אפרכסת

כך, עם הקור ועם הרוח, אמור להישמע טייס ישראלי בקרב אוויר: הספק גבוה, דופק נמוך, ללא הרמת קול, תדר מאופק, ממוקד ומקצועי.

האלוף במילואים עמיקם נורקין, מפקדו ה-18 של חיל האוויר (2017-22), שוקל את מילותיו ואינו יורה אותן בתפזורת. נורקין, שהיה מהטובים במפקדי החיל בכמעט שמונת העשורים לקיומו, אינו אומר פומבית יותר ממה שהוא מתכוון לשדר לשומעיו. אם יש לו תוספות והבהרות, ימתין עד לכיבוי המצלמה והמיקרופון.

כך, למשל, הוא עונה בשלילה מוחלטת על השאלה האישית המסקרנת ביותר, האם ייענה להזמנה כלשהי - היכולה לבוא מידידו ולשעבר מפקדו, גדי איזנקוט - להשתבץ באחת הרשימות לכנסת בבחירות הממשמשות ובאות. שתהיה זאת רשימת מרכז, ברור מההכרות עם נורקין, כולל בראיון כפול איתו כאן בקיץ 2023, כחודשיים לפני 7 באוקטובר. ״לעולם אל תאמר לעולם לא״, הוא אומר על הפיתוי הפוליטי, אבל לא עכשיו, לא השנה. 

ניחוש לא כל כך פרוע: בממשלה הבאה, אם איזנקוט שר הבטחון - נורקין מנכ״ל, וכמו מח״א קודם, דוד עברי, הרבה יותר ממנהל משרד, רמנכ״ל.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ נדיב נורקין במחמאות כלפי ארבעה ממפקדי חיל האוויר - קודמו אמיר אשל, יורשו תומר בר, מח״א המיועד עומר טישלר ודן טולקובסקי משנות ה-50׳. הוא גם מוצא מלים טובות לרמטכ״ל איל זמיר ולקודמיו הרצי הלוי ואביב כוכבי, בנוסף לאיזנקוט.

גישה חיובית זאת לאישים מרכזיים במערכת אינה מקהה את חוד ביקורתו, גם העצמית, ״בושה ומבוכה״, על הכשלון הנורא ב-7 באוקטובר ומקורותיו. הוא מדבר על חיל האוויר ויחסיו עם הפיקודים המרחביים - דרום, מרכז, צפון - והמטכ״ל; על שיכלול המטה המבצעי של חיל האוויר ביוזמת אשל; ועל תיפקוד הצבא וקהילת המודיעין במבצע הביפרים נגד חיזבאללה, בהשמדת נכסי הצבא הסורי בקרוס מישטר אסד ובמערכה נגד איראן.

בשנותיו כמח״א התמודד נורקין עם כוכבי, שלא השלים עם העובדה שבפיקוד הבכיר יש עוד קצין מוכשר, תקיף ודעתן, עם זרוע שלמה תחתיו, להבדיל מכוחות היבשה; אלוף שהיה יכול גם להיות מועמד לרמטכ״ל, לא פחות מוצלח מהלוי וזמיר. 

כעת, אחר כל הדברים האלה, נורקין משטח את המסמרים. אמנם בר לא שותף בשיח בין הלוי, אלוף הדרום פינקלמן, ראש אגף המבצעים בסיוק וקציני המודיעין, אבל הבעייה העיקרית, בנוסף לתרחיש המזולזל של ״חומת יריחו״, היתה פרשנות המידע ולא מחסור בו. לכן, קובע נורקין (שלא עודכן בתוכנית פלישת חמאס בהיותו מח״א), גם אילו העירו משנתם את מפקד חיל האוויר, שר הבטחון גלנט או נתניהו, לא היה בכך כדי לשנות דבר.

כמח״א, במעבר בין פיקוד אירופה של הצבא האמריקאי לפיקוד המרכז, עסק נורקין הרבה בדיפלומטיה צבאית - אזורית (מזרח ומערב) ומעצמתית. הוא מפתיע בסירובו להיבהל ממכירת מטוסי F-35 אמריקאים לסעודיה, כחלק ממחיר נירמול היחסים בין ריאד לירושלים ועשור לאחר קליטת ה״אדיר״ בחיל האוויר הישראלי; ולא יתרגש אם המחיר יכלול גם אופק מדינתי רחוק לפלסטינים.

