הנה חידה שעמרם מצנע לא פתר, כי לא הוצגה לו - היכן יש יותר חזירי בר, בכרמל או בפוליטיקה.

האינתיפאדה, שפרצה בעזה בסוף 1987, מצאה את אלוף מצנע בפיקוד המרכז, בכפיפות לרמטכ״ל דן שומרון ולשר הבטחון רבין. התנפלות הימין הקיצוני - מתנחלים ופוליטיקאים - עליו היתה מהדורה מוקדמת של ההתקפות עכשיו על אלוף הפיקוד פוקס. 

מצנע התעקש לומר לממונים עליו, כולל לראש הממשלה שמיר, דברים כהווייתם. אילו היה מצנע המצניע - את דעותיו - יתכן שאירועים ואישים בתולדות ישראל היו נגללים אחרת. אמירה מפוכחת שלו בזירת פיגוע קשה, בעיתוי אומלל מבחינת ראש מפלגת העבודה פרס ערב בחירות 1988, תרמה לנצחון הליכוד בראשות שמיר. פרס נשאר בממשלה אך איבד את מעמדו השוויוני. בהיכשל תרגילו ב-1990, איבד את ראשות העבודה לרבין, וההמשך ידוע.

כשנודע לראש אג״ת מצנע שלא יהיה סגנו השני של הרמטכ״ל אהוד ברק ולפיכך לא יתמודד עם אמנון ליפקין-שחק (ואורי שגיא, מאוכזב נוסף באותו הקשר) על תפקיד הרמטכ״ל ה-15, ויתר על סיכוי להתמנות לראש השב״כ או המוסד או למנכ״ל משרד הבטחון והעדיף לחתור, בהצלחה, לראשות עיריית חיפה.

אחרי שתי תקופות כהונה - חמש שנים פחות מדי, לדעתו כיום, אם כי לא אז - עבר לזירה הארצית וכבש את ראשות מפלגת העבודה, כן-שיגור להתמודדות עם שרון בבחירות 2003. מצנע השמיע במערכת הבחירות שתי התחייבויות שגילמו סתירה פנימית - להימנע מהצטרפות לממשלת שרון, מה שעשו פרס, פואד בן אליעזר ועמיתיהם לאחר בחירות 2001, ולפנות התנחלות פגיעה ומבודדת, אחת ויחידה, מרצועת עזה - נצרים.

שרון, למרות משקעי לבנון, רצה בו ובמפלגתו בממשלתו. סביר שמצנע, כנציג הבכיר של העבודה, היה מקבל את תיק הבטחון, ששרון הפקיד בידי הרמטכ״ל היוצא שאול מופז. בחלק השני של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מודה מצנע שלמען השותפות בממשלה היה מוכן לחזור בו מנדר הסירוב; אבל השיחות התרסקו במחסום סירובו של שרון להנציח בכתב את ההבנה ביניהם לקדם את קו מצנע לפינוי נצרים. שרון חשש תמיד ממסמכים מפלילים, משפטית או פוליטית. כפי שאמר ברק בראיון קודם, בגלל דרישת התיעוד נכשלו מגעיהם בסתיו 2000. מצנע למד על בשרו לקח זה - לסמוך על מה ששרון יעשה, בתוקף הנסיבות, לא על נייר שעליו הוא מסרב לחתום.

בחלק השני של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתאר מצנע את מסלולו באותה תקופה ולאחריה ודבק בעמדותיו המדיניות - הפרדה, גבולות, שטחים תמורת שלום. 

כשלא הבשילה ממשלת שרון-מצנע  נשאר קצת בכנסת, סייע שנים לירוחם, חזר קצת לכנסת עם ציפי לבני ופרש שוב. אמונותיו ודעותיו בהירות ורהוטות כתמיד. ״שמאלן״, כאיפיונו העצמי הגאה, אבל מהזן הבטחוני, ברצף שעליו היו לפנים רבין וברק וכיום מייצג, במהות אם לא בהגדרה ואולי מעט ימינה ממנו, גדי איזנקוט.

מצנע בודאי לא העלה בדעתו אי פעם שיתגעגע לאריק שרון. גם כיום אינו מתבטא כך ובניגוד לידידו ינוש בן גל מעולם לא שיכתב את יחסו למחולל הראשי של מלחמת לבנון. אבל לנוכח דאגתו ממצב המדינה בימי נתניהו ובהובלתו, מבצבץ הירהור מטריד: גם בשעת שפל שדומה שאין עמוק ממנו, עלולה בהמשך להתגלות תחתית נמוכה אף יותר. 

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

שנים מעטות וחינוך למקצועיות באסכולת טל (מעוותת בידי גורודיש) הפרידו בין הפרחחות של גניבת נ״נ - נושא נשים - למסיבה בפנימיה הצבאית לבין הגבורה של לחימת סגן צעיר בראש גדוד שמפקדו נהרג לידו. הקומנדקר של הבילוי התגלגל בטנק של הקרב.

עמרם מצנע, לימים ראש עיריית חיפה לעשור ומנהיג-לרגע של מפלגת העבודה, הוא מצד אחד יציר טיפוסי של פנמ״צ חיפה וגייסות השריון בשנות ה-60׳, בית הגידול של קצונת השדה שעמסה על שכם המדים והסרבל את עול הלחימה בששת הימים, בהתשה וביום כיפור; ומצד אחר מאד לא טיפוסי במצפוניותו המתריסה; ומצד שלישי, המתפצל מהשני, הכי לא טיפוסי בכך שלא נפגע מאותה התגרות בשררה, אלא קודם לדרגת אלוף ולשלושה תפקידים חשובים - באג״ם/מבצעים, בפיקוד המרכז ובאגף התכנון.

