אפרכסת

הנער מוני חורב, כדורגלן ושחיין ובליין, היה ללוחם נחוש ולמפקד חושב ממחלקה ועד אוגדה. תת-אלוף במילואים חורב הוא גם חוקר-מלומד, דוקטור שהתעמק בתהליכי בניין הכוח והפעלתו במערך היבשה בצה״ל וניסח את תובנותיו בספרו ״חדשנות מול קיבעון״, בהוצאת מודן/מערכות/משרד הבטחון.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר חורב על שנות המלחמה והשהייה בלבנון ועל התלבטותו בין תפקיד קצין האג״ם של גולני - שבעקבותיו צפוי לו פיקוד על גדוד בחטיבה - לבין הצמחה והסדרה של גדוד טרי בחטיבה חדשה המוקמת יש מאין, 84, הלא היא גבעתי, מפשירת המורשת הקפואה שהשאירה חטיבה 5, גבעתי של תש״ח והחומש הראשון של שנות ה-50׳ עד שפורקה וגדודיה פוזרו בין גולני לשריון.

חורב הציץ בגבעתי המחודשת, התאהב ולא הביט לאחור, בלי לנתק את חברותו מהקצינים שאיתם טיפס על סלעי לבנון ושלבי גולני. הכומתה הסגולה ליוותה אותו גם בבואו לפקד על גדוד צוערים בבית-הספר לקצינים, תפקיד שלישי מארבעה בבסיס שבמצפה רמון.

בין הקצינים שהוביל להסמכה, כחניך מצטיין, היה הרצי הלוי מהצנחנים. חורב שופע שבחים להלוי ולבכירים אחרים (רונן בר מהשב״כ, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן) שהיו בעמדות המפתח ב-7 באוקטובר, כי לדעתו לא היו בצה״ל טובים מהם ו״גם לי זה היה קורה״.

הערה אישית זאת אינה סותרת את ביקורתו המנומקת על תהליכי החשיבה, התיכנון והפיתוח בשני המישורים הצבאיים - בניין הכוח, בראייה עתידית אפופת ערפל, והפעלתו המשועבדת להווה, איומיו ואילוציו המיידיים. הביקורת עוסקת בעיקר בצבא, אך מעליו נמצא הדרג הפוליטי, המתחמק מהכוונת הדרגים המקצועיים, ושחורב מייחל לריענונו בדמויות אחרות.

שבועות מעטים לאחר כניסתו לתפקיד מח״ט גבעתי נהרג החייל ינאי שושן באימון לקראת תעסוקה בלבנון. גדודו של שושן הוצב בחטיבה מרחבית, שלא תחת פיקודו של חורב, אך הפרקליט הצבאי הראשי החליט להעמיד גם אותו לדין באשמת גרימת מוות ברשלנות. זאת היתה חוויה קשה ומבגרת, שליוותה את חורב בעודו מפקד על בה״ד 1, והסתיימה בזיכוי מהדהד.

תמיד, ובמיוחד לאחר 7 באוקטובר ושנתיים בעזה, מורגש בצה״ל חסרונה של קבוצת ותיקים מנוסים, נטולי סמכות ואחריות אך בקיאים באירועים ותהליכים מזוויות שהדור החדש טרם פגש, כמסגרת להתייעצות תקופתית פוקחת עין ומציפה פיקפוקים הפטורים מהצדעה לדרג העליון. במועצה כזאת, אילו הוקמה, חורב היה חבר טבעי; וגם בסגל ועדת החקירה הממלכתית, לאחר הבחירות, כדאי להקצות לו מושב.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

אורן לשם על לוחמה אלקטרונית בחיל האוויר הישראלי ובצבא ארה״ב, הודו-פקיסטן ורוסיה-אוקראינה

סא״ל במילואים אורן לשם רומז יותר מאשר אומר ומסתיר יותר משהוא מגלה. לשם, כיום יועץ לניהול במצבי משבר, פתוח מאד בניתוח אירועים במעורבות מדינות זרות וסגור בהבטים המקומיים, שברובם טרם נחשפו.