נורקין הוא בעליל משרת ציבור הנחוץ למדינת ישראל, באוויר או בקרקע, בדרג הנבחר או המקצועי. כטייס, הדגיש תמיד את חשיבותו העילאית של העיתוי  המדוייק. בחלוף בחירות 2026, כשהאיומים - לא בהכרח מבחוץ - חמורים מתמיד, יתברר אם גם הפעם תיזמן נכון.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

יצחק רבין ושמעון פרס, היריבים במערכת הבטחון (אלוף ורמטכ״ל מול סגן השר) ובמפלגת העבודה (יוצא אחדות העבודה שהיה עם פרישת גולדה לבחיר מפא״י מול האיש המרכזי ברפ״י) ובממשלה (ראש הממשלה מול שר הבטחון ולימים להיפך ואז ראש הממשלה ושר הבטחון מול שר החוץ), נולדו לפני יותר מ-100 שנה.

מעטים, מבין מי שראו אותם מקרוב, שרדו ואוגרים במוחם אוצר גדול של חוויות, זכרונות ומסקנות כמו עמוס ערן. בשנתו ה-90, שהיא גם שנת ה-50 למבצע אנטבה, מתארח מנכ״ל משרד ראש הממשלה בתקופת רבין לשיחה שלישית על עובדות ורגשות שהשפיעו על מדינת ישראל בשנים גורליות.

ערן מספר לאמיר אורן ב״אפרכסת״ על הרמטכ״ל רבין, שהניח תשתית אישית לקשרים מיוחדים בין השגריר לעתיד רבין והנשיא לעתיד ניקסון; על מאמצי יהודים אמריקאים שהיו מקורבי הנשיא ג׳ונסון לשמור בידיהם מונופול של מתווכים על המגעים בין הבית הלבן והשגרירות; על החשוב בידידי ישראל בסנאט, ״סקופ״ ג׳קסון ומרכזיותו בהפעלת השפעתו של הקונגרס על מהלכי המימשל מול ישראל; ועל עלבונו של קיסינג׳ר, ממושיעי ישראל, לשמע קריאות הנאצה של מפגיני הימין.

בזירה הפוליטית מתאר ערן את יחסי רבין עם אלון, מפקדו-לשעבר בפלמ״ח ובנגב שהיה לשר החוץ בממשלתו; עם אבן, שר החוץ בממשלת גולדה - ויריב גאוותן של השגריר רבין - שהתאכזב כשתיק החוץ נלקח ממנו; עם הרמטכ״ל מוטה גור, ראש מחלקת המבצעים במטכ״ל שבראשות רבין אך בעל-בריתו של פרס ומי שאיים להתפטר אם יקוצץ תקציב הבטחון; ופרס.

למרות מתחים אלה, עבודת-המטה הבטחונית והמדינית בניצוח רבין התנהלה היטב, לדברי ערן. דוגמה בולטת: אנטבה. לא מפתיע היכן עומד ערן במחלוקת רבין-פרס מי אמר מה ומתי, באותו שבוע הפכפך, שבסופו הצליח ההימור על המבצע הצבאי, במחיר חמישה חללים; ושבסוף כל הסופים המיט על ישראל את בנימין נתניהו.

זכרונות ערן, בעל-פה וכמקווה גם בכתב, הם נתונים חיוניים לכל מי שמבקש להתחקות אחר יחסי ירושלים-וושינגטון (וגם עמאן, קהיר ועוד) מאז אמצע המאה הקודמת ועוללות רבין, כשגריר וראש ממשלה בשירות מסור למדינת ישראל.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

הכל תלוי בגורם העיתוי. חבר של ערן זרחוביץ׳ השתחרר משירות החובה ופינה לחייל בעל כושר לקוי תקן בשק״ם של אחת מהיחידות במחנה סירקין, ליד פתח תקווה. לא סתם יחידה -*ה*יחידה. נתוניו של זרחוביץ׳ הלמו את המיפרט והוא זומן אחר כבוד לבוא בשערי התהילה.