בחלק הראשון של שיחתו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מצנע על ילדותו המוקדמת בקיבוץ דברת והמאוחרת בקריית חיים ובחיפה, על שנות הפנימייה והריאלי, על השריון והמלחמות, הפיקוד וההתפכחות. הוא נזכר בחברותו ההדוקה ולעתים הסוערת עם מפקדו בגדוד 79, באוגדה 36/חטיבה 188 בגולן, בפיקוד הצפון/אוגדה 36 ובמפקדה המאולתרת בגיס בגיזרה המזרחית בלבנון, ב-1982.

סיפור הודעתו על אובדן האמון שלו, תת-אלוף, בדרג הפוליטי, שר הבטחון שרון, ידוע בכללו ועדיין מרתק בפרטיו - איך אמר מה שאמר ונסע הביתה, לא מתפטר אך משער שיפוטר; מה אירע בשיחתו עם שרון; כיצד התנהלו מגעיו עם בגין. לבסוף, שרון הודח ומצנע קודם.

לקחיו של מצנע מהגנת סיני בקו בר-לב, מההפעלה המפוררת של האוגדות בלבנון, מפריסת צה״ל על קו הירדן - כולם רקע נוסף למסקנתו הנחרצת מהכרותו עם הזירה הפלסטינית, שעל חלקה המזרחי פיקד בפרוץ האינתיפאדה: נחוצה הפרדה בין העמים ולאורך גבולות. לטובת ישראל, אומר מי שבחלק השני יתאר את מסלולו הפוליטי, די לכיבוש.

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

אם יש סיפור אחד הממחיש יותר מכל את נפתולי בנימין נתניהו מזווית ראייתו של זאב אלקין, הרי זה המעשה בשאלה שלא תורגמה.

באחד ממסעות נתניהו אל ולדימיר פוטין, כשאלקין מתרגם מילולית ותרבותית בשיחה הסגורה ובתדרוך המשותף לעיתונות, הוצגה לפתע לראש הממשלה שאלה בעניין תיק המעונות של שרה נתניהו. בעלה של אשת ראש הממשלה, שלא איבד את קור-רוחו לשמע ההתגרות החצופה, הרעיף על שרה מחמאות פיוטיות.

מתורגמן אחר, בודאי פקיד ללא שיקול דעת, היה עושה את מלאכתו דרך שיגרה, ללא קשר לתוכן. לא אלקין, פוליטיקאי מנוסה ומבין תקשורת. הוא החליט להימנע מתרגום חילופי הדברים בין הכתב ונתניהו. כשפוטין הסתקרן, אמר אלקין שהסוגיה פנים-ישראלית ואין להטריח בה את המארחים.

זה, חריג כשלעצמו בדיפלומטיה בכלל וברוסיה הפוטינית בפרט, היה הרובד הגלוי של הסיפור, אבל במהרה התברר שקיים גם רובד סמוי: השאלה המתגרה לא הפתיעה את נתניהו - הוא שתל אותה אצל השואל כדי לספק לשרה מצג של הוקרה והגנה פומביות. נתניהו היה יכול לעשות זאת מול מצלמת אחד הערוצים במלונו, הרחק מפוטין; ולא, לפחות לתת התרעה לאלקין, שצרה כזאת מתקרבת. אלא שאילו נהג כך והתחשב בזולת, לא היה נתניהו.

ויש גם רובד שלישי, ברצף שבין הגלוי והסמוי. את חלקה הראשון והעיקרי של הזוטה מספר אלקין לאמיר אורן ב״אפרכסת״. את הרובד השני הוא מונע מהמאזינים; כדי לחשוף אותו, הכרח לחזור למקורות בפמליה, באותו מסע. משמע, גם בלהט הקרב יש לשמור על משמעת אש ולהשאיר עוד קליעים במחסנית, כי מחר אולי תהיה מערכה אחרת, והיריב של אתמול יהיה בעל ברית, ושוב תיכרת ברית עם הבעל.

לא שאלקין, יוצא קדימה ואז הליכוד, מעריץ מוצהר של נתניהו שהתפכח והתאכזב ממנו, צפוי להתחרט על פיצוץ הגשר ביניהם והחבירה לגדעון סער ואיתו לבני גנץ. היה לו טוב בליכוד ועכשיו טוב לו במחנה הממלכתי, שם הוא יו״ר הסיעה בכנסת ובולט בשורה הראשונה שמאחורי השורה הראשונה של גנץ, סער וגדי איזנקוט. איכשהו, בסוף, יוצא שתמיד טוב לאלקין, ח״כ מאז 2006, כשהיה בן 35, יו״ר שותף סוד מועדף בוועדת החוץ והבטחון, שר בחצי תריסר משרדים, מועמד בטוח למושב בקבינט שירכיב גנץ.

כיליד חרקוב שבאוקראינה משלב אלקין את הריגשי בשכלתני בדברו על פוטין, המלחמה והמדיניות הישראלית של נתניהו, בנט-לפיד ושוב נתניהו. אף שהוא מסתייג ממונחים כ״עלבון״ ו״נדיבות״ בפוליטיקה, ניכר בו, עם כל נסיונו בתמרונים ובתככים, תלוי בעין המתבונן, שנפגע מיחסו הנצלני והמתנכר של נתניהו. עכשיו הוא נד לו: חלש, סחיט, מנותק מיועצי אמת, מחזיק רק במניות מיעוט במועצת גדולי המשפחה; למדינת ישראל, שתנצח אותו, ייטב אם תקדים את הבחירות ותשלח אותו הביתה.

