמן הזה הוא מנצל בין היתר כי להקליט את עצמו מדבר ואז להקשיב ומעיד שזה סוג של תרפיה

דיברנו הרבה על תקשורת בכלל ועל תקשורת גברית בפרט, ועל ביטוי עצמי ועל הערך התרפויטי שבהם.

גל שיתף אותי בכנות במחשבות שיש לו על האגו שלו ועל הצורך שלו לנהל אותו, וגם על המקומות שבהם הוא עדיין לא מצליח להתנהל בתוך קשר ומקווה לעשות גם שם התקדמות.

השאלה שיצאתי איתה מהפרק (למרות שאני חושבת שיש לי תושבה), היא למה לחלק גדול מהגברים כל כך קשה להביע את עצמם, ולמה הם צריכים טלטלות כמו גירושים כדי להתחיל לעבוד על שיפור התקשורת שלהם עם בת הזוג שלהם.

מה דעתכם?

אמא של ניצה נפטרה כשהיא היתה בת 6. היא גדלה עם אביה ועם שני אחריה, ודוברת לדבריה גברית שוטפת. היא לקחה את תפקיד האמא הדואגת ודומיננטית. היום היא לומדת להישען לאחור ואפילו לבקש שיעשו גם בשבילה.

כשהיתה בת 12 שיח' מצרי רצה לקנות אותה, ובין היתר זה מה שגרם לה להבין את הקשר בין כסף למצבים רגשיים, ושהרבה פעמים כשיש מתיחויות בזוגיות בנושא כסף, הן בעצם על נתינה רגשית ולא חומרית.

היא חיה עם משפחתה בכמה מדינות והכירה הרבה תרבויות ומנהגים. בסופו של דבר היא הבינה שמה שחוצה תרבויות וגורם לזוגיות מנצחת אלה חברות וכבוד הדדי.

ניצה חושבת שמאוהבות בתחילת קשר היא אלחוש שעוזר להתמודד עם אתגרים שמתחילים להגיע עם העמקתו של הקשר. היא אומרת שחשוב לפתח לצד המאוהבות גם חברות כדי לצלוח את מה שיבוא בהמשך.

דיברנו על עוד שתי למידות חשובות בזוגיות, שקשורות לפנקסנות ולחשבונות בין בני זוג. שווה לשמוע מה יש לה להגיד.

השאלה שיצאתי איתה מהשיחה היא מה באמת הקשר בין שפע ותודעת שפע, לבין זוגיות טובה.

מה אתם/ן חושבים וחושבות?

שרון היה הייטקיסט גרוש, שפתאום התפנה לו זמן ופתאום הרגיש קצת לבד, אז הוא הקים קהילה קטנה של חברים בסטטוס שלו כדי לעשות דברים יחד. מהר מאוד הקהילה הזאת הפכה להיות קהילת "הגימלים", קהילה לא.נשים פנויים ופנויות מחדש. קהילה שמהותה היא מפגשים מסוגים שונים, לאנשים שונים, ממקומות שונים ועם תחומי עניין מגוונים.

למרות שהיה קשה להוציא את זה ממנו, הוא מבין גם על איזה צורך אישי עונה לו הקהילה, ומה הוא לוקח ממנה, וגם איך היא וגם בת זוגו (שהכיר כמובן בקהילה) שינו אותו.

דיברנו על פחדים, על פתיחות ועל כוחה של קהילה לחזק את הפרט שבה.

השאלה שיצאתי איתה מהפרק היא מה בין הכרות באפליקציות להכרות ב"עולם האמיתי". אשמח שתשתפו אותי מנסיונכם/ן האישי.

"ואם פרידה אז ככה", היא סדרת פרקים קצרים, בהם מומחים בתחומי מערכות יחסים ופרידות, משתפים ברעיונות ובכלים פרקטיים, שאפשר לקחת וליישם ולשפר את מערכות היחסים שלנו עם בני או בנות הזוג שלנו ועם עצמנו.

הפעם, אירחתי שוב את תמיר ארז, מטפל זוגי עם מומחיות במיניות, שנתן כלים לבניית מיניות בריאה בקשר שני. משהו שרלוונטי מאוד לסוגות בפרק ב' ג' ד' או ה'.

אני מזמינה אתכם ואתכן לקחת לפחות דבר אחד מהפרק הזה ולישם אותו.

~~

אפשר ליצור קשר עם תמיר ארז- מטפל זוגי ופסיכותרפיסט גופני , עם מומחיות במיניות

באתר שלו: Tamirerez.co.il

או בטלפון: 0548072424

בשבעה באוקטובר 23 איבדה לימור את ביתה סרן רון צרפתי במסיבת הנובה.