זרחוביץ׳ לא ידע זאת תחילה, אך ביחידת המודיעין אפופת החשאיות התמנה בעצם לתצפיתן האמון על איסוף מידע, עיכולו והכנתו לליטוש ולהפצה. הוא התבונן בחיי סיירת מטכ״ל מאחורי חלון השק״מיסט, שהתגלה לימים כחלון ההזדמנות להפנמת חוויות ולעיבודן היצירתי. שלושה עשורים אחר כך ובעזרת שותפיו לכתיבה ולמשחק - ובניצוח הבמאי בעז פרנקל - מוצגת התוצאה בשמונת פרקי הסדרה ״מטכ״ליסטים״ (יס), שזרחוביץ היה גם, בהצלחה, משגיח הכשרות על הרצף העלילתי שלה

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר זרחוביץ׳ על ילדותו, נטייתו המוקדמת להומור ולמשחק - כולל חלום להשתלטות על עזבונם המערכוני של הגששים החיוורים - שנתקלה בתגובה מסוייגת בבית הוריו (פרנסה?! פנסיה?!!) ודרכו ההדרגתית לכתיבה וממנה להופעה. שירות הקנטינות והמזנונים היה לשפע קומדיות ומערכונים.

סיירת מטכ״ל, כמו שלדג ושייטת 13, מגייסת איכויות (מה שאינו מחסן מתקלות וכשלונות) ונהנית מתנאים ייחודיים - לא בהכרח בשק״ם, אלא בפטור מהמטלות השוחקות של הגדודים ומהחיכוך עם השטחים והמתנחלים.

״הסדרה,״ מדגיש זרחוביץ׳, אינה על הלוחמים, המתנשאים ביחסים המעמדיים (״אלים מול פועלים״) על חיילי המפקדה, המנהלה ותומכי הלחימה - ״היא על הג׳ובניקים״, על מי שמסתכל מלמטה למעלה על גיבורי-החיל, נערצי הבנות; ואולי יש לתקן את לשון ההווה ל״הסתכל״, כי ממרחק השנים והחיים מתעדכנת זווית הראייה והמצב משתנה ואף מתהפך. 

השק״מיסט השקוף, זנב לאריות, היה לשועל בכיר ואף לאריה בתחומו ברדיו ובטלוויזיה, בכלל זה בסיירת מטכ״ל של הסאטירה התקשורתית, ״ארץ נהדרת״, בעוד שדמותם של אנשי המבצעים הסודיים - אם הרמטכ״ל יואיל לתת אותם ליחידה ולא לשייטת 13 - דוהה במחוזות הערכים אפופי התככים. לאמור, יידע כל בן 20 כואב ומתוסכל וקודר אופק שבכוחו לממש את כשרונותיו ולכלכל את מעשיו כך שיהיה בן 50 מצליח, מרוצה ואם הולם את אופיו גם מצחיק.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

לאריק שרון, שהתמחה בהפניית עוקץ ארסי כלפי יריבים ואחרים, מייחסים טענה שלשלושה מפקדים מוערכים בצה״ל - יגאל ידין, יגאל אלון ויצחק רבין - לא הסתייע להימצא כמטחווי קליע מהאויב. שרון עצמו נפצע קשה בקרב לטרון, אך כמפקד הצנחנים בפעולות הגמול היו בין קציניו שהטיחו בו שנשאר לפקד מאחור ונמנע מלהתקרב איתם לקו האש.

כך או כך, רבין ידע לפצוע, לא את האויב אלא אחד מחייליו, או נכון יותר לומר שלא ידע לא לפצוע. בסיום אחד מקורסי-הטיס ב-1966 ענד הרמטכ״ל את הכנפיים לנווט אורי דרומי. הוא הסתבך בטיפול בסיכה ודקר את דרומי, המשחזר את האירוע בחיקוי הוגן של רבין.

הסג״מ היה לאל״מ בחיל האוויר ולמו״-עורך של כתבי-עת צבאיים ולאחר פרישתו ניהל את לשכת העיתונות הממשלתית בממשלת רבין. האם כשזומן לראש הממשלה ושר הבטחון כדי לשמוע ממנו הצעות עבודה הזכיר לו רבין, בפגישתם המחודשת, את תקרית הסיכה? העלאת אפשרות כזאת כרוכה בהתעלמות מוחלטת מסגנונו הענייני לחלוטין, הבוחל בפטפטת קלילה, של רבין.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר דרומי איך התוודע, מגובה פני השטחים, למציאות החיים הסבוכים והכבושים בין הים התיכון (נקודת הייחוס שלו בטיסות מבצעיות, כקורא הספר ״חוף האויב מנגד״) לנהר הירדן. 