עריכה: נעה עמיאל לביא

הפקה: איתמר אורן

תמיכה גרפית: רועי קינן

נוצר באולפני ProCast, רמת גן

להערות ותגובות: [email protected]

ראש השב״כ לשעבר, כרמי גילון, חבר בהתארגנות של כ-170 יוצאי הצמרת הבטחונית - צה״ל, קהילת המודיעין והמשטרה - המתנגדים להסתערות נתניהו וממשלתו על מוסדות המשטר הדמוקרטי. 

גילון חרד לרגע המתקרב של עימות בין הרשות המבצעת, שהשב״כ הוא מהחשובים במנגנוני אכיפת החוק בה ואמון על ציות לחוק ופעולה במסגרתו, לבין הרשות השופטת, אף שהוא בוטח בשיקול דעתו של ראש השב״כ, שלא יתפתה להעדיף הוראה של הממונה הישיר עליו, נתניהו, על צו של נשיאת העליון חיות; לא רק עולמו הערכי יקרוס - רבים מאנשי השב״כ יתפטרו והשירות יתפרק.

מקומם אותו הפער בין גישתם הממלכתית של ראשי הממשלה שראה מקרוב - בגין, שמיר, רבין ופרס - לבין התנהגותו של נתניהו. גילון גם לא שכח את הזילזול שהפגין נתניהו, ערב רצח רבין, בבואו להזהיר אותו שהאיומים על חיי ראש הממשלה אמיתיים וחמורים.

גילון לא הקל ראש באזהרתו-הוא, שאותה העביר לעיתונות, לציבור ולשב״כ כאירגון שאנשיו מתרשמים כפליים מהמסופר להם בפנים כשהדברים מהדהדים גם בחוץ, אך ככל החוליות המודיעיניות והמבצעיות בשרשרת נפל לתהום שבין המידע והמודעות. הוא גם לא הצליח לשכנע את רבין שהאיום מצדיק לבישת אפוד מגן. גילון גייס לעזרתו את הרעייה המשפיעה, לאה, אך הפצרותיה נתקלו בסירוב. קדילק משוריינת, כבדה ומחניקה, מילא, אמר רבין, אך שכפ״ץ - לא. שלושת קליעיו של יגאל עמיר פגשו את גופו החשוף.

השיחה עם גילון ב״אפרכסת״ גדושה בסיפורים ובתובנות על פעילות השב״כ מול טרור ערבי ויהודי, חלוקת הקשב של ראש השב״כ מול ראש הממשלה שמעליו ומול סגנו וראשי האגפים שמתחתיו, דעתו על קודמו - שהמליץ עליו כיורשו - יעקב פרי ומעמד ראש שב״כ בתקופת רבין כמעין שר המשתתף בקביעות בישיבות הממשלה ומשפיע על החלטותיה, אמנם ללא זכות הצבעה. אחת ממשימותיו של גילון, אמר לו פרי בחפיפה ביניהם, תהיה לקשר, לגשר ולפשר בוועדת ראשי השירותים בין הראשים הצוננים עד כדי עויינות של אמ״ן והמוסד, אורי שגיא ושבתי שביט.

גילון נזכר כיצד כפה על אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי המתחסד במשרד הבטחון, לעבור כאחד האדם בדיקת פוליגרף. לא כך נבחרי הציבור: בלי לנקוב בשמות, למעט גונן שגב שהורשע, הוא משוכנע שהפירצה קוראת למפעילי המרגלים של מדינות עויינות - וידידותיות. כקצין-איסוף מנוסה הוא מעמיד בראש טבלת המניעים המועילים לגיוס סוכן את ההזדהות הרעיונית. הגמול הכספי חשוב, אך אינו מבטיח יציבות, ואסור למודיעין לאיים על מקור בחשיפת הקשרים איתו אם יתחרט - בכך ייכרת הענף כולו.

חודשיים לאחר רצח רבין התנקש השב״כ, בסיוע צה״ל, במסוכן במומחי החבלה של חמאס, יחייה עייאש. בעקבות הריגת עייאש בוצעו הקשים שבפיגועי ההתאבדות, כביכול כנקמה. גילון משוכנע שההתנקשות היתה מוצדקת וטעמיו עימו.

בקטע הנוקב ביותר בשיחתו עם אמיר אורן חושף גילון את הסיוט שאינו מרפה ממנו: לולאה אין-סופית של שיחזור הערב ההוא בככר, מה ואיך אפשר וצריך היה לעשות אחרת. בחיוך נדיר בשולי הפצע העמוק הוא חוזר לראשית ימיו בשב״כ, לאימוניו כמאבטח שהצליח ״להוציא כדור בתוך 0.8 שנייה״ ושהצטיין בשליפה יותר מאשר בצליפה (הגזמה, החטאת מרכז המטרה לא היתה כה גדולה). אבל זאת רק סטייה קלה מהמוקד: איך לא ידענו, למה לא נערכנו, אולי לולא שהיתי באותן שעות בתל אביב ולא בפריז הייתי סוקר את המצב שם בככר ומציע שינוי.

כשעמיר לחץ שלוש פעמים על ההדק, בלי שחוליית האבטחה תסוכך בגופה על ראש הממשלה ושהקליע הראשון של עמיר ייענה בשבריר-שנייה בקליע נגדי, ניטלו מרבין החיים ומגילון שמחת החיים. אלה עובדות שאין לשנות וכרמי גילון אינו מנסה לברוח מהן ומאחריותו העליונה - בכפוף לרבין - לכל מעשי השב״כ ומחדליו; הוא מדבר עליהן בכנות ישירה, אמיצה וכאובה.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]

במבט שיטחי, אין ככרמי גילון נציג מובהק של האליטה הישראלית הישנה, הירושלמית, או כלשונו הרחבייתית - תושבת שכונת רחביה. בן לזוג מרכזי במשרד המשפטים, הוא פרקליט המדינה והיא משנה ליועץ המשפטי לממשלה; אח לשופט שהיה רשם בית המשפט העליון ומזכיר ועדות חקירה בראשות נשיאי העליון לנדוי ושמגר, ולרעייתו של בכיר במוסד שאביו היה ראש המוסד ויועצם של בן גוריון ושרת.

