עזרו לנו לשפר את "אפרכסת" 

https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7

כקצין-לוחם ביחידת מודיעין ניסה יונתן דקל לתהות על קנקנם של עמיתים מבוגרים ממנו ולבושים אזרחית מגוף מקביל - המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הם היו בה בעת דומים לדקל וחבריו, ביניהם שי סתרן, ושונים מהם, בגישה ולא רק בגיל ובנסיון.

כשסיים את לימודיו בבית-הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל, חמש שנים מאומצות שניראו לו המשך של חמש שנותיו בחובה ובקבע, החליט דקל להעמיד את המוסד - עם סתרן, דוקטור לאנתרופולוגיה, כשותפו לתסריט - במרכז סרט עלילתי שיעביר לצופיו את המציאות של מבצעי מודיעין החוץ במעטפת יצירתית. התוצאה היא ״צ׳קאאוט״, עם אקשן - חלקו מדומיין - ואווירה של מרפק בצלעות ולשון בחך יותר מאשר של אגרוף בבטן וסכין בין השיניים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר דקל, במגבלות בטחון מידע, את רקעו האישי ואת בניית הסיפור והדמויות. העלילה נעה בין ההתרחשות במקום מסויים, מלון באיסטנבול, לבין התחקיר המתבצע לאחר שנה, בפועל במטה המוסד ובהזייה שוב במלון.

דקל וסתרן חמקו משתי מלכודות שגרתיות בסרטי ביונוקרטיה, המימסד הביורוקרטי של הביון - CIA או MI-6, קג״ב או מוסד - אחת של טובים מאד מול רעים לחלוטין ושנייה של רקב בוגדני בצמרת אירגון מודיעיני שנחדר בידי אויב. הם משרטטים אנשים רגילים, באופיים, במצבים פחות רגילים, עם חיים כפולים, בבית ובחוץ, כשהפעולות בשליטת העושה בעת העשייה אך בידיעה שהוא עתיד ליתן דין וחשבון בפני הממונים עליו. 

״צ׳קאאוט״ אינו ״גבעת חלפון״ או ״מבצע סבתא״ של המוסד: הוא מחוייך, אבל גם רגיש ולעתים רגשני. סרט שאנשי המוסד שצפו בו אמרו שהציב מולם מראה ושקהל אחר יכיר בו את קילוף המיתוס מהאמיתות.