על המקומות שפוצעים אותנו, ועל היופי והחסד שנולדים מהכאב. 

״הצדפה קשה ומוצקה מבחוץ אך בפנים היא רכה ורגישה. כשעצם זר כמו גרגר חול חודר לצדפה זה כואב לה. כדי למנוע את האי נוחות היא מפרישה חומר שנקרא ׳קונכיאלין׳. החומר עוטף את העצם הזר והופך אותו לבעל פנים חלקות שלא יפריעו לצדפה. כך כאב לא נעים הופך לפנינה יפהפיה, נדירה ומיוחדת״ כך כאב המוות, אבל האובדן, הפרידה, השבר. בתוך כל אלה קיים החלק הרך, העדין של הלב ואין דבר יפה יותר, נוגע ונדיר מגילוי הפנינה במקומות האפלים ביותר. קוראים לזה אהבה.