בספרו הששי מתעמק דרומי בפרשת צרפת ומלחמתה במרד באלג׳יריה, שהסתיימה לכאורה בנצחון צבאי אך למעשה בהכרה מדינית - חברתית ודיפלומטית - בכורח הפינוי. הוא מצייר את קווי המיתאר של פעולות ממשלות צרפת ומושליהן הצבאיים באלג׳יריה, את שובו של דה-גול לשלטון כשהוא מבטיח למתנחלים הבנה אך מתחיל להכיר בחוסר התוחלת של המשך ההשקעה, את המורכבות של יחסי ישראל עם הקצונה הבכירה שהתאכזבה מדה-גול ואת לקחי צה״ל - למשל בראשות דן שומרון כרמטכ״ל - מסיכויי הפתרון הצבאי לאינתיפאדה.

האם אלג׳יריה (גם) כאן? תשובתו של דרומי אינה מעודדת, אך גם אינה סופית. הכל בידי אדם, ולא הכל בידי הדם.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

בעשור האחרון מתוך יותר משלושה לשירותו במשטרה כיהן שחר איילון בחמישה תפקידים שונים בדרג הניצב. אם מוסיפים לכך גם עשור של שירות ציבורי מחוץ למשטרה, יוצא שמימש בזה אחר זה חמישה חלומות ילדות - להיות ספורטאי (ברמה עולמית, לגילו), לוחם, שוטר, כבאי (תיקון: לוחם אש) ונהג קטר (בערך; מנכ״ל הרכבת).

דומה שאיילון מתייחס לשירות, לתפקידים ולמשימות ביתר רצינות מאשר לעצמו. באפריל 1989, במהומות בהר הבית - ״הר געש״, בלשונו - כאחת מנגזרות האינתיפאדה, ״גילה סגן-ניצב איילון אומץ לב״ שזיכה אותו בעיטור המופת של המשטרה וחשף את שמו לציבור האזרחי. איילון ממעיט: ״ירו גז מדמיע, מהגז התעלפתי, וכשמתעלפים מקבלים עיטור״. כשבעקבות המהומות הופרדה ירושלים מהמחוז הדרומי ושודרגה על קציניה למחוז, היה על איילון להמתין זמן-מה לקידום לניצב-משנה, ״אבל לא נורא, העיקר שהשכר והאוטו - במשטרה חשוב מאד האוטו- היו של נצ״מ.״

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר איילון על מסלולו מהפיגוע הנורא באולימפיאדת מינכן דרך הימ״מ ועד לרכבת. בכל מקום מצא עניין, אך ניכרת בו מידה מיוחדת של געגוע לשנות ה-80׳ הראשונות כקצין סיור במרחב ירקון, עם שוטרים ותיקים וקורטינות עתיקות ״שהותנעו בדחיפה במורד רחוב הרכבת״ ועבריינים שקיימו יחסי כבוד הדדי עם הבלשים שהתחקו אחריהם, עצרו אותם ולעתים העניקו להם ״מתנה״ - חבטה הגונה.

הוא פינה מאחזים בלתי-חוקיים בגדה המערבית, תיגבר את משטרת התנועה, הספיק לפקד על המחוז הצפוני חודש בלבד לפני שנדרש לכהן כסגנו של המפכ״ל דודי כהן, עבר לפקד על מחוז תל אביב והפסיד ליוחנן דנינו בהתמודדות על תפקיד המפכ״ל, שהוכרעה בידי ליברמן, הבוס הפוליטי של השר - ניצב בדימוס וידידו של איילון - אהרונוביץ.

אולפן: אוריין אדלני
עריכה: יעל בדרשי

לתת-ניצב בדימוס יעקב (יענק׳לה, בפי כל) גרוסמן זכורות חוויות מתוקות, אבל לא מ-24 שנותיו במשטרה. כילד, ביקר את אביו בעבודתו במפעל השוקולד שבסמוך לביתם וזכה לחיבת העובדות, שהרעיפו עליו מיני מתיקה.