שירותו של א״ל במערך הל״א המוטס זימן לו מבצעים ותפקידים רבי עניין. הוא אינו מתפתה להודאה פומבית בדבר השתתפותו, כך או אחרת, במשימות הכור הצפון קוריאני בסוריה, תחבולות מול חיזבאללה ומטרות בלב איראן.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר לשם את התרבות האירגונית ותהליכי קבלת ההחלטות בחיל האוויר ומציין את ההבדלים בינו לבין האוויריה הצבאית הגדולה שמפעילים האמריקאים - גם נגד איראן.

בלי להמעיט מכשלונו של חיל האוויר ב-7 באוקטובר, במסגרת המפולת הכוללת של הממשלה, הצבא והמודיעין, הוא משבח את יכולתם של מפקדים, מערכים וגופי-מטה להתעשת, להתמסר, לתכנן ולבצע פעולות מורכבות מתימן עד טהרן. הוא גאה במעורבות השקטה, הסמויה מהעין, המקדימה והמלווה של צוותי הל״א במבצעים המתפרסמים בחלקיהם הרועשים. הטייסים הגאוותנים, שבהסתכנותם אינו מזלזל, הם כיום לא אחת ״סבלים של פצצות״, הוא עוקץ בחיבה.

בחלק השני, בקרוב, על חיל האוויר בתנאי  ״עשן ואי-ודאות״.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. היו עוד אוקטוברים לפני 2023 ואף לפני 1973.

מעטים סיפורי האמת המגיעים לשיאם באופן כה מרגש, מזעזע ומצמרר. תקיפת המשחתת ״אילת״ מול פורט סעיד, טביעתה ומותם של 47 מ-199 אנשי צוותה, תוארה רבות ועמדה גם במוקד מחלוקת עיקשת בין הקברניט יצחק שושן למפקד חיל הים שלמה אראל. גם מגילת הציון-לשבח שהוענק לסג״מ אריה מרמרי ושהומר בהמשך לעיטור המופת מנתה את כל פעולותיו העילאיות באותה יממה ארורה, 21-22 באוקטובר, ארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים שהשאירה את חיל הים מבוייש, כדברי מרמרי, לנוכח הצלחות כוחות האוויר והיבשה.

אך לא דומה קריאת המסמכים למראה עיניים ולמשמע אוזניים. מרמרי מתאר את החוויה הנוראה באופן כה משכנע, עובדתית וריגשית, עד שאין יכולת להישאר אדיש לא רק למסכת העתיקה של  ״אילת״, אלא גם לתובנות העכשוויות המזדקרות ממנה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר הקצין הימי בדימוס - דודנו של עורך ״הארץ״ לשעבר, חנוך מרמרי - על שנותיו בחיל הים, שהסתיימו כשהעדיף כסגן-אלוף להשתחרר מעולו של מח״י שלא העריך, בלי להמתין קצת לגיל הקיצבה. הוא השתתף בקרב ספינות הטילים במלחמת יום הכיפורים והיה רל״ש עם צל״ש לצד אלוף ביני תלם ומפקד האנייה ״מעוז״ ובסיס החיל באשדוד, אך הכל מתגמד מול השיגרה השאננה שהיתה לביעותי אסון מיבצעי, פיקודי ואנושי מול חוף סיני ושהפיקה ממנו כוחות שלא ידע שגלומים בו.

״צלחה עלי הרוח,״ מתמצת מרמרי את הרגעים שהפכו קצין זוטר בן 22, בתחתית התורן, כמעט באווירת המרד על הבאונטי, למושיע הכרחי ואז למסוייט עשורים. זהו סיפור של נוקשות וטיפשות, פחד והתעלות, שיתוק וגבורה, הקרבה והשקעה - שלו, של לוחמים ששרדו או ניספו, של טייסי מסוק החילוץ וצוותי הרפואה בחוף - המלמד על הרוח הישראלית, לרע ולטוב, אז והיום.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

מעטים הקצינים הלוחמים בצה״ל, אמר לאחרונה גדי איזנקוט, שעברו יותר התנסויות קרביות, הסתערויות ופציעות, מאילן הררי, חברו מגולני וגם כיום.

