אפרכסת

שודר לראשונה ב14.6.23

בחלק השני של השיחה עם אמיר אורן מספר עמוס ערן, שהיה היועץ לענייני הקונגרס בתקופת רבין כשגריר בוושינגטון ומנכ״ל משרדו ויועצו המדיני באמצע שנות ה-70׳, על מעורבותו באירועים מדיניים, בטחוניים ופוליטיים חשובים, כגון אירגון התמיכה בקונגרס בהקלות ליהודי ברה״מ והתנגדות רוב המחוקקים ללחצי מימשל פורד על ממשלת רבין. הסוד המקצועי: למצוא מהלכים לסגל המסייע בידי הסנאטורים וחברי בית הנבחרים, כך שנוצרה רשת של תיאום, שיתוף פעולה וחיפוי הדדי בין דמוקרטים ורפובליקאים, חברי ועדות שונות בשני הבתים.

שלושת האישים המרכזיים בזכרונות ערן נרצחו בקליעי מתנקשים - קנדי, סאדאת, רבין. 

ב-15 בנובמבר 1963, שבוע לפני רצח קנדי, הוזמן ערן, משתלם בן 27 בהרווארד במילגת משרד החוץ האמריקאי, לייצג את ההסתדרות בוועידת האיגודים המקצועיים במנהטן. ראש האיגודים, ג׳ורג׳ מיני, ביקש מערן ומקומץ נוסף של נציגי חוץ להתלוות אליו למערכת חדרי הנשיא, במרומי מלון הוועידה.

בעוד אלפי הצירים ממתינים למטה לנאומו המרכזי של הנשיא, הופתעו למעלה מיני, ערן ועמיתיהם לראות שקנדי מתעכב בפגישה מאולתרת. לבסוף יצא מהחדר שגרירו לאו״ם, עדליי סטיבנסון, לשעבר פעמיים המועמד הדמוקרטי לנשיאות נגד אייזנהואר.

התברר שסטיבנסון כפה עצמו על קנדי כדי להפציר בו שיבטל את מסעו המתוכנן לטקסס, בגלל העויינות המצפה לו בדאלאס. שלושה שבועות לפני כן הותקף סטיבנסון בדאלאס בידי מפגיני ימין קיצוני, שהשתוללו וגידפו את מדיניות החוץ הרכרוכית, כביכול, של מימשל קנדי. אחת המפגינות חבטה במצחו של סטיבנסון בשלט. הוא נפצע ונזקק לטיפול רפואי, אך ביקש מהמשטרה להימנע ממעצרה. תושבת אחרת של דאלאס נחרדה מקבלת הפנים האלימה לסטיבנסון ושלחה לדוברו של קנדי מכתב תחנונים: הנשיא בסכנת חיים, אל לו לבוא לדאלאס.

הרגע החטוף עם קנדי בניו יורק והלם ההתנקשות, בעת שערן שהה בבוסטון של משפחת קנדי, המריצו אותו להתעמק בחקירת הרצח. ככל שלמד ותהה, נטה ערן לאמץ השערה שהחוקרים שמעו אך זנחו (והמקובלת גם כיום רק על מיעוט זעיר): לי הרווי אוסוולד אכן צלף ברובהו, ממרומי מחסן הספרים, במכונית הפתוחה שקנדי ישב בה מאחור, אך קורבנו המיועד היה - במושב הקידמי - מושל טקסס ג׳ון קונלי, שנפצע קשה. אוסוולד נטר טינה לקונלי ופעל למטרות נקם ורווח בשליחות, או שכירות, שונא נוסף של המושל, ג׳ק רובי, שהצליח להשתיקו לנצח במסדרון משטרת דאלאס.

בנובמבר אחר, ב-1995, נרצח ידידו של ערן, יצחק רבין. יומיים לפני הרצח שוחחו. השבת, אמר רבין, ניאלץ לוותר על משחק הטניס הקבוע - ״יש לי משהו בעין, ובערב - העצרת. לא נורא, ניפגש בשבת הבאה״.