בהתבוננות מעמיקה יותר, דרכו של גילון אל אחת מפסגות המערכת הישראלית, ראשות שירות הבטחון הכללי, לא היתה כה קלה ומובנת. סבו, גד פרומקין, בכיר השופטים היהודים בתקופת המנדט הבריטי, נחשב מועמד טבעי לאיוש מושב בהרכב הראשון של בית המשפט העליון עם הקמת המדינה, אך נפסל בידי שר המשפטים פנחס רוזן. העילה: ״מרננים אחריו״ שקיבל שוחד. הסיבה, לדעת נכדו: קנאה אישית וקהילתית של יוצאי מרכז אירופה בוותיקים מהם בארץ.

עגמת הנפש על העלבון הצורב שנגרם לאבי-אמו ומיתות מוקדמות במשפחה ליוו את שנות בית-הספר של גילון, הרבה יותר נער-פרא מילד-פלא. המוזיקה הושיעה אותו. זמן-מה, עד שהבין שלא יצטיין, השתעשע ברעיון הפיכת הקלרינט לייעודו. בשירות החובה (״הייתי חייל פשוט״) שובץ בשריון, בגדוד חיל-רגלים משוריין בתנאים הקשים של מלחמת ההתשה בתעלת סואץ, נפצע בהפגזה מצרית וכשהחלים הועבר עם פלוגתו, מגדוד החרמ״ש שהוסב לטנקים, ליחידת תותחנים.

די במקרה, כסטודנט שלא התיימר להשקיע בלימודיו, גוייס לאבטחה בשב״כ והוצב באירופה הנעימה ובאיראן המתהפכת. בשובו ארצה קודם לתפקידי מודיעין והתוודע לתחום שהיה עד אז סגור בפניו לחלוטין, סיכול הטרור והריגול היהודים. המחתרת היהודית וחקירת רצח אמיל גרינצוייג היו תחנות בולטות בטיפוסו המהיר מראשות ענף זעיר לחברות בהנהלת השב״כ כראש מרחב צפון - לבנון וערביי ישראל - ומשם להתמודדות על ראשות השירות בתקופת השיא של מגעים ופיגועים והשב״כ כקמ״ן אוסלו.

כל מה שגילון עשה בחייו הפרטיים והציבוריים ב-45 שנותיו הראשונות וברבע המאה שמאז פרישתו מהשירות מתגמד מול אותו ערב נורא בככר מלכי ישראל. לנצח, אם פעילותו תכווץ לכדי שורה אחת ויחידה, נגזר עליה לכלול שש מלים בלבד: היה ראש השב״כ בעת רצח רבין. על כך, לעתים בווידוי מרגש ואף מצמרר, מרחיב גילון בחלק הבא, השני, של שיחתו ב״אפרכסת״ עם אמיר אורן. 

לשב״כ כבר היו ששה ראשים מאז פרישת גילון. הנוכחי, רונן בר (ברזובסקי), נכנס לשירות ערב צאתו של גילון לפרק הבא בחייו, שכלל פוליטיקה מקומית במבשרת ציון, ייצוג המדינה כשגריר בדנמרק וחיבור מותחני ריגול. הוא מעריץ את ג׳ון לה קארה ומאמץ בחדווה את הכינוי ״ג׳ון לה כרמי״.

איש עצוב הוא, כרמי גילון, סביבו הווה מלא במשפחה ועבודה ויצירה, אך ברקע תמיד שכול וכשלון ומדרון רבין-נתניהו, שבתחתיתו ישראל של היום.

אולפן: חן כליפה

עריכה: נעה עמיאל לביא

להערות ותגובות
[email protected]

הסיסמה התעשייתית האמריקאית ״Safety First״ הפכה במהרה לקלישאה שהונצחה בסרט האילם הקלאסי של הרולד לויד, הנאחז במחוג שעון רחוב, “Safety Last”. 

בצה״ל, גוף המפעיל יום-יום רבבות אנשים ומכונות במאות אלפי תנועות המסכנות את החיילים ואת זולתם, השאיפה לבטיחות נחשבה לרוב למצווה שאין ציפיה לקיימה. תאונות התקבלו כגזירת גורל מצערת. רצף של אובדנים משפחתיים נפרדים, חלל פה וחלל שם, לא זיעזע; רק אסונות של חמישה ומעלה, כמו בסדרת צאלים, הוציאו את דעת הקהל מקפאונה, הבטיחות הושמה תחת זכוכית מגדלת, קשב פיקודי הופנה והתברר שאפשר גם אחרת.

תת-אלוף גברעם הגלילי הוא קצין האיכות  והבטיחות הראשי בצה״ל - תפקיד שנתפר בתחילת העשור לפי מידותיו בידי הרמטכ״ל הקודם אביב כוכבי. הגלילי, נער תל-אביבי, בן למשפחה שמוצאה במרכז אסיה, אלוף מטקות מחוף מציצים, התלהב מאלבומי מלחמת ששת הימים, נקלע כמתנדב במשמר האזרחי לאירוע אוטבוס אגד בצומת גלילות, חלם לשרת בצנחנים וכשקורקע רפואית התגייס לגולני, למסלול שבתחילתו היה מעורב באימון שפצע - וכמעט הרג - את מפקדו, גדי איזנקוט.