עו״ד גרוסמן גוייס לתביעה המשטרתית בתקופה הטובה והחשובה ביותר של משטרת ישראל, לאחר מלחמת יום הכיפורים. בניצוחו של המפכ״ל שאול רוזוליו ובדירבון השר שלמה הלל (שהשיג מהאוצר תקציב מוגדל) נמשכו ליורשת הרדומה של המשטרה הבריטית צעירים נמרצים, ביניהם מי שהגיעו בתוך רבע מאה לצמרת המטה הארצי.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר גרוסמן איך היה מתובע לקצין חקירות, מה היה אחוז החוקרים היעילים ביחידתו ואיזה קצה-חוט חיפש חוקר מנוסה לנוכח קרבן אקראי, כביכול, של תאונת דרכים.

גרוסמן התקדם ביחידה הארצית לחקירות הונאה כשהיתה ספינת הדגל של אגף החקירות, עם הקברניט בנימין זיגל ליד ההגה. בניגוד לדימויו, ששבר - יחד עם ריח הליזול - חשודים רכים, זיגל שהכיר גרוסמן היה קפדן ״יותר מכל שופט שלום״ בבקרת ידם הקלה של קציניו על הדק המעצרים.

בין סיפוריו המרתקים של גרוסמן: על חקירות דרעי ומקורביו, תיק יעקב נאמן ופרשת מינוי רוני בר-און ליועץ משפטי לממשלה. בתפקידי אורח: צחי הנגבי וגדעון סער. כשגרוסמן גבה את עדות נתניהו, התקשה הנחקר לזכור פרטים, עוד בסמוך לאירועים. ממש כמו היום, כמעט 30 שנה אחר כך.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

מאבקם של שלושת בכירי השב״כ בחומת השתיקה והטיוח סביב מפקדם, אברהם שלום (אברום) בן-דור, חולל את פרשת קו 300. ראובן חזק, רפי מלכא ופלג רדי סירבו להתפתות לתמריצים ולהיכנע ללחצים. הם שילמו בקיפוד מסלולם, שהיה מביא לפחות אחד מהם לראשות השב״כ.

קו 300, כשלעצמו, כבר סובב דרך שיגרה בין תחנותיו, 40 שנה לאחר שמלכא נדהם להיחשף אליו לראשונה ודירבן את חבריו להצטרף אליו למערכה על גילוי האמת ושיקום נשמת שירות הבטחון שאהבו. אלא שמעת לעת הוא נזכר בהקשרים עכשוויים, לא תמיד בנאמנות לעובדות או למסקנות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מלכא על ילדותו במקנס שבמרוקו, על המסע המפרך ארצה בהתעקשות אמו, על חוויות מרגשות וקשות במפגשים הראשונים עם מחוז חפצם ועל שירותו בצנחנים, שהביא אותו גם לקונגו וצבאה.

אברום, שני עשורים לפני 300, הוא שגייס את מלכא ליחידת המבצעים של השב״כ, שלפני מלחמת ששת הימים הופעלה בעיקר במשימות סיכול ריגול סובייטי וחתרנות מדינית. המיומנות המרכזית של אנשיה ומפקדיה היתה מודיעינית ולא צבאית. לכן נקלעה לנחיתות בפעילות הראשונית נגד תאי הטרור בגדה, בקיץ 1967. רק בהמשך השתפרה והתמקצעה.  מלכא הגיע לראשות אגף המבצעים לפני צאתו לנהל את האבטחה הישראלית באירופה, בתחילת שנות ה-80׳. בשובו משם ולאחר שנת לימודים התמנה לראש אגף המינהל, תפקיד בכיר בדרגתו אך רחוק מהליבה הממודרת של פעולות השב״כ - חוקיות ואחרות.

שנה וחצי לאחר סיפור המעשה של הריגת השבויים בדיר-אל-בלח נודע לו סוד הרעלת האווירה בשב״כ. ההמשך היה כמחזה של טרגדיה ישראלית, שהטובים בה מנצחים מוסדית אך מפסידים אישית.

מלכא מדגיש שבשב״כ, בתקופתו, לא היו הוצאות להורג של פלסטינים (או לבנונים) שנלכדו או נכנעו: זה לא היה חוקי, לא מוסרי ולא תכליתי. לדעתו, באיומם של קושרי השב״כ להפליל את המדינה במשפטם בחשיפת סודות אורך ורוחב לא היה ממש, אף שהועיל להם להשגת חנינה - אחרי הודאה והרשעה.

דוד זיני, כראש שב״כ, אינו זוכה ממלכא לאשראי רב, בגלל דלות רקעו המקצועי והבטים מדאיגים בהשקפת עולמו.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

שיחה עם אביגדור פלדמן לעולם אינה משעממת. תמיד אפשר לסמוך עליו, שינפיק תובנות בוטות ומקוריות, המגרות להסכים עם רובן.

הפעם, במופע נוסף ב״אפרכסת״, מגלה עו״ד פלדמן לאמיר אורן שהוא מאמץ את ההמלצה הקדומה ומחפש את האשה. איזו אשה ומדוע, לא תעלומה גדולה, מתברר די מהר.

אשר לגיבורים הקבועים בעלילה - פוליטיקאים, שופטים, פרקליטים, נאשמים; יריב לוין, יצחק עמית, שופטי נתניהו - פלדמן אינו חס עליהם, וגם לא על עצמו. לעולם לא ימכור לקוח, אך תמורת רעיון טוב לסיפור מרגש, מאלף ולבסוף גם מפתיע, יש על מה לדבר, והוא אכן מדבר.

אולפן: אמנון האס
עריכה: יעל בדרשי

ב-4 בדצמבר 2015, לפני עשר שנים, והוא בן 75, מת יוסי שריד. בזה אחר זה כתב, דובר, ח״כ במפלגת העבודה, שר במרצ בממשלות רבין, פרס וברק, מהקולות הצלולים והרהוטים ביותר בפוליטיקה הישראלית לדורותיה.

בעשור ללכתו מובא במלואו, כתריסר שנים לאחר הקלטתו, ראיון איתו לסידרה ״לא תשקוט הארץ״, על המלחמה שלא נמנעה - מלחמת יום הכיפורים. קטעים קצרצרים מהראיון שולבו בארבעת פרקי ״לא תשקוט״ (עמית גורן הפקות).

במרכז השיחה עומדת האכזבה המרה מהמדיניות השלטת, שדחקה את עמדותיו של שריד למיעוט במפלגתו ולבסוף גם דחפה אותו החוצה, אך עוד יותר מכך מבליט הראיון, באופן מוחלט ויחסי גם יחד, עד כמה חסר שריד בחיי הציבור. בתוכן ובסגנון, בשנינות המושחזת ובכשרון התיאורי, סיפר שריד לאמיר אורן וצוות ההפקה על המדרון שהוביל ל-6 באוקטובר 1973. על פנחס ספיר וישראל גלילי, לוי אשכול ומשה דיין ומעל כולם גולדה מאיר וסירובה לשאת-ולתת עם אנואר סאדאת על החזרת כל סיני למצרים.

שריד חזר בראיין לימים הרחוקים של שנותה-60׳ וה-70’, בניתוחים פוליטיים מהולים בחוויות אישיות, כולל המעשה בגיסו - ד״ר נחום ורבין, רופא מעוז המזח שהלך עם החיילים שהציל לשבי - ובקצין מצרי שאליו התוודע שריד בהפסקת האש שבתום המלחמה.

10 שנים לאחר שנעקר ממשפחתו ומהנוף הציבורי נשמעות תובנותיו של שריד על הנהגות ומלחמות טריות, מפוכחות, נבואיות ועל-זמניות. כששאיפותיו האישיות מאחוריו והוא פנוי ומפוייס, זהו שריד בשיא כוחו, רמה אחרת מהמקובלת כיום בכנסת ובממשלה.

(C) כל הזכויות שמורות ל״עמית גורן הפקות״

כפעילה למען שלום ושוויון בארץ שסועת סיכסוכים וכמחברת טורי דעה ב״ניו יורק טיימס״ ובכלי-ביטוי נחשבים נוספים, מירב זונשיין חיה בשני עולמות וביניהם. הישראליות והאמריקאיות טבעיות לה, כמו גם המעברים בין שתי מולדותיה והמתח הרעיוני בבית הוריה בין דמוקרטית ישראלית בהווייתה - בת לשגריר ותיק ובכיר במשרד החוץ - לרפובליקאי יליד מכסיקו שהתאזרח בניו יורק.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ היא מספרת על החוויות שעיצבו אותה, על השקפת עולמה, על העבודה מול מערכת עמודי הדעות בעיתון הנחשב בתבל, על מסקנותיה ממיפגשים עם פלסטינים ועל ציפיותיה המקצועיות, הפוליטיות והמשפחתיות.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי