אפרכסת

https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7

חמש שנים, 2011-2016, כיהן תמיר פרדו באחד התפקידים הנחשקים והמאתגרים ביותר במערכת הממלכתית - ראשות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. הרמס״ד, שאירגונו פועל אך ורק מחוץ לגבולות המדינה (ואז, למעט כשהמארחים מהנהנים, כל פעולותיו במדינות הבסיס וכמובן היעד עוברות על חוקי המקום), תלוי במאות אנשים באלפי מבצעים העלולים להסתבך, להתקלקל ולהמיט על ישראל צרה בטחונית או דיפלומטית.

זה מסחרר ושברירי עד כדי כך שפרדו ויתר על שנה ששית, שהיה יכול לקבל אילו רצה בה. בחכמה עשה: הוא לא רדף תהילה ולא הימר על תוספת מועדת לתקלות.

אף שלא יאמר זאת כאן במפורש, כי החליט שלא לדבר סרה בראשי מוסד בשרשרת לפניו ואחריו, התאכזב ממינוי יוסי כהן - ולא נעם ארז - ליורשו. האכזבה נובעת משתיים: התנהגותו של כהן ודרך קבלת ההחלטות של בנימין נתניהו.

בראשונה בשתי שיחות עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פרדו על מסלולו טרם איתורו כמועמד ראוי למוסד. יליד 1953, גיוס לצה״ל, טירונות צנחנים/סיירת מטכ״ל, פציעה שגרעה אותו ממצבת הלוחמים והסיטה אותו עד לתפקיד קצין הקשר של סיירת מטכ״ל, אחרי שירות עם צנחני מילואים במלחמת יום הכיפורים.

פרדו מאבחן את סגנון הפיקוד השונה של שלושת מפקדי סיירת מטכ״ל שראה מקרוב - גיורא זורע, יוני נתניהו ועמירם לוין. עם נתניהו רץ בין הכדורים באנטבה ועל פציעתו והעברת הפיקוד היה עליו לבשר לסגנו וממלא מקומו במבצע, מוקי בצר. כשגדוד המילואים של היחידה, בפיקוד בצר,  הלך והפך לקומנדו של חיל האוויר, השתתף פרדו בתהליך המעבר, אך חזר לסיירת מטכ״ל כשקצין הקשר החדש נפצע.

על התקופה שלקראת אנטבה הוא ממעט בדיבור. ליווה אותה צל כשלון נדיר של היחידה, בפיקוד נתניהו. בעת ההכנות החפוזות לאנטבה, מול מפת אפריקה וללא יכולת ממשית למילוט אם תשובש תוכנית ההמראה המטוסי חיל האוויר, התקשה פרדו להאמין שרעיון המבצע אכן יתממש. כשיוני נפצע וחבורת הפיקוד התפצלה, רץ פרדו להצטרף כלוחם לאחת מחוליות הפריצה למסוף הנוסעים.

הרמס״ד הראשון, הרביעי והששי בשנותיו של פרדו במוסד היו אלופים שהגיעו מצה״ל - חופי, יתום ודגן. השני, השלישי והחמישי צמחו משורות המוסד - אדמוני, שביט והלוי. בין שתי החלופות הוא מעדיף את השנייה, אך אינו פוסל אלוף שהושאל למוסד במרוצת שירותו הצבאי ולמד אותו, או את מיקצתו, מבפנים, דוגמת מי שנועד לרשת את חופי אך נהרג בלבנון, קותי אדם.

על הרקע הבטחוני של פרדו והתוודעותו לאורחותיו של ראש הממשלה שהפתיעו ומינה אותו לרמס״ד יושתת החלק השני של השיחה, המתמקד בביקורתו החריפה של פרדו על יומרות תקיפת איראן בתחילת העשור שעבר, על דבקות נתניהו בכסאו כנאשם בשחיתות, על ההפיכה המשטרית ועל תיפקוד הממשלה לקראת 7 באוקטובר ומאז, בדגש על ההתמהמהות הקטלנית בהשגת שחרורם של החטופים לעזה.


הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

בצה״ל של העשורים הקודמים היו קצינים, מהצנחנים ומיחידות העלית, שבחלו במסלול הקידום הרגיל של מפקדי חטיבות, אוגדונרים ואלופים. הם העדיפו להישאר ולהתמקצע בקומנדו, מבצעי מודיעין, פעולות איגוף בעומק האויב. הצבא הגדול, המרובע, שיעמם אותם. לא אחת נטשו את שירות הקבע והעדיפו לחזור במילואים ולגוון בזרועות בטחוניות אחרות.

לקבוצה בלתי מקובצת זו - דני וולף, דודיק רוטנברג, מוקי בצר ועוד - השתייך, אף שהעניין כולו הוא הסירוב להשתייך, דוד בן עוזיאל, הידוע יותר בכינויו ״טרזן״. מיחידה 101 דרך גדוד 890 ועד למוסד נותר שלם עם תקנון פנימי של השקעה מירבית ודוגמה אישית.

כשהוא נושק ל-90, בן עוזיאל גאה בכושרו הגופני, שהביא אותו לטיפוס על הרים ברחבי תבל (באוורסט הגיע ל-5,500 מטר) ולמסעות מפרכים בארצות רחוקות. הוא עיקש, תקיף, נדיב ומסתפק במועט. כך גם הסתפק בדרגת סגן-אלוף וסירב לשלם את המס הנדרש של מעבר לתפקידים משעממים.

בן עוזיאל לוחם - ואם לא מאפשרים לו, לפחות תומך לחימה ומפתח לוחמים - מאז היה בן 12, בשנתו האחרונה של המנדט הבריטי. מעולם לא קרא את ספרי טרזן, המקוריים שתורגמו או המאולתרים מתוצרת הארץ. הכינוי הודבק לו בעקבות מעלל חילוץ טובע בנוסח ג׳וני וייסמילר, השחיין-שחקן.

אף שאינו רגשן, בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתרפק בן עוזיאל על שנות 101 והצנחנים תחת פיקודו התובעני, השאפתני וחסר הפשרות של אריק שרון. שלושת הקצינים שהניחו את המסד לרמת הביצוע ולהשראה לצבא כולו, הוא אומר, היו שרון, סגנו אהרן דוידי (״כשאני מתכופף אינני יכול לחשוב״) ומאיר הר ציון. כל האחרים, דוגמת מוטה ורפול, טובים וחשובים ככל שהיו כמפקדי פלוגות ובהמשך גדודים, עמדו על מסד זה.

פרק מרתק בקורות טרזן התרחש, איך אפשר לא, באפריקה. הטירונות היתה אזרחית, בשליחות תנועתית לדרום אפריקה הנגועה באפרטהייד. לאחר שנים, כשהתגייס למוסד, שוגר לדרום סודן, לאמן את המחתרת המקומית כדי להפריע לשלטון העויין לישראל בצפון לסייע לאויבת העיקרית, השכנה המשותפת מצרים. הוא לא רק הכשיר צבא - במידה רבה, בנה אומה. במבצע הטסת יהודי אתיופיה דרך סודן היה לחיצת הדק נרגזת אחת של קצין מקומי וחייליו ממוות. עלילותיו יאות לספר והוא אכן חיבר אותו.

בן עוזיאל הוא מאחרוני העדים לחוליות חיוניות בסיפור הישראלי, החברתי - וגם הפוליטי - לצד הבטחוני. כמי שראה שמעשי ידיו טובעים בים ואין טרזן שיזנק להושיע, אכזבתו מתיפקוד המערכת כולה ב-7 באוקטובר מרה ועמוקה במיוחד. 

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פסבנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לולא צה״ל היו אויביה של ישראל מצליחים לסכל את הקמת המדינה בסמוך להכרזה עליה, במאי 1948. גם לאספקת הנשק - לכאורה צ׳כי, למעשה באישור סובייטי, בנוסף לרכש וייצור עצמיים -  היתה תרומה מכרעת לנצחון במלחמת תש״ח.

אלא שמחצית השנה לפני מגילת העצמאות שקרא בן גוריון הושגה ההסכמה העולמית לייסוד מדינה יהודית בחלק משטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בלי הסכמה זו, החלטה 181 של עצרת האו״ם מ-29 בנובמבר 1947, היתה ההיסטוריה מתפתחת בנתיב אחר.

כדי להשיג רוב להצעת ההחלטה נדרשה הצבעה של שני שלישים ומעלה. אילו מתוך 45 משלחות תמכו בחלוקה 30 והתנגדו 15, היתה זו הצלחה מספרית ותבוסה מהותית. על נציגי המדינה שעדיין לא נולדה הוטל, באותם ימים גורליים, לעשות מאמץ עילאי להוסיף ל-30 ולגרוע מה-15.

הסוף ידוע: 33-13 (ו-10 נמנעות, שאינן מובאות בחשבון), החלטה, מדינה. מאז ל׳ בנובמבר שלמחרת כ״ט פרחו הנחות שונות למקורו של ההישג. מחליטים בבירות ושליחיהם בניו יורק היו למושאי חשדות שצרכיהם וחולשותיהם היו כר פורה להנאות או לסחיטות.

עכשיו באים דובי (בן ראובן) שילוח והמחבר-המו״ל נעם טפר ובידיהם סיפור מסעיר, מושתת על עובדות ומגשר ביניהן בהשערות מסקרנות ואף מרתקות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר דובי שילוח את דמותו של אביו, ראש וראשון למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, איש מגעים חשאיים עם גורמים  עולמיים ואזוריים לפני הקמת המדינה ולאחריה, בכיר במשרד החוץ כמקורב לבן גוריון ולשרת, בשלהי שירותו הממלכתי ציר מדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון. לימים, כמעט ללא קשר לזכות אבות, גוייס דובי למוסד ועבר בו מסלול מספק בין אגפים ויחידות.

העלילה שטווה טפר, בעקבות מחקר מעמיק ועזרת שילוח, מחפשת את ההסבר להצבעתם של נציגי מדינות מאמריקה הלטינית לטובת מדינת היהודים, כאשר אמל״ט היתה שוות-ערך דיפלומטית לאמל״ח.

בסוף שנות ה-40׳, טרום עצמאותן של רבות ממדינות אפריקה ואסיה, היה משקל חשוב לאמריקה הלטינית, והיא התחשבה מאד בעמדת אמריקה הצפונית, ובתוכה בעמדת אישי כספים וכלכלה שהשפיעו על המשק - הכללי והפרטי - באותן רפובליקות שהודבק להן שם המשפחה ״בננות״.

טפר ושילוח הולכים אחר קליפות הבננות לנלסון רוקפלר, בנקאי-פוליטיקאי עתיר הון, קשרים וסודות שחשש מחשיפת כתם קשה-ניקוי על חליפתו. ראובן שילוח יצא ללחוץ על רוקפלר. התוצאה, לפי בנו ושותפו לכתיבה: משלחות מרכז אמריקה ודרומה, למעט קובה, התיישרו לפי הקו הציוני. 

אמיתי לחלוטין, או רק רובו מוכח ומיעוטו בדיוני? לא ממש משנה. באין הסבר משכנע יותר ונסמך על ראיות מוצקות מאלה שמביאים שילוח וטפר, די בסיפור המאלף ובהפחת חיים באישים ובמאורעות נשכחים, שבלעדיהם לא היתה מדינת ישראל.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לעו״ד אורי סלונים חן לבבי ונועם הליכות, סגולה לשבירת הקרח גם במיפגש עם זרים חשדנים, נוצרי סודות או תאבי בצע. תכונות אלה, וחתירתו הסבלנית למציאת עמק השווה גם בין הרים המתנשאים לטרוף זה את זה, הפכו אותו לסניגור בולט ולשליחם של ראשי הממשלה, שרי הבטחון ובכיריה המוסד למגעי שו״ן, שבויים ונעדרים.

בשירות החובה שלו, בתחילת שנות ה-60׳, היה סלונים לוחם בגדוד הנח״ל המוצנח, בדרכו לקצונה, כשנלקח מבין השורות והתבקש להתנדב לתפקיד מד״צ - מדריך צניחה, שההדרכה בשלושת שבועות הקורס בתל-נוף, או בשעות הריענון למחדשי צניחות, היא רק הבסיסית במשימותיו. תכלית הצניחה הצבאית היא מיבצעית - האומץ שבהתגברות על החשש הוא רק בונוס - והחשוב בתפקידי המד״צ הוא המשלח. בעומדו בפתח הפעור של ההרקולס, או לפנים של הדקוטה, דרוך המשלח לצפות בשטח ההצנחה למטה, לאמוד את חוזק הרוח, לטפוח בזה אחר זה על כתפי הצונחים (והצונחות) ולשחרר מי שמיתריו הסתבכו בזיזי המטוס, כנפיו או מנועיו.

מאות צניחות - אוטומטיות וחופשיות - והצנחות מקזזות מהקפיצה אל השמיים, הבהירים או המעוננים ולרוב החשוכים, משהו, לא הכל, מהבלתי-נודע. במכפלה איומה, זוהי אי-הוודאות המכרסמת במשפחתו של נעדר, שנעלם בשעת קרב או נפל לידי אויב, כאיש צוות-אוויר שנטש מטוס פגוע או כבן ערובה, חייל או אזרח, ששוביו - או מי שמתיימרים להביאם לשידוך - מתנים את שחרורו בקבלת תמורה.

סלונים, שעליו סמכו רבין ואחרים בצמרת הישראלית, היה מעורב במאמצים להשגת מידע על מצבו המעודכן של נווט חיל האוויר, סרן רון ארד; על תעלומת נעדרי קרב השריון בסולטן יעקב; ואחרים. הוא ישב, לעתים לבדו, קיר חוצץ בינו לבין איש המוסד ישראל פרלוב (שיחה איתו - בפרק קודם בסידרה זו), עם רשעים, נבלים ואולי נוכלים. רק לעתים רחוקות פוגשים בעסקים אפלים אלה את חסידי אומות העולם.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר סלונים את מסלולו כמשפטן, שאליו נקלע כשהוריו סיכלו את תוכניתו להפליג בימים כחובל. לעולם יחתור לפשרה, להסדר, להסתפקות בחלק מתאוות לקוחו כי ההישג הגדול הוא חסכון בשנות המתח והמאבק שסופן מי ישורנו. זאת גישתו, אך לדבריו לעולם אינו מנתב את הלקוח אליה, אלא מציג לו את החלופות, סיכוייהן, סיכוניהן ומחיריהן. איכשהו, בלי המלצה, הם תכופות נוטים להתרשם כמוהו.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

הקלישאה השחוקה מאפיינת דיפלומט מקצועי כאדם ישר המיומן בשקרים למען שולחיו - המלך, המדינה, שר החוץ. כביכול, לא האיש הוא המסובב בכחש את מארחיו, בהעמידו פני צדיק, אלא הדיבוק הממלכתי הוא הדובר מפיו, והכל לתכלית ראויה.

המדינה המארחת מבינה שהדיפלומט מייצג עמדה רשמית, לא פרטית, וכי השקפתו-הוא אולי שונה קוטבית; וברור גם שחובתו לדווח הביתה נאמנה מה שנמסר לו ורשמים נוספים שליקט. כך לרוב, אך בישראל של שלטון נתניהו השתכללה הציפיה מהדיפלומט; עכשיו עליו לשקר גם לשולחיו ולעטוף את המציאות הרעה שאיבחן במתק שפתיים המהלל את גדולת הקברניט ומדיניותו. וכל זאת, כשהקברניט עצמו נודע באמינותו המפוקפקת.

במתח הזה, שבין השליט והשליח, הגיע נדב תמיר מוקדם מדי לסוף דרכו היעילה במשרד החוץ, לקצה המסדרון שמעליו מהבהב שלט היציאה. דיווח שלו מהקונסוליה הכללית בבוסטון בפרט ובניו אינגלנד בכלל פיקפק, במימצאיו, בתבונת הקו הממשלתי, שקשה לשווקו לזרים. נתניהו ראה בו ובשכמותו מוקשים שנותרו במשרד החוץ מתקופת שרון, אולמרט ולבני (וגם אוסלו, שנתניהו טען אי-פעם שברצונו לקדם, אם גם אחרת מרבין ופרס). לקראת פיזור הושאל תמיר ללשכת הנשיא פרס - שלצידו שירת בגילגול קודם, כבוגר טרי של קורס הצוערים שהוצב לסייע לשר החוץ בממשלת רבין - וראה ברכה בעמלו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תמיר על בית גידולו בקיבוץ הספר המאויים והמותקף מנרה, על שירותו הצבאי כלוחם ומפקד בשריון במלחמת לבנון, ועל החלטתו שלא להמשיך בשירות הקבע לאחר תפקיד מ״פ בגדוד 53, חטיבה 188, המח״ט (בעצמו בן קיבוץ להבות הבשן) עמירם לוין. הוא היה, ככל הידוע, קצין מוערך, גם בעיני עצמו. על מפקד פלוגה שכנה, שנשאר בצבא עד לדרגת אלוף, הוא אומר בחיוך, ״היה המ״פ השני הכי טוב בגדוד״.

מודעה על קורס צוערים בשירות החוץ גירתה את דמיונו והוא נרשם, התמיין, התקבל וצלח. אחרי לשכת שר החוץ הוצב במחלקה המדינית בשגרירות בוושינגטון, בתקופת שלושה שגרירים, שניים של נתניהו (בן אלישר ושובל) ואחד של ברק (עברי). שם התוודע לעבודת המימשל, כמו גם לנבכי פעולת השדולה למען ישראל. איפא״ק, שנפלה בשבי הליכוד והרפובליקאים. 

שנים אחר כך, בעשור שעבר, פרש משירות המדינה, נותר קשור במרכז פרס והתמנה למנכ״ל בישראל של האירגון הטרי והממזרי, ג׳יי סטריט, שהוא כל מה שאיפא״ק לא. כשנתניהו בשלטון, זיהויו עם הרפובליקאים מוחלט והשגרירות בוושינגטון ידועה לכל כנטולת השפעה, חשיבותו של ערוץ ג׳יי סטריט לדמוקרטים רבה מתמיד.

לא דמיוני מדי לחזות מימשל בוושינגטון בראשות קמלה האריס וממשלה בירושלים בלי נתניהו ואגפו המשיחי. ראש ממשלה ושר חוץ, במצב כזה, עשויים לפנות לנדב תמיר ולבקש ממנו ללבוש שוב את החליפה שפשט, לתפקיד בכיר בארץ או בשגרירות מובילה.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.

אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.

ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים. 

הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.

ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

הרופא ד״ר אבי עורי עבר שתי חוויות של גיהנום עלי אדמות, או מתחתיהן, בבונקר ובתא כלא, באוקטובר-נובמבר 1973. תחילה, יממות נוראות של הפגזות וירי ונפץ ולהביור ועשן וחנק ורעב וצמא - הכי קשה, הצמא - וטיפול בפצועים, המייחלים חליפות לחייהם ולמותם; ואז, כחודש וחצי של שבי וסכנות הוצאה להורג וחקירות מטלטלות וניתוק ממידע על גורל מדינת ישראל במלחמה.

אלה היו מיפגשים עם שחצנות ושאננות לפני יום הכיפורים, הפקרה והקרבה של לוחמי הקו - ביניהם חיילי מינהלה דלי אימון ומיותרים - באותה שבת ובימים שלאחריה, אומץ וייאוש, חיים ומוות ביד חיילים מצריים תאבי קטל וקצינים ורופאים שהצילו את השבויים ביחס חומל.

ואחרי שתי התנסויות קשות אלה באה נחיתת הריסוק בשיבה מן השבי, בקבלת פנים נוקשה וחשדנית בידי אנשי צבא, בטחון ורפואה שעדיין לא השכילו להבין את משמעותה ארוכת-השנים של הצלקת הנפשית, גלויה או סמויה, שנחרתה בשבויים. 

הדוקטור היה לפרופסור עורי, מהבולטים במומחי השיקום ומי שידע למצוא מסילות לפדויי שבי, בני דורו ומאוחרים יותר. הוא גם הירבה להרצות לחיילי יחידות מיוחדות בסדרות השבי שלהן, ולקחיו עימו.

ב-7 באוקטובר 2023 חזר הסיוט, שלא נמוג אלא רק הודחק. שוב, הקו הדק של הניצבים בחזית, הפעם גם אזרחים, כשהמערכות היהירות שזילזלו באויב כשלו. שוב, שבי - הפעם אף קשה יותר, בידי אירגון טרור שחטף גם נשים וילדים והחזיקם במנהרות - וקליטת הפדויים; והמנגנונים, שהתדפקו על דלתו של אבי עורי, סיכמו שיחזרו להצטייד בתיעוד שצבר (ושעותקיו נמחקו מהזכרון האירגוני של צה״ל וחיל הרפואה), ושכחו לחזור. אין חדש.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: אורי אנוליק, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

יותר מיובל שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כשלושה עשורים מאז שזהותו נרמזה ולבסוף נחשפה ו-17 שנה לאחר מותו ממחלת הנפילה ממרפסת לונדונית, הרקע האמיתי לפעולת אשרף מרואן כסוכן ישראלי עדיין מפלג מחנות. מול המשוכנעים שהיה סוכן כשר למהדרין ניצבים המפקפקים בכנותו והחושדים שהופעל בידי הנשיא סאדאת כבורג מרכזי בתוכנית הרדמה, הטעייה והונאה, ששיאה ערב מלחמת יום הכיפורים.

אלוף-מישנה בדימוס ד״ר רפאל בוכניק-חן היה ב-1973 קצין זוטר באמ״ן/מחקר. לימים הגיע לעמדות תצפית משכילות במערכת המודיעינית - בלשכת ראש אמ״ן, במערך ההונאה ולוחמת המודיעין, בקישור עם שירותים זרים ובראשות מחלקת הבקרה (״איפכא מסתברא״), שנועדה לאתגר את החכמה המקובלת של הערכת אמ״ן/מחקר. הוא אינו דובר הצד של אמ״ן בסכסוך הנושן עם המוסד. להיפך; הוא מודע היטב לפגמי המודיעין הצבאי לאורך השנים, ובודאי ב-1973.

אך לא פחות מכך, בוכניק-חן אינו חבר בכת המוסדיסטית-זמיריסטית, המקדשת את מהלכי האלוף במילואים צבי זמיר, ראש המוסד בין 1968 ל-1974. כהני כת זו מתאמצים לייחס את כל הכשלונות לאמ״ן ובראשו האלוף אלי זעירא ומציגים את המוסד וזמיר כקרובים לכליל השלמות, בזכות גיוס (נכון יותר, אישור התנדבות) מרואן וההתרעה הבהולה שהועברה ממנו ארצה אור ל-6 באוקטובר, פחות מ-12 שעות לפני תחילת המלחמה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח בוכניק-חן, מחבר ״הכשל המודיעיני: הפתעת יום הכיפורים, הגניוס היהודי שהכזיב״, את פרטי הפעלת מרוואן, איכות החומרים שסיפק, מניעיו (או כוונת שולחיו) והליקויים הגורליים בתיפקוד המוסד, המפעיל דובי, ראש לשכת הרמס״ד פרדי עיני וזמיר בשתי היממות שלקראת 6 באוקטובר. איטיות, שאננות ומרובעות - סיבת הפגישה הבהולה, מלחמה (״כימיקלים״), נחשבה להודעה מיבצעית ללא ערך הערכתי המצדיק דיווח לאמ״ן - הצטברו להחמצה הרת אסון.

כל זאת, בהבט המודיעיני, אך בוכניק-כהן מבכה את שתי ההחמצות הגדולות עוד יותר והכרוכות זו בזו. ראשית, שסאדאת השתמש במקורבו מרוואן כערוץ לראש המוסד וממנו במישרין לראש ממשלת ישראל ואף לבית הלבן, כמעקף חסין הדלפות העלולות לעלות לשליט ערבי בחייו. לפי פרשנות זו, שיסודה עוד במגעי קודמו של זמיר, מאיר עמית, עם קצין בכיר ממקורבי נאצר, גולדה לא קלטה שסאדאת מדבר איתה בערוץ מרוואן-זמיר, אף שגולדה הבינה היטב את חשיבותו של ערוץ הצמרת ניקסון-קיסינג׳ר-השגריר רבין-מנכ״ל משרדה דיניץ-גולדה, באמצעות מברקי המוסד, להגבלת שותפי הסוד לקומץ ולמידור משרד החוץ.

ההחמצה השנייה, שנבעה מהראשונה, היתה של מסר יום הכיפורים. זמיר לא פתח את הפגישה בשאלת המלחמה; היה לו נושא מסקרן יותר. מרוואן החזיר אותו למסלול המלחמה. זמיר אסף ושלח פרטים רבים, כולם חשובים, אך טעה בתיעדוף. הוא לא השכיל לנסח את כותרת הידיעה, כדי שתצוד את עינה של גולדה, כך: ״סאדאת הכריע, מלחמה היום יחד עם אסד, אך מהלך מדיני ותקשורתי של ישראל יספק לו עילה לביטול המלחמה״.

התמצית האסטרטגית במסר של סאדאת הוצנעה לטובת הפרטים האופרטיביים. סאדאת, כמובן, לא גילה זאת לעוזריו ולזכרונותיו. על כן זאת רק גירסה משכנעת עם ראיות נסיבתיות, ללא הוכחה חד-משמעית, ואין זאת המילה האחרונה בתעלומת אמ״ן, אבל יש בכך להפיל לבנה נוספת בחומת הצדקנות של המוסד, במאמציו להיראות צחור מול השחור של אמ״ן במלחמת יום הכיפורים.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

אלוף-משנה במילואים ארז כ״ץ, בן מושב דישון בגבול לבנון, שייך לדור הלוחמים והקצינים שהתחככו בגזרות הקשות של צה״ל בארבעת העשורים האחרונים, עד גיל 50 בשירות קבע ולאחרונה כמנהל לחימה במפקדת החזית במלחמת עזה - פיקוד הדרום.

כ״ץ, קצין חי״ר ותיק ומנוסה, מחבר ״לישון עם נעליים״ (בהוצאת ידיעות ספרים), צמח כמפקד בגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, בשלושה תפקידי מג״ד בגבעתי וכמפקדם של צוערים בבה״ד 1. במטכ״ל היה תפקידו ראש מחלקת תורת לחימה באגף המבצעים. לפני פרישתו שירת בברלין, כנספח ההגנה בגרמניה. בנושא זה הוא כמעט מתנצל: לא היה לו כל קשר לפרשת רכש כלי-השיט לחיל-הים ממספנות טיסנקרופ.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מפרט ומנמק את אהבתו לחיי הצבא, על חוויותיהם וקשייהם, על אתגרי המנהיגות וההנעה, שמחת ההצלחה וכאב אובדנם של חברים ופקודים. כ״ץ מתאר בהערכה את משימתם המורכבת של אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן וסגנו בחירום, ״זקן השבט״ ובוגר הלחימה בקיבוצו בארי, יוסי בכר. היה עליהם, הוא מדגיש, לפעול בתבונה ובמיומנות מול המטכ״ל שמעליהם ומפקדי האוגדות - בשיא התיגבור, שבעה, שניים בהגנה וחמישה בהתקפה - שמתחתיהם.

כ״ץ מרוצה מבניין הכוח וההכשרה של לוחמי דור חיילי החובה, הקצונה הצעירה ומפקדי היחידות, המסתכנים ותכופות נפגעים. הוא משבח את חטיבת כפיר, הצעירה בחטיבות החי״ר, וגאה במיוחד בגבעתי, על גדודיה ועל היחידות השייכות לחילות אחרים ומשובצות בצוות הקרב החטיבתי שלה. המח״ט, לירון בטיטו, מתאר כ״ץ בספרו, היה בן חסותו כחייל שנאבק לשרת בגבעתי, זוהה כאיכות פיקודית והגיע עד לתפקיד שעליו התמודד כ״ץ בשעתו - מח״ט גבעתי.

הפיק: איתמר אורן
אולפן: קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast/אור אליעז, שביל המרץ 4, תל אביב

לחיים ארז בן ה-88 לחיצת יד איתנה של רפתן, מזכרת מימיו כנער בנהלל. ארז, חסון וצלול, פעיל במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון, לצד אתר מורשת השריון, כאלוף בדימוס וכמי שילדותו טולטלה בתלאות יתמות ונתק במלחמת העולם השנייה, אך אינו רואה בעצמו ילד שואה.

בזכות נחת ידו התגלגל ארז לקצונה וממנה לקבע. הוא קיווה להתקבל לקורס-טיס, נמצא בלתי-כשיר בריאותית לשירות קרבי ונשלח לבסיס גדנ״ע בדרום. שם נקלע לתגרה והיכה קשות חייל אחר. כדי למלט אותו מעונש כבד, סידרו לו מכריו מנהלל - שכניו של הרמטכ״ל דיין - הצבה לבה״ד 1. סגן-משנה רוזנברג, לימים ארז, היה למפקד מחלקה בגולני ולחם במבצע קדש, בפעם הראשונה מארבע בחזית המצרית.

בשלוש הפעמים הבאות - בששת הימים, בהתשה וביום הכיפורים - כבר היה טנקיסט. סמג״ד שהתמנה למג״ד כשמפקדו נהרג, סגן-אלוף בגדוד ובחטיבה בתעלה, מפקד חטיבת המילואים 421 ב-1973. אז, בצהרי יום ששי, 5 באוקטובר, בהיותו גם מדריך בבית-הספר לפיקוד ומטה, שמע את עוזר ראש אמ״ן למחקר, תא״ל אריה שלו, מרגיע את חניכי פו״ם שהמערך המלחמתי של צבאות האויב אינו צפוי לעבור מן הכוח אל הפועל. 

עם כל הכבוד למודיעין, אמר אל״מ ארז, האחריות לקדם כל תרחיש מוטלת על המפקדים - והורה לסגנו להעמיד את גורמי החטיבה בכוננות להקפצה. זהירותו וקפדנותו השתלמו: בערב השני של המלחמה כבר היו יחידות החוד של החטיבה במגע בחזית התעלה. בפיקודו השקול והיציב היה ל-421 חלק חשוב בקרבות הבלימה ובצליחת התעלה מערבה.

ארז משתייך לדור קציני השריון שקלטו את הצנטוריונים והפאטונים, לחמו כסגנים עד רבי-סרנים בששת הימים, התנסו כמפקדי גדודים בהתשה ופיקדו על החטיבות ביום הכיפורים ובשיקום הצבא אחר כך. האל״מים והסא״לים של 73׳ היו במהרה למפקדי אוגדות ובהמשך לאלופים. ארז קיבל מדן שומרון את פיקוד הדרום ולאחר כשנתיים - כשמצרים כבר לא חזית ועזה עדיין לא - המיר אותו באגף האפסנאות.

מפקדיו, ביניהם אריק שרון ורפול איתן, חיבבו והעריכו אותו; זה היה הדדי והוא משבח את שניהם, בגעגוע לצבא הישן, כולל בכוננות עם שחר שלא היתה בגבול עזה ב-7 באוקטובר. כשהשתחרר מצה״ל, ניסו למשוך אותו לפוליטיקה במפלגותיהם, והיו גם מי שהפצירו בו להתמודד על ראשות עירו, אז, רמת גן (כיום הוא מתגורר בקריית אונו). לכולם סירב.

היו לו הישגים קרביים רבים, אך מכל מבצעיו הוא גאה בפינוי מזרח סיני - שארם-א-שייך עד ימית, ב-1982, ללא נפגעים ובאווירת הבנה עם מובילי המחאה. כאזרח, תמך בפינוי עזה ב-2005 ועדיין סבור שהיה מוצדק וכי לאסון 7 באוקטובר גרם מה שנעשה ולא נעשה לאחר הפינוי. 



הפקה : איתמר אורן
אולפן: עדי זקס, קמילה פאס פבסנר
נוצר באולפני ProCast, רשת הסכת/אור אליעז, שביל המרץ, תל אביב