כמה חודשים לאחר מכן בהפתעה גמורה היא איבדה גם את נישואיה ארוכי השנים, שנראו לכולם (גם לה) מושלמים.

החיים שלה התפרקו לגמרי.

היא ראתה בעצמה היסטרית ומשוגעת, ומצד שני היא הקפידה לשמור על אורח החיים שלה.

לימור היא אישה שכלתנית ומשימתית שנותנת גם מקום לכאב.

היא מאמינה שקבוצות תמיכה נותנות הרבה כח. אחרי השבעה באוקטובר היא הקימה עם מי שהיה בן זוגה קבוצה להורים שכולי נובה, ולאחרונה היא הקימה קבוצת תמיכה לגרושים שכולים.

השאלה שעלתה לי מהפרק היא איך קורה ובעיקר למה, זוגיות יציבה וארוכת שנים שנראית כל כך טובה, מתפרקת ביום אחד.

מה דעתכם?

ארן ואני הכרנו תוך כדי ריקוד אחרי שהוא בעט לי בתחת (נשבעת שזה סיפור אמיתי). אני מכירה את אישתו, ולקח לי זמן לגלות שהוא בכלל נשוי בפעם השניה וחוץ מהילדה הנוכחית, יש לו גם ילד מהנישואים הקודמים.

הוא בקשר מעולה עם הגרושה שלו ומאוהב בטירוף באישה הנוכחית, ורואה בכולם משפחה אחת.

באופן טבעי בשיחה דיברנו על ריקוד ותנועה, וגם על ג'אגלינג (הוא הולך לשבור שיא גינס בהליכה תוך ג'גלינג!). דיברנו על הקשר בין ריקוד לזוגיות.

לפני שנים אחדות ארן נכנס לדכאון. הוא רואה בחוויה שעבר איפוס מערכות וחיווט מחודש של המוח שלו. הוא נהיה אדם רך יותר, והבין כמה בטחון ואמון יש לו בבת הזוג שלו.

זה העלה בי את השאלה, האם באמת מה שלא הורג מחשל? האמת שווה לעבור משבר קשה כמו גירושים/דכאון/ מחלה קשה ועוד, כדי לעשות שינוי גדול ומיטיב בחיים?

מה דעתכם?

~~~

לינק לאתר של ארן

https://juggleit.co.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/

וגם תיקון טעות שארן ביקש ממני לעשות אחרי ההקלטה: המומחית להפרעות קשב שעליה הוא דיבר, היא דוקטור שירלי הרשקו.

שלושה שבועות לפני השבעה באוקטובר, הילה התגרשה.

לצד ניהול מרכז החוסן של שדרות, היא נדרשה לגדל בעצמה חוסן כדי להתגבר על התקופה המאתגרת בחייה.

הילה סיפרה לי איך השתמשה בתקופת הגירושים בכלי החוסן שאותם למדה במהלך שנות עבודתה. היא גם נתנה כמה כלים לחיזוק החוסן. גם לי כאמא שמתמודדת בימים אלו עם מציאות מאתגרת של בן לוחם בלבנון.

דיברנו על הקשבה לקול הפנימי וגם לסימנים חיצוניים. דיברנו גם על זוגיות וגירושים בצל מלחמה, ועל חזרה לזוגיות עם פוסט טראומה.

השאלה שיצאתי איתה מהפרק היא האם זוגיות צריכה להיות קלה או שזוגיות היא עבודה, ועד כמה צריך להתאמץ על מנת לשמר זוגיות טובה.

זה פרק במיוחד לפסח כי הוא עוסק בחופש. חופש מקשר אלים וחופש לבחור במערכת יחסים קצת שונה ממה שמקובל.

זו שיחה שמציגה נקודת מבט של גבר אלפא שחשב שהוא חזק והבין יום אחד שהוא בעצם גבר שחווה אלימות.

דוד טוען שאם הגרושה שלו לא היתה עוזבת, הוא היה נשאר במערכת היחסים הזאת ומספר לעצמו סיפורים על כמה שהיא מפתחת אותו.יש בשיחה הזאת חלקים לא קלים, וחשוב לי להגיד שהיא מציגה צד אחד בסיפור מורכב.

היום דוד בזוגיות עם אישה נשואה, למרות שהוא מונוגמי. זו זוגיות בהסכמה מלאה של כל הצדדים. הוא מכיר את בעלה ואת הילדים ומעריך אותם מאוד.

דיברנו גם על הקשבה עצמית ועל מודעות ועל בריאת מציאות, ובאופן טבעי גם על ההתמודדות עם תקופת המלחמה.

השאלה שמעסיקה אותי בעקבות השיחה הזאת היא השאלה על העיוורון. עד כמה אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להשקיט את האמת הכואבת, ולמה אנחנו עושים את זה לעצמנו?

מה אתם אומרים ואומרות?