תת-אלוף במילואים הררי, שלמחרת ה-7 באוקטובר התגייס לסייע בייצוב חטיבת הנחל (כבר לא נח״ל) שאיבדה את מפקדה, הוא נציג מובהק של דור המלחמה והשהייה בלבנון, 1982-2000. התחיל כקצין זוטר, המשיך כמפקד פלוגה וגדוד ובתפקידי מטה בגולני וסיים שם כמפקד החטיבה המערבית 300 באוגדת הגליל וכמח״ט הנחל בעת אסון המסוקים, גדול אסונות צה״ל עד ל-7 באוקטובר,,כאשר מתוך 73 חללי התנגשות היסעורים והתרסקותם היו 30 נחלאים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר הררי על רקעו המשפחתי - אב שורד שואה ומפקד בצבא מ-1948 עד סמוך למלחמת יום הכיפורים ואם בת קיבוץ מלכיה; ילדות בשכונת קציני צה״ל מעוז אביב ובשבט הצופים במקום (כעת בצופי ראש העין); ויתור על ההצטרפות לחבריו בגרעין הנח״ל לאורטל לטובת גולני, החטיבה של אביו.

הררי מתאר את העול המשימתי הרצוף בלבנון ואת הרגלי החיים בכוננות מתמדת, ״לישון בג׳יפ בבגדים ובנעליים״ כי התקפת חיזבאללה על מוצביהם עלולה לבוא בכל רגע, בכל שחר. כמג״ד, הוא ניהל את הקרב העז ביותר, והקטלני מכולם לאויב השיעי; וכמח״ט נדרש לאזור את כל תעצומותיו לטפל במשפחות השכולות ובלוחמים ההמומים.

כתת-אלוף התנסה בקשרים עם רשויות מקומיות כראש מטה פיקוד העורף (ואחר כך כראש העיריה הממונה בלוד וכמנכ״ל עיריית ראש העין) והיה קצין חינוך ראשי. ניתן להבין מדבריו על גלי צה״ל שבנסיבות אחרות מהעכשוויות, הנגועות בפוליטיקה, היה תומך ברמטכ״ל שיחליט לסגור את תחנת השידור ״כמו כל חטיבה או טייסת״.

שבע שנים, בעיקר בתקופות בני גנץ, גדי איזנקוט וסגניהם, כיהן כמבקר צה״ל וערך עשרות ביקורות כשירות וכוננות. הוא משבח במיוחד את איזנקוט, גם על עמדתו הערכית הנחרצת בפרשת אלאור אזריה.

אכזבתו של הררי מכשלון הצבא, על כל דרגיו (למעט הלוחמים), ב-7 באוקטובר, מרה ועמוקה - בלי לפטור מאחריות עליונה את הממשלה. בעיניו אין תחליף לוועדת חקירה ממלכתית; ובה בעת להתגייסות של צעירי ישראל לתקן את שנשבר, בצה״ל ובכלל.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

בשנותיה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים עסקה דיתה פרוז׳ינין במאות תיקים ומתוכם החשיבה במיוחד עשרות החלטות שכתבה, אך שמה ייקשר תמיד בתביעה אחת שנדונה ב-2015, הוכרעה לפני עשור, בפברואר 2016 ועשתה אותה לגיבורה הכמעט אלמונית של ההתמודדות עם חומת השתיקה סביב מעללי משפחת נתניהו.

השופטת פרוז׳ינין קראה, שמעה, ראתה ושקלה אז מסמכים ועדויות בפרשת תביעתו של אב הבית במעונות משפחת נתניהו בבלפור ובקיסריה, מני נפתלי, נגד משרד ראש הממשלה, שהפר התחייבות לקלוט אותו בקביעות בשירות המדינה. נפתלי התלונן גם על סביבת העבודה, בניצוחה של גבירת המשפחה, שרה נתניהו. הד לקובלנת נפתלי נשמע בתביעת עובד נוסף, גיא אליהו.