שודר לראשונה ב12.06.23

לעמוס ערן, שהיה בתקופות שונות, איש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, מנהל קרן ״מבטחים״ ונשיא אוניברסיטת חיפה, יש שני נושאי מחקר הבוערים בדמו, בעקבות התנסויותיו האישיות: תהליך המלחמה והשלום עם מצרים בשנות ה-70׳ ורצח הנשיא קנדי.

ערן נשלף מההסתדרות ונשלח לשגרירות ישראל בוושינגטון, במשכנה הנושן והצפוף ברחוב 22, בידי שרת החוץ (ולפני כן העבודה) גולדה מאיר. משימתו: טיפוח הקשרים עם האיגודים המקצועיים האמריקאים, כמנוף להשפעה על מימשל ג׳ונסון ועל הקונגרס. תפקידו התרחב והתפרש על קשרי השגרירות, במישרין ובעזרת השדולה (הצמוקה והעניינית, אז) איפא״ק, עם הסנאטורים, חברי בית הנבחרים, ועדותיהם ועוזריהם.

ב-1968 הגיע לעיר שגריר חדש, רמטכ״ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין.  הוא היה טירון בדיפלומטיה אך מהולל כגנרל. הנשיא החדש ניקסון כונן איתו, באמצעות יועצו קיסינג׳ר, ערוץ ישיר, שתכופות עקף את משרדי החוץ של רוג׳רס ואבן. ערן, שכמו רבין לא השתייך לסגל שירות החוץ, היה למקורבו של השגריר וסייע לו בהשגת הסכמת הקונגרס לאספקת מטוסי הפנטום. ערן גם היה עד לצרימות ביחסי רבין עם יהודים אמריקאים שחתרו לבעלות בית לבן ועם גולדה, שדגלה בקו נוקשה ופשטני יותר. הוא מחקה את הר׳ של גולדה, כשהתכעסה לרגע ושאלה אם השגריר אינו מפריז בהבנת עמדת המארחים - ״רבין מייצג אותנו או את האמריקאים?״

ערן נזהר מקביעה ודאית, אם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים, אך החומר שאסף וחקר על מה שהתרחש והוחמץ במשולש סאדאת-קיסינג׳ר-גולדה מוביל למסקנה שהמדיניות הישראלית באותה שנה גורלית, 1973, היתה הרת אסון.

לאחר התפטרות גולדה ובחירת רבין - במרכז מפלגתו ובאישור הכנסת - לראש הממשלה התמנה ערן למנכ״ל משרדו וליועצו המדיני, המעורב במגעי תהליך הסדרי הביניים עם וושינגטון וקהיר. על כך, בהרחבה, ועל רצח קנדי - בפרק השני של השיחה איתו.

שלושה עשורים לאחר רצח ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין, רמטכ״ל צה״ל במלחמת ששת הימים ושגריר בוושינגטון בתקופה מעצבת של יחסי ניקסון-קיסינג׳ר עם ממשלות אשכול וגולדה, דומה שנותרו רק פרטים מעטים בריקעו שחמקו מזכוכית מגדלת של חוקרים וסופרים.

זווית אחת, הניתנת רק לאיזכור תמציתי כאן, בפיסקאות המוקלדות במסע תל-אביבי בין ככר רבין לבית ילדותו ברחוב המגיד, היא אמו-הורתו של רבין, רוזה כהן. אישיות בפני עצמה, ללא קשר לכך שבנה-בכורה היה לרמטכ״ל השביעי של צה״ל ולראש הממשלה החמישי (או הששי, אם מחשיבים את בן גוריון פעמיים, בגלל שובו משדה בוקר, כמו טראמפ 45-47) של מדינת ישראל, שהוקמה עשור לאחר מותה.

ד״ר נורית כהן, ללא קירבת משפחה, חילצה את רוזה כהן משכחת הדורות הבאים ומגוללת את סיפורה של אשה עצמאית, דעתנית, תקיפה ואף מרדנית. בתקופת שלטון גברי ללא יומרת שוויון, היא היתה מהנשים המעטות בצמרת היישוב העברי בארץ-ישראל והבולטת במפקדות הנדירות בהגנה.

כהן, ילידת 1890, צעירה מבן גוריון ומבוגרת משרת, אשכול וגולדה מאיר, ברחה מהמישטר החדש והעויין ברוסיה והתמקמה בידושלים, בחיפה ולבסוף בתל אביב. פעילותה הבטחונית, החברתית והחינוכית, אך בעליל לא הפוליטית, העניקה לה אהדה רחבה, בחייה ובמותה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספרת נורית כהן על רוזה, יחסיה עם בעלה נחמיה רבין והשפעתה על ילדיהם, יצחק ואחותו רחל (בת ה-100). נושאים נוספים, ביום השנה ה-30 לפשע שזיעזע את ישראל ודירדר אותה: מצבו של מרכז רבין בעידן נתניהו וסכנת הרצח הפוליטי הבא - סכנה שלפי מימצאי ד״ר כהן גברה מאד.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

השאלה הניצחית, ״מדוע איננו לומדים מההיסטוריה״, מעסיקה - למרבה הצער והדמים - היסטוריונים יותר מאשר את תלמידיהם (ולעתים גם בניהם) המגיעים לעמדות הכרעה.

ד״ר יגאל קיפניס, חוקר מלחמות ישראל, רקען המדיני והבטיהן המודיעיניים, חוזר לשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. קיפניס, דור מלחמת יום הכיפורים, טייס מסוק בחיל האוויר, מנתח את הנסיבות המוסדיות והאישיות בשני האירועים המקבילים של 6 באוקטובר 1973 ו-7 באוקטובר 2023. האירועים שונים ומה בדיוק התרחש לפני שנתיים טרם נודע דיו, הוא מציין, אך רכיבי קבלת ההחלטות דומים.

תהייה קודמת לבירור היא מהו בסיס הידע - אמיתי, משוער, מדומה. כשהחוויה הפרטית והכללית מאבדת מעוצמתה המיידית ונשאר רק הזכרון הכתוב והנלמד, מדוייק או מסולף, נמוגים גם הלקחים.

המטה הכללי של צה״ל והצמרת הבטחונית בכללה אויישו לפני שנתיים בילידי שנות ה-60׳ וה-70’. למשל, אליעזר טולדנו, ראש אגף אסטרטגיה ואיראן, שהיה אלוף פיקוד הדרום עד שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר, הוא מילדי מלחמת יום הכיפורים - נולד ב-12 באוקטובר 1973, יום מפנה במלחמה. 

אצלו, כמו אצל עמיתיו, הפתעת יום כיפור, נכון יותר לומר ״מופתעות״, בגלל היסוד העצמי בה, היא מורשת דו״ח אגרנט וספרי זכרונות ופולמוס שלא כולם היטיבו לשקף את ההקשר המורכב; ולכן היה צה״ל יכול להתיימר ללמוד את 1973 בלי להבין שהוא חי במהדורה הבאה שלה.

קיפניס מעורה ומעורב במחאה נגד ההנהגה הפוליטית של ההפיכה המשטרית ומלחמת עזה. הוא משוכנע שמתוך פעילי המחאה, הצעירים מבני דורו, יכולה וצריכה לקום הנהגה חדשה לאומה הישראלית המיוסרת.

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

הפרק הקודם עם יגאל קיפניס

https://open.spotify.com/episode/4oBTJiuwSaikpjYOkbiuH3?si=A2YgVSeRReqP03c-ozvhkA

האלוף במילואים טל רוסו היה חלוץ המרואיינים כאן, ב״אפרכסת״. סיפור הרקע שלו זמין להאזנה בקישור המצורף. רוסו, בן קיבוץ חולתה, התגייס לצוות הראשון של שלדג, לחם גם בסיירת מטכ״ל, היה מפקדם של נפתלי בנט ועופר וינטר במגלן ולאחר פיקוד על חטיבת הנח״ל והאוגדה המשוריינת 162 מילא שלושה תפקידי אלוף - באגף המבצעים, בפיקוד הדרום ובמפקדת העומק.

מבעד לעדשות נסיון מצטבר זה חוזר רוסו לשיחה נוספת, לאחר שנתיים של מלחמת 7 באוקטובר. לדעתו, הוא משתף את אמיר אורן, לו זה לא היה קורה - הדריכות, התרגולת, אוגדת עזה (בפיקוד האלופים לעתיד יוסי בכר ומיקי אדלשטיין) היו אחרות במחצית הראשונה של העשור שעבר.

ועוד: חמאס היה האויב, פשוטו כמשמעו. לא נכס. לא שותף נגד הרשות הפלסטינית. לא ממומן ומאומן לפלישה, לטבח ולחטיפה רבתי למנהרות. בסוף מבצע ״עמוד ענן״ ב-2012, שנה לאחר שחרור יחיא סינוואר בעיסקת שליט ובטרם ביסס את מעמדו כמנהיג חמאס, הצליחו פיקוד הדרום וזרועות המודיעין לאכן ״ב-100 אחוז״ את מוחמד דף ולהכין התנקשות בו, אך הדרג המדיני בראשות נתניהו סירב לאשר הפרה של הפסקת האש שהושגה בתיווך מצרי.

רוסו מגחך לשמע טענת נתניהו ש״אילו העירו אותי״ היו האירועים מתגלגלים אחרת. בהכירו את הזיקה שבין צה״ל לראשי הממשלות, ובמיוחד לנתניהו, הוא משוכנע שהתגובה להשכמה הלילית היתה קבלת המלצות הדרג הצבאי, ללא שינוי כהגברת כוננות וגיוס. מדאיגים את רוסו היחסים שנרקמו בין נתניהו למי ממזכיריו הצבאיים, שהתערו בלשכת ראש הממשלה עד כדי הזנחת הצבא שהם אמורים לשמש שליחיו לדרג המדיני.

לדברי רוסו, הביקורת על תיפקוד חיל האוויר בשעות הראשונות של כשלון כוחות היבשה, המודיעין והמטכ״ל נובעת מאי-הבנת מתכונת הפעילות.

לפני שש שנים, לחודשים מעטים, היה רוסו מועמד לכנסת וח״כ ברשימת מפלגת העבודה. החוויה הקצרה לא השאירה בו רעב למהדורה נוספת, אך ברצונו לסייע ככל שיוכל - מוטב מבחוץ, אך בנכונות להתגייס גם לתיגבור - לידידו גדי אייזנקוט, בעיניו הטוב במועמדים להובלת התיקון הנחוץ של הריסות נתניהו. 

אולפן: אמנון האס
עריכה: עופר בדרשי

טל רוסו חלק א'    
https://open.spotify.com/episode/4edWjNMlb4KwXHJIZV4ZHP
טל רוסו חלק ב'
https://open.spotify.com/episode/2FUvaxQKWSAhX8lRAZgxpd

יאיר  פלד, בן 27 במותו, היה מפקד סיירת הצנחנים - הנבחרת ביחידות צה״ל, אז - ומהבולטים בדור הצעיר של התנועה הקיבוצית, כשרון חינוכי, צבאי ואירגוני שאבד. ״הוא היה המגדלור שלי, שלנו״, אומר עליו גם לאחר 66 שנה אחיו, יודק׳ה. שמונה שנים הפרידו ביניהם; אהבה והערכה הדדיות גישרו עליהן.

יודק׳ה פלד צמח להיות איש-צבא נחשב בזכות עצמו, מפקד סיירת גולני, מח״ט שריון, מפקד האוגדה המשורינת המובילה בצה״ל. צנוע, חסכן במילותיו, מאמין במוסר עבודה, במופת אישי, במשמעת, בחינוך. הוא לא ריאיין את קציניו (וחייליו), אלא שוחח איתם.

פלד הוא בן קיבוץ יגור. ילדותו בשנות ה-40׳ זכורה לו כתקופה טובה, גם בלינה המשותפת. רשמי השבת השחורה ביוני 1946, מבצע אגתה של הצבא הבריטי נגד ההגנה, המצור והמצוד וחיפוש הנשק, עדיין חקוקים בתודעתו. יגור, הוא מעיד, הונצחה בדיוק מפליא בכתביו של מי שנולד שנתיים לפניו, יורם טהרלב.

לקראת גיוסו לשירות חובה כיוון לקורס-טיס. מות יאיר חסם בפניו, מצפונית, נתיב זה ואת הצנחנים - החטיבה שהמשיכה, כמו בשנים 1954-56, לשאת ברוב העול המיבצעי, שאמנם התמעט. השירות בגולני נחשב פחות מסוכן. בעיני יודק׳ה זאת היתה פשרה מציאותית בין קרביות מובנת מאליה לבין חמלתו על הוריו החרדים.

התוכנית התנגשה במציאות. כמפקד מחלקה בסיירת גולני הוביל פלד את כוחות גולני בפעולת נוקייב נגד הצבא הסורי ונפצע קשה בקרב. כשהחלים חזר לסיירת, השלים את חובות השירות, השתחרר וחזר ליגור, לענף האכלת הבקר והצאן.

רק לאחר מלחמת ששת הימים, כשהוביל בחזית הצפון סיירת של חטיבת מילואים, נענה פלד להפצרת מח״ט גולני לחזור למדים ולפקד על סיירת גולני. יומיים לפני מלחמת אוקטובר 1973 קיבל - יותר נכון, לקח - את הפיקוד על גדוד 51 ופגש לראשונה את קציניו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר פלד על קרבות החרמון של הגדוד והחטיבה. שוב נפצע קשה, שוב קיצר את החלמתו כדי לחזור ליחידה. לא היה מועמד טבעי ממנו לפקד בהמשך על גולני, אך הרמטכ״ל היותר ייצרי והפחות ענייני בתולדות צה”ל, רפול, העדיף לקדם לתפקיד את ראש לשכתו.

על מלחמת 7 באוקטובר אינו מרחיב. פלד מתפעל מנחישותם של לוחמי ההווה, הדור של בניו ונכדיו. הוא, שאיבד בצבא אח נערץ וחברים רבים, מזכיר בצער חייל שנאבק בעזרתו לעבור מהתותחנים לגולני, הגיע עד לפיקוד על גדוד הסיור - המתכונת המורחבת של סיירת גולני - ונהרג בעזה, כאל״מ במילואים ומפקד חפ״ק המח״ט. 

אולפן: אמנון האס

ביום השנה ה-40 למלחמת יום הכיפורים, 6 באוקטובר 2013, השתתפו האלופים בדימוס צבי זמיר ואלי זעירא באירוע מיוחד בחסות המכון למחקרי בטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב (INSS).

זעירא, המונה כאן את שגיאותיו כראש אמ״ן בשנה שתחילתה באוקטובר 1972, עוסק בין השאר ובקיצור המתחייב גם בקונספציה, בסבירות הנמוכה ובמקורות המיוחדים (״רמי״ ו״גדי״ של 848, כיום 8200) בחזית המצרית, שדגימתם כתשע שעות אור ל-5 באוקטובר לא העלתה מימצאים מתריעים, בין משום הידוק בטחון הקשר בצבא המצרי ובין משום שהמשוחחים לא היו שותפי סוד לקירבת המלחמה.

זמיר, ראש המוסד בעת המלחמה ומאז 1968, סירב לחלוק את הבמה עם זעירא. לדברי זמיר, למרות (ואולי בגלל)  כפיפותו הישירה לראש הממשלה גולדה מאיר, שר הבטחון משה דיין השפיע על מעמדו הנחות של המוסד לעומת אמ״ן, שבארבע שנותיו הראשונות של זמיר עמד בראשו אלוף אהרן יריב. כגורם איסוף נדרש המוסד להצטמצם לאספקת מידע ולהימנע מפלישה לתחומו של אמ״ן כמונופול הערכה. כמו יריב, זעירא זוהה כמקורב לדיין, שהיה מנוכר לידידו של זמיר מהפלמ״ח, הרמטכ״ל דדו אלעזר.

הרמס״ד של מלחמת יום הכיפורים שיתף את שומעיו באחד האירועים המודיעינים החשובים ביותר בתולדות המלחמה (והמדינה) - פגישתו הלילית בלונדון עם הסוכן המצרי אשרף מרוואן, חצי יממה לפני תחילת המתקפה הערבית המשולבת. מרוואן, אמר זמיר, חשש שמא יתבדה, אם יתממש הסיכוי הקלוש שסאדאת יתחרט ברגע האחרון ולא יורה לצאת למלחמה; וזמיר, בעקבותיו, תהה כיצד ייראה אם לאחר התרעת מלחמה וגיוס מילואים ביום הכיפורים יישמר השקט. 

עוד סיפר זמיר כי אחד ממקורות המוסד בצבא מצרים, שדיווח ב-12 באוקטובר על הכנות להנחתת כוחות ממסוקים ממזרח לתעלת סואץ - ובכך סייע לזמיר לשכנע את קבינט המלחמה בראשות גולדה לדחות את צליחת צה״ל מערבה, כהצעת דיין בדירבון מפקד האוגדה אריק שרון - נהרג במבצע זה. זמיר, לפנים ראש מחלקת ההדרכה במטכ״ל ואלוף פיקוד הדרום, ידע שלאחר הכוחות המונחתים יבואו עוצבות שריון שיושמדו בידי צה״ל ויחשפו את הגדה המזרחית לצולחים.

לצפייה מלאה בהרצאת זמיר, כמו גם בהרצאת זעירא ואחרות - יום העיון על מלחמת 1973, INSS ביו-טיוב.

ארבע שנים בלבד חלפו מאז שאיש פרקליטות מחוז מיסוי וכלכלה תל אביב ורשות ניירות ערך, עמית בכר, פרש למיגזר הפרטי ועד לשובו לזירה הציבורית כראש לשכת עורכי-הדין. קצב מסחרר, שבתוכו נכללת התמודדות מוצלחת קודמת לגדול מחוזות הלשכה, מחוז תל אביב.

לצד אופיו של עו״ד בכר, שאינו בוחל במאבקים וסותר בכך את הדימוי המשפטני השגור של  מצד-אחד-ומצד-שני, שני גורמים משיקים התניעו את עלייתו המהירה לעמדה רבת עוצמה, חשיפה ותהודה. הראשון: דימויים של קודמיו המיידיים כהיפוכם של אנשי מערכת החוק ולכן רעב לפנים חדשות ונקיות. השני: יריב לוין כמחולל ההפיכה המשטרית, בברכת נתניהו וגם - לא רק -למענו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר בכר על ״השיטות המאפיונריות״, כלשונו, שהופעלו בין השאר כלפיו, כנציגה רב-ההשפעה של הלשכה: הצעות לעיסקה, במיוחד לבחירת שופטים ונשיא לעליון, ואיומים סחטניים אם יסרב לפיתויים.

תמיכתו של בכר בנשיא העליון יצחק עמית (ולפניו בעוזי פוגלמן ובאסתר חיות) מלאה ממש כהתנגדותו ללוין ולנתניהו. הוא גאה בהצלחת המתנגדים לבלום את רוב מהלכי ההפיכה ומקווה שהתגייסות כוללת בבחירות לכנסת תהפוך על פניהם גם את שרידי ההפיכה וכי רשות שופטת חופשית מאיומי הדחה והתערבות, ממשלה שונה קוטבית בגישתה, שרים רציניים ונקיי כפיים במשרדי המשפטים והמשטרה ויו״ר נאור בוועדת החוקה יצעידו את המערכת - וירגיעו את החברה האזרחית שנאלצה זה קרוב לשלוש שנים לשמש עזר כנגדה - בדרך חדשה-ישנה.

זה לא ישפר את דימויים העקוץ של עורכי-הדין לרבבותיהם, כמעט אחד לכל מאה ישראלים (פי 2.5 מארה״ב), אבל יאפשר לראש הלשכה שלהם - גילדה מקצועית? מיסדר? שותפת בשלטון באמצעות שני נציגיה בתשיעיית הוועדה לבחירת שופטים? - להתפנות קצת יותר ממישרתו ההתנדבותית לפרנסתו במשרד ותיק המוניטין ש׳ הורוביץ, שלפני שלושה-חמישה עשורים ורבבות עורכי-דין שנפלטו מאז מפס הייצור מנהלו ובכיר שותפיו, אמנון גולדנברג, היה ראש לשכתם.

אולפן: אמנון האס

להערות ותגובות - https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7 

כשמזכירו הצבאי הרביעי (אחרי איזנקוט, קפלינסקי וגלנט) של ראש הממשלה אריאל שרון, אלוף גדי שמני, הביא לפגישת עבודה אצל שרון את איש השב״כ המכונה ״סטיב״, הוא הציג אותו ראשית חכמה כמפקד-עמית של פלוגת צנחנים בגדוד 202, במלחמת לבנון. שרון לא השתוקק לדבר על לבנון, אך מתוכו בקעה סקרנותו של מג״ד 890 ומח״ט 202 מאמצע שנות ה-50׳ והוא תהה איך היתה אצל סטיב חוויית הפיקוד על פלוגה באימונים ובקרב.

לאלוף במילואים דוד זיני, המתחיל עתה את כהונתו כראש השב״כ למרות התנגדות מנומקת של ראשי השירות לשעבר לו ולמי שהתעקש למנות אותו בגלל - לא למרות - אפס נסיונו בשב״כ, יש רק סיפורי צבא. אם ינסה להשתרר על עובדי השירות, לא ייקלט. הרגל הציות להוראות מוסמכות מלמעלה אינו תחליף לשיכנוע המבוסס על נסיון מקצועי. ה״סטיב״ים של השב״כ ממתינים לו, שמא ייטמע בתרבותם האירגונית כפי שסגן ראש השירות רוני אלשיך, כשהתמנה למפכ״ל המשטרה, ויתר על ראשות השב״כ שהובטחה לו אם יהיה ילד טוב בלפור ואיכזב את נתניהו.

סטיב, ששמו המלא התפרסם פה ושם לאחר שיחרורו מהשב״כ לפני כשנתיים וחצי, אך לרוב ללא חשיפת קלסתרו, מעדיף להישאר בצללים. בכספת זכרונו שמורים סיפורים מרתקים על פרשיות בטחוניות, רבות מהן עדיין אפופות חשאיות.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא מספר על התקופה הקשה והמסוכנת בלבנון של 1982-3, הרחק מאד מהגבול, לעתים בהתערבות בין עדות מקומיות חמושות, וכשבת-זוגו מציבה בפניו ברירה חדה: הצבא או אני.

הצבא הפסיד וסטיב היה לסטיב, שם מקרי, תחילה קפטן סטיב, בהמשך מייג׳ור ולבסוף גנרל. בנוסף למגע הקצר עם שרון, בסמוך לאירוע הבריאותי שהשבית אותו, נקלע למחיצתם של אולמרט ונתניהו. משניהם התרשם, אנושית ומקצועית, מהראשון.

סיבה עיקרית להסכמת סטיב להתראיין היא הנצחת חברו המנוח, יצחק (״חיים״) אילן, שהיה ראש אגפים מרכזיים בשב״כ ולבסוף סגן ראש השירות וכמעט-כמעט ראש השב״כ. ברקעו, בגינוניו ובכישוריו היה אילן עץ מיוחד בנוף השב״כ. אילן היה ידיעתן עוד לפני שהיה דעתן. מוח מתמטי, שחמטאי, בודק ומפקפק, חולב וצולב, טורד ומורד ויורד לחקר האמת.

בתום שירותו הבטחוני המשיך סטיב את מה שנראה בעיניו פעילות ממלכתית, ציונית, בן-גוריונית, נגד ההפיכה המשטרית. מי שהכיר את יצחק אילן משוכנע שללא קשר מאכזבתו מנתניהו היה גם הוא מתייצב בצד הנכון של החוק, הצדק והאמת.

אולפן: אמנון האס

לתגובות והערות - https://forms.gle/UWNt3qs56eooP3wr7

אלוף-משנה בדימוס יונתן לרנר היה סגן צעיר, קצין תורן במחלקת המודיעין במטה חיל האוויר, ב-5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור. באותו יום הוכרזה כוננות ג׳, הגבוהה ביותר, בצבא הסדיר ובתוכו בחיל האוויר. מפקדי בסיסים תודרכו וטייסים - לא כולם - הוזעקו לטייסות; אך בבניין המטכ״ל עסקים כרגיל, אחר הצהרים, ובכירים באמ״ן הודיעו שיהיו מנותקי קשר בשעת התפילה.

כשלרנר קרא את ידיעת ״יחמור״, הנספח הצבאי העיראקי במוסקווה, שדיווח לבגדד על פינוי משפחות היועצים הסובייטיים מסוריה וממצרים בגלל החשש הסובייטי ממלחמה ממשמשת ובאה, התבהרה לו תמונת המתיחות שריחפה לאורך השבוע. הוא נזעק למדור הדיווח והתפוצה באמ״ן, אך שם עוכב הטיפול בידיעה, כי בכירי המערכת ידעו מה שנסתר מעיני הזוטרים - ממתינים לעידכון מלונדון, מראש המוסד צבי זמיר, על פגישתו בהמשך הערב עם סוכן הצמרת במצרים, אשרף מרוואן. לרנר לא היה שותף סוד לזהותו של מרוואן, אך ניחש אותה כשחיבר את הפיסות לתצרף.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר לרנר על שחר ה-6 באוקטובר, כשבכירי אמ״ן המומים ומתקשים לעכל את ההתרעה המטלטלת, ״מלחמה היום״. הוא חוזר לשנןת הפסקת האש שבין ההתשה ויום הכיפורים, לשותפות מודיעין חיל האוויר בהערכה שמצרים לא תצא למלחמה לבדה וללא מטוסי תקיפה או טילי קרקע-קרקע ולקושי לפרוץ סגירות מחשבתית של קבוצה וקודקוד.

לרנר משבח את מפקד חיל האוויר, בני פלד, שנפתח בעקבות המלחמה והשכיל לשקם את החיל ולסגל אותו למשימותיו, ואת הקצינים שהובילו את הכנות המערכת האווירית להצלחה מול טילי הקרקע-אוויר של סוריה ביוני 1982, בשבוע הראשון של מלחמת לבנון.

יש ללרנר תובנות מעניינות על יחסי המודיעין עם המבצעים ועל הציפיות - לא תמיד מציאותיות - של מפקדים מקציני המודיעין שלהם. הוא מזהיר מפני מנהגם של גופי מודיעין לתבל את הערכותיהם בהמלצות ביצועיות, המפריעות למעריכים לסגת כשהנתונים מתעדכנים. הוא גם מוצא קווים דומים בין סיבות הכשלון בשני האוקטוברים.

וגם: משוש נפשו מאז היותו זאטוט ששמע מילד אחר שהוא ״מפא״יניק״ ו״מוכרח להיות אוהד של הקבוצה״  - הפועל תל אביב.

אולפן: אמנון האס