כקצין בגולני היה למפקד פלוגת ההנדסה החטיבתית, בלבנון ובשטחים, נפצע - בתאונה שהיתה נמנעת אילו מולאו הוראות הבטיחות - ועבר לתפקיד מטה במפקדת חילות השדה. שם התמקצע בתחום הבטיחות והיה למוביל בו בזרוע היבשה. הוא פרש לגימלאות ופעל במסגרת ממלכתית אחרת עד שכוכבי ביקש ממנו ללבוש שוב מדים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מתווה תא״ל הגלילי את מקומה של הבטיחות בעשייה הצבאית לאורך שנים ופעילויות. הוא מדבר על מקומה של הבטיחות בשיגרה, בתכנון המבצעי ובלחימה; על כוחות היבשה וזרועות האוויר והים; על האופי הישראלי ועל תאונות עבודה במשק האזרחי, ועל אירועים קטלניים בצה״ל בשנים האחרונות, ביניהם הטביעה בצנחנים, הירי הדו-צדדי ב״אגוז״ ומכת-החום ביהל״ם.

ארבע המלים המצליחות להוציא את גברעם הגלילי משלוותו: ״כשחוטבים עצים ניתזים שבבים״. אוי למפקד שיתבטא בנוכחותו בשוויון-נפש כזה למחיר האנושי של הזילזול בתקנון הבטיחות.

אולפן: הילה ספקטור
עריכה: נעה עמיאל לביא
הפקה: איתמר אורן

להערות ותגובות
[email protected]

אלוף עמיקם נורקין, משוחרר טרי משירות הקבע, גאה ושמח בתקופתו בחיל האוויר אך אינו מתרפק עליה ונזהר מלקנן כעורב על כתפו של יורשו כמח״א, תומר בר, שבהחלטת הרמטכ״ל הקודם כוכבי ושר הבטחון דאז גנץ להעדיפו על פני האלוף הנוסף, טל קלמן, נמנע ממעורבות ישירה והסתפק בהצגת יתרונותיהם וחסרונותיהם היחסיים.
   נורקין, הבורר בזהירות את התבטאויתיו הפומביות ואת מילותיו בהן, ידע שהתחמקות מוחלטת מהתייחסות למחאה אינה קבילה, אך גם מנסה שלא להצטרף למקהלת הלשעברים המכריזים כיצד היו נוהגים אילו הם שוב בקוקפיט.     
  הנתיב שמצא: דיבור מדוד על התוצאה ולא על הסיבה, על הטווח הארוך ולא על המיידי. בסוף החלק השני של שיחתו ב״אפרכסת״ עם אמיר אורן הוא מדגיש בעיקר את כורח שימורו ושיקומו של חיל האוויר, כמשאב לאומי שאין בלתו. מי שיחפש בו שותף למחאת מפקדו כמח״א וכרמטכ״ל דני חלוץ או שכנת משפחתו בבית שערים שקמה ברסלר לא יבוא - עדיין - על סיפוקו. עד שיחליט ללכת צעד מתבקש נוסף, להיות קצת פחות מסורק וטייס-משנה ויותר פרוע וקברניט, עלול להיות מאוחר מדי.
  יש מיתאם הפוך בין העוצמה האדירה הגלומה בכל מטוס-קרב עמוס פצצות ובעוד אמצעים אסטרטגיים חבויים לבין לשון ההמעטה הנקוטה בידי מי שהוסמכו לשלח ארמדות מעופפות להרבות חורבן וקורבן. האלוף גיורא רום, שהובא למנוחות בשבוע שעבר, נהג לצטט עמיתים אמריקאים הנוהגים לומר על ביצוע איום ונורא שהוא ״סאב-אופטימל״, תת-מיטבי. נורקין, מאותה אסכולה, נרתע ממהלומות מקבת; ביקורתו נוקבת בסיכות.
  ובטרם ישכיח ההווה הסוער את העבר הקרוב מונה נורקין את הישגי חיל האוויר במבצעיו בסוריה ובזירות אחרות, בתנאים מאתגרים ולנוכח כאלף טילים שנורו אל המטוסים מהקרקע. הירידה התלולה בעקומת התאונות בחיל הוכיחה שאפשר גם אחרת וכי עידון השחץ אינו פוגע במחץ.
   מעניינות מסקנותיו בנושאים מגוונים, מהכשרת נשים לטיסה קרבית ומאיכות הנוער המתנדב כיום לצוות אוויר (מוכשר יותר מהדור של פרח-הטיס נורקין, כפי שנהגו להעיד תמיד על עצמם ועל בניהם ונכדיהם מפקדי החיל מעזר ויצמן ואילך, אך מפונק ותלותי יותר משהיו הנערים שגדלו על טרקטור ובלי אייפון) ועד ליחסי חיל-האוויר עם המטכ״ל ולמבנה צה״ל המשווע לעידכון שמציעה אותה מהפכת המידע, ששינתה את המטוסים, החימוש ומיצוי היכולת במרכז העצבים של החיל, המטה המבצעי, שלנורקין, לצד קודמו אשל, היה תפקיד מרכזי בשכלולו ושתפקודו מאיים להיפגע בעקבות הקפאת התנדבותם של מילואי המחאה.
   הרמטכ״ל איזנקוט חיבב והוקיר את נורקין ובחר בו למח״א. אחרי שנה וחצי של שותפות קרובה איתו הגיע כוכבי, שלעתים נראה כמתייחס לנורקין החריף, תקיף ודעתן כמתחרה על מוניטין לברק ולבולטות. בהגזמה קלילה מותר לתאר את מדעי היחסים איזנקוט-נורקין ככימיה וכוכבי-נורקין כפיסיקה. החיכוך לא נעדר הערכה הדדית, עוד מימי כוכבי כאוגדונר עזה ונורקין כרמ״ח מבצעים שנערך לפינוי גוש קטיף תחת אש חמאס. מסקרן לתהות אם בהטייה קלה של הנסיבות היה כוכבי למפקד מצטיין של חיל האוויר ונורקין לאלוף יבשתי שצמח בצנחנים או בסיירת מטכ״ל.
   מח״א הוא תפקיד החלומות של טייסים קרביים בכירים בחיל האוויר הישראלי. בשורת המינוי מביאה אושר שאין כמותו; הפסיחה על המועמד שהגיע לגמר והעדפת עמיתו, לעתים ידידו - אכזבה שקשה להתאושש ממנה. לא כך רמטכ״ל, אמנם בכיר ממח״א אך רק בונוס נדיר וחיצוני. לא חלום בהקיץ, בקושי הזייה מנומנמת לשנות סדרי עולם.
   אך כשהמפה עוברת תמורות של שלום ומלחמה ויחסי תמרון ואש וכשהמסלול כולל תפקיד במטכ״ל, בבניין כוח רב-זרועי ותיכנון וקשרים אסטרטגיים, לא איש כנורקין יגביל בהכנעה את שאיפותיו. אילו הוצעו לו מינוי לסגן הרמטכ״ל ווהתמודדות משם על כהונת הרמטכ״ל, לא היה מצטנע. הצנחנים גנץ וכוכבי לא רצו בכך. היה טבעי להם להעדיף את ממשיכם כמח״ט 35 הרצי הלוי, מועמד ראוי שעבר בתחנות חשובות כראש אמ״ן, אלוף  פיקוד הדרום וסרמטכ״ל.
   עכשיו, במשבר ההתנפלות על הרשות השופטת והמערכת הצבאית כאחת, וכשהלוי מאכזב בריחוקו מלהתעלות לגודל השעה, אין לדעת בביטחה כיצד היה נורקין מוביל את צה״ל במשבר, אך ודאי שאצורה בו מנהיגות; ואולי, בתום צינונו מפוליטיקה, עוד יבוא זמנו.
  על נורקין, החברה הישראלית והאוויריה הצבאית שלה ועל תוכן הפתק שרעייתו אביבה, בת-זוגו מאז התיכון בנהלל, טמנה בכיס חולצתו בתחילת דרכו בחיל-האוויר, בחלק השני של השיחה איתו.

״אפרכסת״: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן, הוקלט באולפני ProCast ברמת גן.
להערות ותגובות: [email protected]
אמיר אורן בטוויטר - Rimanero

אלוף עמיקם נורקין, זה שנה וקצת במילואים, נוהג לומר, בעקבות ניוטון והסברו לראייתו למרחקים, שכמפקד ה-18 של חיל האוויר עמד על כתפי 17 ענקים. לכאורה, כמי שסומן לגדולות עוד לפני כמעט רבע מאה, בהיותו סגן-אלוף בין עשרות טייסי-חוד שאפתנים, נורקין היה תמיד ענק בהתהוות, אך כשצוללים לפרטי סיפורו מתגלה תמונה שונה, שהאקראיות הנסיבתית פוגשת בה את ליבת האישיות.

ראשיתו בעמק יזרעאל, במושב בית שערים ובלימודיו בנהלל וכשמטוסי בסיס רמת דוד משמשים לו חופה רועמת, היתה לנורקין תשתית. מהוריו, במשק המשפחתי ״המסודר כבית מרקחת״, ינק אחריות, רצינות ומוסר עבודה; הבא לפרנסך, השכם לפרנסו. בגיל המופלג שש, על סף פנסית גישור במושגי החקלאים, נשלח לגיחת סולו בטרקטור. והיה גם רקע המשפחה המורחבת, בטחון ושכול וצנחנים.

טייסת 133, מלכת הקרב של האפ-15 מאמצע שנות ה-70׳ ועד להגעת ה״אדיר״, היתה תבנית תל נוף בחרותו של נורקין, מסג״מ טרי ועד למפקד-סא״ל, עם גיוון-ביניים להכרת הפנטום והאפ-16. אבל בעיניו, אותן עיניים שצה״ל נכשל בבדיקתן הרפואית, הוא לא נועד להיות טייס-קרב. כשתי פסיעות היו בינו לבין החלטות לשירות כקצין-לוחם בסיירת מטכ״ל או כטייס מסוק. רק כשנותב למקומו הטבעי בייקום התבלט במהרה כאפרוח בן-יומו המעז לקרקר בין התרנגולים הגאים של 133, שמו טס לפניו והוא זכה גם בחוויית ההקמה של חלוצת טייסות ה״סופה״.

בחלק ראשון משניים בשיחה על חייו ואהבותיו - המשפחה, הטיסה, המדינה - עם אמיר אורן, בסדרה חדשה של ההסכת ״אפרכסת״, מגולל נורקין את השקפתו על תפקיד חיל האוויר, טייסיו והמערכת המאפשרת להם למצות את יכולותיהם. הוא מספר על דרכו למעלה, כראש מחלקת המבצעים בתקופות המערכה בלבנון ב-2006 ותקיפת הכור הגרעיני בסוריה לאחר שנה, כמפקד בסיס תל נוף, כראש להק אוויר לצד מח״א אמיר אשל בהשקת ״המערכה בין המלחמות״ (מב״ם) וכאלוף במטה הכללי, ראש אגף התכנון, עד לפסגת השאיפות, שם זמני - מח״א. ארבע שנים ושמונה חודשים כמצביא האווירי של ישראל. כל מה שיעשה מכאן ואילך לא יתקרב לעוצמת הריגוש והאחריות.

במסגרת בניית היכולות ותירגול התוכניות למבצע נגד הגרעין האיראני, אם תורה כך הממשלה וללא זיקה ישירה לשאלה אם הרמטכ״ל (איזנקוט ואחריו כוכבי) ומח״א ימליצו על כך, בוצעו הדמיות, סימולציות, של פקודות משימה. נורקין ״טס״ בגיחה קרבית מדומיינת כזאת. האמנם המשימה הושלמה בהצלחה? מאופק כדרכו, הוא מגיב במשוב מאוזן: היו הישגים, אך גם תקלות, לא כל המטוסים חמקו מהפלה בשמי איראן, ולא כל הטייסים שצנחו שם חולצו בשלום ושבו לבסיסיהם ולמשפחותיהם. מבצבץ מתמצית זו כפל הזהויות של קצין בכיר מאד, שני באחריותו בצבא רק לרמטכ״ל, המבדיל בין חובתו המוחלטת כמח״א להכין יכולת למבצע לבין חוות דעתו המסוייגת כאלוף במטה הכללי על הכוונה למימוש היכולת. 

את הפיקוד על הזרוע האסטרטגית של ישראל העביר לשכנו מהעמק, תומר בר, חודשים מעטים לפני הסתערות נתניהו ושותפיו על מערכת החוק, שחוללה את תגובת מילואי חיל האוויר וקלעה אותו לאחד המשברים הקשים ביותר בתולדותיו. על מח״א מול מחאה, ובמשתמע, האם ייתכן דו -קיום ישראלי בין בית שערים למאה שערים - בחלק השני.

״אפרכסת״ עם נורקין: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן, הוקלט באולפני ProCast ברמת גן.

להערות ותגובות 
[email protected]

אמיר אורן בטוויטר - Rimanero

כשגבי אשכנזי היה אלוף פיקוד הצפון שירתו תחתיו שני האוגדונרים של הלחימה בלבנון, בני גנץ (יק״ל) ומשה קפלינסקי (91); ולאחר הנסיגה שילם את מחיר החטיפה בלבנון האוגדונר השלישי, צביקה גנדלמן (36). קצת נשכח שהיה גם רביעי, מפקד אוגדה 319, לפנים ובהמשך שוב 146, אוגדת מוסה פלד במלחמת יום הכיפורים - דן הראל, היחיד בין עמיתיו שהגיע מחיל התותחנים.

גנדלמן, שהיה בדרכו לפיקוד על גיס משוריין בדרגת אלוף, נותר תא״ל. ב-2001 קודמו לאלופים כל שלושת עמיתיו - הראל לראש אגף המבצעים, קפלינסקי למזכירו הצבאי של ראש הממשלה שרון, גנץ למפקד הגיס. במהרה היו גם לאלופי שלושת הפיקודים. כשחלוץ התמנה לרמטכ״ל סוכם שקפלינסקי יהיה סגנו הראשון וגנץ השני, כהכנה להתמודדות ביניהם ב-2008 או 2009. הראל, שסיים תפקיד מאתגר ומתיש בדרום כאחראי לפינוי עזה, קיווה להתרווח  בוושינגטון כנספח צה״ל.

אלא שאז הגיחה שוב לבנון וטרפה את הקלפים. חלוץ, שהראל מתפעל מהחלטותיו לתחקר ללא רחם את שגיאותיו ואז להתפטר, פינה את מקומו לאשכנזי, שהזעיק את הנספח הביתה, לסייע לו כסגנו אחרי קפלינסקי, שהחליט לפרוש כשלא מונה לרמטכ״ל ונשאר עד לתום המבצע נגד הכור הגרעיני בסוריה והתפוגגות החשש שיסלים למלחמה. זאת היתה תקופתם השלישית כצמד מפקד-סגן: בחטיבת המבצעים, בפיקוד הצפון ועכשיו בקומה ה-14 של בניין המטכ״ל.

הראל, בתפקידו הרביעי כאלוף, כמו אהוד ברק (אג״ת, אמ״ן, פקמ״ז, סרמטכ״ל) ושני רק לגנץ (גיס, פצ״ן, מז״י, וושינגטון, סרמטכ״ל), הציב לאשכנזי תנאי נוקשה: שנתיים בלבד והלאה, בגיל 54, לאזרחות. התעקשותו חוללה את הסבב הראשון במשבר ברק-אשכנזי, על מינוי הסגן הבא. גדי איזנקוט או יואב גלנט? גנץ!

אך עוד לפני שגנץ היה לנספח השלישי ברציפות בארבע שנים שנשלף מהבירה האמריקאית לתפקיד בכיר במטכ״ל, לאחר עמוס ידלין לאמ״ן והראל, תירגם הראל את הגדרת תפקידו הכפול כסגנו של הדרג הפיקודי העליון וכראש מטה - מנכ״ל במדים - של הצבא למעורבות מובילה בבניין הכוח ובבניין הכוח גם יחד. 

אף שאגף המטה, ואיתו גם תפקיד ראש אג״ם במקביל לסגנות הרמטכ״ל, בוטל בסוף שנות ה-90’, כשהוקם מחדש אגף המבצעים (אורגן מחדש בשנות ה-50׳), נמנע הראל מלהצטצמם לניהול משאבי הצבא, כמקובל אצל סגני רמטכ״ל באלף הנוכחי. לצד הפעילות הגלויה, שאחד משיאיה היה מבצע ״עופרת יצוקה״ ומתייחות תל אביב (אשכנזי)-באר שבע (גלנט), היה הראל למצביא קידומה של היערכות צה״ל לתקיפת התשתית הגרעינית באיראן - תיכנונים, הצטיידות, אימונים, הכנות. כשבנימין נתניהו חזר  באפריל 2009 לראשות הממשלה, בתום עשור של היעדרות ממנה, הדהימו אותו אשכנזי והראל בחשיפת היכולת המיבצעית שנבנתה לפניו ובלעדיו.

לא שהראל המליץ על הפעלתה - להיפך, כמו אשכנזי ואיזנקוט הוא הסתייג ממנה, אך ראה כמשימתו את העמדתה לרשות הדרג המדיני, להחלטתו. בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ הוא נזכר גם בטיסתו במושב הנווט - זה שעליו ויתר כשהחליט, שלושה עשורים קודם לכן, שלא לחזור לחלק האחרון של קורס הטיס - באפ-16, סופה, שהטיס מפקד בסיס חצרים, תא״ל שלי גוטמן. בפינוי עזה היו פרחי-הטיס של גוטמן רכיב חשוב בכוחות שהפעיל הראל, לצד השוטרים בפיקוד אורי בר-לב וכשבסתר מושג תיאום עם רבנים ומנהיגי מתנחלים. 

בחלק שני זה של השיחה, הארוך מכרגיל, מספר הראל גם על מקצת הגילגולים של פרשת כלי-השיט. ב-2009 הביע התנגדות מקצועית, כמוהו כאשכנזי וכפיקוד חיל-הים, לרכישת צוללת ששית; לכל המיתארים והאילוצים, די היה בחמש. 
חלף חומש, הוא מנכ״ל משרד הבטחון החולש על מנהל הרכש והמשלחת בגרמניה והאגף המדיני-בטחוני, ושוב מגיחות מהמצולות כוונות תמוהות, עוקפות כל נוהל תקין, לספק פרנסה למספנה גרמנית מסויימת מאד, מקורבת לשלטון, שתזדרז לייצר את צוללות 7-8-9 וספינות נגד צוללות ואת הצוללות המצריות שנגדן יופעלו הספינות נגד הצוללות. ״דן הראל!״ הלם נתניהו באחד הדיונים, ברוב 
תיסכולו לנוכח האלוף-המנכ״ל שסירב לאטום את אפו לדג המסריח.

להערות ותגובות 
[email protected]

אפרכסת: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן

כמעט מרגע גיוסו לצה״ל, או לפחות מאז שהעדיף קצונה מהירה בתותחנים על הזדמנות שנייה בקורס טיס, רצה דן הראל בעיקר להשתחרר. שנה אחר שנה הודיע למפקדיו שאינו להוט להישאר בקבע, וכי אם ייאות לכך יעשה זאת רק בתפקידים מסויימים.

מאחר שהיתה זו כנראה עמדתו הכנה ולא תחבולה, השיטה הצליחה. הראל היה מג״ד בן 27, לחם בלבנון, נשלח ללמוד (או ללמד) בחיל התותחנים האמריקאי, פיקד על אגדים בגבול לבנון וברמת הגולן והוטל לבור התחתיות שמתוכו מנוהל צה״ל - אג״ם/מבצעים. שם, כסגנו של ראש החטיבה גבי אשכנזי, השתתף בין השאר בתרגום תהליך אוסלו למונחים צבאיים וכתב תוכנית סודית להיערכות צה״ל בגבול השלום החמקמק עם סוריה.

כקצין תותחנים ראשי יצא ערב חג לבקר את חייליו ונקלע לאש פלשתינית שהסבה לו פציעה בינונית באגן הירכיים. איציק מרדכי, הגבר שאינו מסכים לשמוע ״לא״, מינה אותו למזכירו הצבאי והוא נשאר בתפקיד עם משה ארנס וקצת גם עם אהוד ברק הבררן, שפסל חצי תריסר מועמדים עד שהתרצה וקלט מגולני את גדי איזנקוט.

אחרי פיקוד תקדימי על אוגדה משוריינת שידרג אותו שאול מופז - שנהנה מתוצרי צוות, בהשתתפות הראל ועוד חמישה תא״לים, שנועד להכין את כניסת מתן וילנאי ללשכת הרמטכ״ל - לראשות אגף המבצעים. זה היה לו הראשון בארבעה תפקידי אלוף, שהמאתגר בהם ציפה לו בפיקוד הדרום, שם הוביל את פינוי עזה, 22 ישוביה ו-8000 מתנחליה. הוא העריך שבהמשך הדרך תהיה עזה לחמאסטן, אך משוכנע שהתועלת הבטחונית בהפרדת ישראל מהרצועה עדיפה בהרבה על ההישארות בה. להמחשה, בשנתיים שלו בדרום נהרגו 54 חיילי צה״ל. בחלוף 18 שנה, המכפלה משקפת חסכון משוער בחיי כ-500 חיילים.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ ניכרת במזגו המדוד של הראל התרגשות גם פעם נוספת, בדברו על אותות השחיתות שביצבצו כנגדו בפרשת כלי-השיט, בהיותו מנכ״ל משרד הבטחון. אף שהוא מתאפק ואינו הופך את סימני-השאלה סביב מקורבי נתניהו לסימני-קריאה, הוא ממתין בדריכות לסיום עבודתה של ועדת החקירה בראשות השופט גרוניס.

אילו חתר ליעד שאליו שואפים אלופים וקצינים זוטרים יותר, היה הראל לרמטכ״ל, לאחר אשכנזי, הוא ולא בני גנץ, ומשנה בכך יותר מממד אחד בתולדות ישראל; אבל הוא רצה רק להשתחרר.

אפרכסת: ערכה נעה עמיאל לביא, הפיק איתמר אורן