פרוז׳ינין התרשמה מאמינותו של נפתלי, מאכזבתו מהולכתו בכחש כדי שיואיל לעבוד בבתי נתניהו ומההעסקה הפוגענית בבלפור. היא לא השתכנעה מגירסתה הנגדית של שרה נתניהו. בין השאר, האמינה לאחת העובדות, אתי חיים, שסיפרה כיצד התפרצה עליה אשת ראש הממשלה. בנימין נתניהו, שהיה נוכח באירוע ושתק, לא התנדב לבוא לבית הדין כדי לתמוך בגירסת אשתו; סיבותיו עימו. לנפתלי נפסקו 170 אלף שקלים מאוצר המדינה - לא מארנקה של משפחת נתניהו - וגם אליהו פוצה בכ-100 אלף שקלים. 

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתארת פרוז׳ינין את דרכה מנעורים בתל אביב ושירות צבאי בגלילות ללימודים בירושלים ובמצ׳סוטס. רק בסוף שנות ה-30 לחייה למדה משפטים ונמשכה לתחום דיני העבודה. בהמשך עברה מעריכת דין ומסיוע להפקת חומרי בית הדין לתפקיד רשמת ומשם לשופטת, לסגנית נשיאה ולנשיאת בית הדין בירושלים.

לצד השופט המקצועי בבתי הדין לעבודה יושבים נציגי עובדים ומעסיקים. פרוז׳ינין מתארת את היתרונות והחסרונות בשיטה זו, כמו גם בכללים המאפשרים לעובדים לייצג את עצמם בלי להסתייע בעורך-דין. היא מודה שנטתה לחמול על המקופחים, אך לדבריה לא היתה לכך השפעה על החלטותיה.

תיק מני נפתלי היה חלוצי בשתי סוגיות. בזכות החלטת פרוז׳ינין בעדו נפרץ סכר ההגנה המוחלטת - גם של פרקליטות המדינה והייעוץ המשפטי שהתערב בכל עניין הקשור בנתניהו - על משפחת השלטון. דו״ח מבקר המדינה על מעונות נתניהו וחקירת המשטרה שהולידה כתב אישום והרשעת שרה נתניהו, בהודאתה בהסדר, לא היו באים לעולם לולא גיבוי פרוז׳ינין להתעקשות נפתלי. פרוז׳ינין ונפתלי הם לפיכך מלוחמי החוד במאבק בעד עובדים מוחלשים ונגד הסיאוב, הרקב וההשתררות בצמרת המשטר.

הסוגיה השנייה שהובילה פרוז׳ינין היא החשבת העסקה פוגענית כהתעמרות בעובדים. בכך הקדימה גם את החקיקה המתמהמהת. ״עובדים חסרי אונים נאלצו לעבוד שעות רבות מאד כשהם חשופים לדרישות מוגזמות, להעלבות ולהתפרצויות זעם,״ כתבה על סבלם של נפתלי, חיים, אליהו ואחרים תחת שרה נתניהו, והוסיפה, ״יש להצטער על שבחרה להכפיש באופן חמור כל כך עובדים לשעבר ללא בסיס ראייתי מיזערי״.

אדם אחר, במקום דיתה פרוז׳ינין, היה מתפתה לזעוק, ״שקרנית ומעלילה״, אבל המקצוע, המעמד והאופי שיכתבו את המסקנה העממית לקביעה המאופקת ״הכפישה קשות, ללא בסיס ראייתי מיזערי״. בעינה נותרה התעלומה, איך החכם באדם, בעלה של המכפישה התובענית והמתפרצת הזועמת, לא ראה, לא שמע, לא ידע.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

ב-5 בינואר 2006, בשעת ערב, סר מנהל לשכת ראש הממשלה דובי ויסגלס לביתו של הרמטכ״ל, רב-אלוף דני חלוץ. בחודשים הקודמים פונתה עזה, הוקמה - מתוך הליכוד ועם פורשי העבודה בראשות פרס - מפלגת קדימה והתרחש אירוע רפואי מדאיג שאריאל שרון שרד. ביום הביקור של ויסגלס אצל חלוץ היתה מתיחות בטחונית מול עזה ותוכננה פעולה רגישה בגיזרה נוספת.

עוד ויסגלס מסב אצל חלוץ, שניהם מקורבי שרון, וראש הממשלה מטלפן לרמטכ״ל. ויסגלס שמע רק את הצד של חלוץ. בתום השיחה אמר טייס-הקרב המנוסה שניכר בקולו של שרון שאינו כשורה. ברקע ריחף הזכרון הטרי של האירוע הרפואי בדצמבר. ויסגלס, שנפרד משרון באותו אחר-צהרים, לא היה שותף לדאגת חלוץ. עוד הם מדברים, ובערוץ המאבטחים מגיע דיווח על אישפוזו של שרון, ללא קום.

כחלוף 20 שנה משחזר ויסגלס פרקים ופכים במסכת שרון, מדיוני ועדת כהן לסברה ושתילה ומשפט הדיבה נגד ״טיים״ עד להגעתו המאוחרת והמפתיעה לראשות הממשלה, בדגש על עידכון השקפתו המדינית לאור נסיבות חדשות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר ויסגלס את יחסו של שרון לפקודו מהצנחנים, רמטכ״ל מלחמת לבנון רפול איתן; למשה דיין; לגדי איזנקוט; ולבנימין נתניהו. שרון העריך את נתניהו כיריב פוליטי חזק בליכוד - והתכוון לסגת מהתמודדות על ראשות המפלגה אילו נתניהו החליט להתמודד נגד אהוד ברק על ראשות הממשלה - אך לא כטוען להנהגה בטחונית ומדינית. הוא ייחס לו נטייה לבהלה כשנדרש קור-רוח.

תכונה בולטת נוספת של שרון, לדברי ויסגלס היתה אחריות לפני מעשה ולאחריו: לשלוח את זולתו להסתכן רק כאשר התנסה אישית במשימות דומות ולהודיע שהוא - ולא הכפופים לו שתוכניותיהם אושרו בידיו - אחראי לתוצאות. עד כדי כך, שסירב להשתמש בראיות ובטענות שלדעת ויסגלס היו מזכות אותו בחקירת הטבח בסברה ושתילה, אך מגוללות את הנטל לכתפי רפול. 

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

יום חם אחד בקיץ 1969 החליט קצין חי״ר וצנחנים ראשי, תת-אלוף רפול איתן, לצאת לגבול לבנון כדי לבדוק מקרוב איך צה״ל ומשמר-הגבול מפעילים שם כלבים. רפול חיפש מעקפים לשמרנותו של הצבא הכבד והמשוריין. הכלב, כאמצעי-לחימה, היה מעקף כזה. הרמטכ״ל חיים בר-לב, לא התלהב, לא מהכלבים ולא מרפול. החיה הארבע-רגלית של בר-לב היתה סוס.

חזונו של רפול התגשם רק בהגיע גל פיגועי המיקוח בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים ואיתם, זה יובל, גם ההכרה ביכולות הייחודיות של הכלב, אפו ואופיו. יקיר חג׳אג׳, מקצוען כלבים כלוחם, מפקד ומאלף ב״עוקץ״, חד ורהוט, תיעד יחד עם ליה להבי, גם היא מלוחמות היחידה, את דרכם של כלבי צה״ל ומפעיליהם אל חוד הפעילות הצבאית בספרם ״ההולכים בראש״. הולכים, משמע כל צמד בשש רגליים וזנב אחד.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מבהיר חגאג׳ שההצלחה לא שינתה את סדרי העולם: עדיין מותר האדם מהכלב. חג׳אג׳ מדבר על כלבי ״עוקץ״ ברגישות אך לא ברגשנות. כשהפעלת כלב חוסכת חיי אדם במחיר חיי הכלב, שמחתו גוברת על צערו. 35 כלבים נהרגו במלחמת עזה. 

ב״עוקץ״ לוחמות - משתתפות במבצעים עם סיירת מטכ״ל ושלדג - לצד לוחמים וכלבות לצד כלבים. ביחידה, הוא מספר, נערכים לאיום האמברגו: אם מדינות כבלגיה יאסרו על ייצוא כלבים לצה״ל, יאפשר מאגר הידע שנצבר ב״עוקץ״ לספק אמצעי-לחימה מהסוג הנובח - או לא, החרישי - מתוצרת הארץ.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

האלוף במילואים אילן שיף היה ״צבאי ראשי״ בשלושה תפקידים מרכזיים - תובע, סניגור ופרקליט - ואז גם נשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים ושופט מחוזי, סגן נשיא. מסלולו זימן לו מפגש עם פרשיות רבות שעוררו ויכוח משפטי ועוד יותר מכך הד ציבורי. ביניהן: טבח סברה ושתילה, קו 300, אסון צאלים ב׳.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שיף על חוויותיו כסניגורו של הרמטכ״ל רפול איתן בפני ועדת החקירה הממלכתית לטבח סברה ושתילה. רפול לקח את סגן-אלוף שיף לפגישה במסעדה בג׳וניה עם מפקדי הפלנגות, ביניהם רב-הטבחים אלי חבייקה. הרוצחים הלבנונים ניראו כה תרבותיים, כה אירופאים, התרשם שיף, עד שבנקל אפשר היה להתפתות להאמין לפני מעשה שידם לא תהיה במעל. (אמנם רושם כזה השאירו בשנות ה-30 גם גרמנים, רוסים ואחרים).

ועדת כהן המליצה לממשלת בגין לסיים את כהונת רפול במועדה - לא להאריך (לשנה ששית) ולא לקצר (בחודשיים) - ושיף ראה בכך הישג חלקי, בהשוואה להדחת שר הבטחון אריק שרון וראש אמ״ן יהושע שגיא. רפול, מכר ותיק של שרון, הזהיר את שיף לאחר פרסום הדו״ח מפני עורמתו של שרון.

כשהוקמה ועדת האלוף במילואים מאיר (זרו) זורע ואיש השב״כ יוסי גינוסר לחקירת פרשת קו 300 (מערכה ראשונה) התמנה שיף מטעם צה״ל ליועצה המשפטי. הוא חש בצרימות מסויימות, אך נדהם לשמוע, במערכה השנייה, שגינוסר, ראש השב״כ אברהם שלום, יועציו המשפטיים ועמיתיהם תיאמו גירסאות והערימו על זורע ועליו.

שיף היה הפצ״ר בחקירת צאלים ב׳, שהזרימה נהר של דם רע בין הרמטכ״ל אהוד ברק, האלוף עמירם לוין וראש אמ״ן אורי שגיא. בתום תפקידו היה למשפטן השני בדורו, אחרי בן-ציון פרחי, ששודרג לאלוף כנשיא בית-הדין הצבאי לעירעורים. הוא גם מברך על קידום הפצ״ר, במאה הנוכחית, לאלוף.

מה שמביא את שיף לדבר על פרשת הפצ״רית, אבל רק על המעטפת, בלי להיכנס לליבה. הוא מחבב ומעריך את יפעת תומר ירושלמי ומשער שבפרשת שדה תימן פעלה תחת לחצים גדולים. בפרסום הסרטון המראה את אנשי כוח 100 לא היה לדעתו פסול, אילו התבצע לפי הפקודות, באמצעות דובר צה״ל.

חבל ששיף אינו בהרכב שופטי נתניהו (ודומה שלמרות כשירותו המובהקת, כאלוף-פצ״ר-שופט צבאי ואזרחי-ותיק ועדת כהן, גם לא יהיה חבר ועדת החקירה ל-7 באוקטובר). ראש ההרכב שם, רבקה פרידמן-פלדמן, היא כסגנית נשיא בית משפט מחוזי שווה בדרגתה לשיף טרם צאתו לגימלאות.

ביקורתו המנומקת אם גם המנומסת של שיף כלפי פרידמן-פלדמן, עודד שחם ומשה בר-עם מתמקדת בשני הבטים - קצב הדיונים ולחצם של השופטים על התביעה לסגת מאישום השוחד. כדי לזרז את המשפט ראוי לקיים אותו גם בפגרה, אומר שיף, וההצעה לפרקליטות לסגת מהשוחד - קודם זמנה ובלי שבמקביל הוצע להגנה להודות במירמה והפרת אמונים - היתה טעות טקטית שפגעה בסיכוי להשגת הסדר טיעון המבוסס על ויתורים הדדיים. 

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

כשאמריקאי מסוגו של דונלד טראמפ שומע על ה״סטריפ״, הוא חושב יותר על לאס וגאס והרבה פחות, אם בכלל, על עזה. כשטראמפ נדרש לעזה, מפאת תפקידו, הוא הגיב במונחים הצפויים של איש נדל״ן, מלונות ובתי הימורים ושעשועים, בהתאמה המתבקשת, חוף ים במקום מדבר, ולכן ריביירה.

שנה אחר כך, שש שנים לאחר שהחתים את נתניהו וגנץ על תוכנית המדינה הפלסטינית שתחליף עם ישראל שטחים, אזורי ההתנחלויות בגדה המערבית תמורת חלקים ממערב הנגב, שינה טראמפ את טעמו ומינה את עצמו למשגיח הראשי על עזה. תהפוכה נוספת בטלטלה רבת הדורות העוברת על הרצועה הקטנה הדחוסה בין ישראל, מצרים והים.

ד״ר אור לביא תיעד את גילגולי עזה בספרו ״הרצועה המקוללת״. האיפיון מחייב: ומה אם מחר יימצאו שם נפט, זהב, אורניום, יהלומים או מחצב שהאנושות עדיין אינה מודעת לחיוניותו והקללה תהיה לברכה?

כמו בלאס וגאס, הסיכוי להצלחת הימור פרוע קלוש. עזה תמשיך להיות עזה. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר לביא את תולדותיה ונד לגורלה. טוב לא יצמח ממנה; לכל היותר תעוקר סכנתה, אם תיכלל בהתקדמות מדינית כלל-אזורית.

במסעו על פני יחסיה של עזה עם ישראל - צבאית, מדינית, חברתית, כלכלית - נע לביא מתקופת הקמת המדינה (ועוד בטרם, כשהוקמו ישובים בנגב) למלחמת 1948, להסתננויות ולפעולות הגמול, למימשל הצבאי המצרי, לארבעת חודשי הכיבוש במבצע ״קדש״ וכך הלאה, בדגש על ששת העשורים שמאז ששת הימים ועל המעבר מאש״ף/פתח ואוסלו לחמאס ול-7 באוקטובר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

אלוף-משנה במילואים צור קרן, כמו רבבות מעמיתיו בקצונה ומיליוני ישראלים לאורך העשורים, קשור לצה״ל בכל נימי נפשו,  כואב את פצעיו ומייחל לריפויו. כלוחם בלבנון, כקצין חי״ר, כמומחה לייעוץ לניהול אירגונים במצבי משבר ועכשיו גם כאביהם של בנים בשירות הקרבי או על מפתנו הוא מבכה את מפולת ה-7 באוקטובר ואינו מתנחם בהישגים מקצועיים מסויימים של צה״ל והמודיעין בשנתיים הבאות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מנתח קרן את מצב הצבא לקראת 7 באוקטובר ומאז - אירגון שמרני, מעודד צייתנות ומרתיע ביקורת. כמי שליווה את מטה פיקוד הדרום וכוחותיו בפינוי עזה בקיץ 2005 ובמוצאיו הוא הודף כטענת סרק את תליית קריסתה של אוגדת עזה, לנוכח מתקפת חמאס, בפינוי הרצועה. הסדק היה הסד״כ: תריסר הגדודים שאיבטחו את גבול מערב הנגב בפיקוד האוגדונר כוכבי בתום הפינוי דוללו עד שכוכבי העביר את תפקיד הרמטכ״ל להלוי לשניים וחצי, פחות מרבע, בלי עתודות ובלי עומק.

קרן קרוב למי שהיה אלוף פיקוד הדרום בתחילת האלף, דורון אלמוג, כיום יו״ר הסוכנות היהודית. מהכרותו עם הסוכנות ואנשיה בשנים האחרונות הוא מפתיע ביחסו החיובי אליהם ולמאמציהם להפוך על פניה את מגמת הקליטה-פליטה, המתבטאת במאזן הגירה שלילי.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי