אפרכסת

האלוף במילואים דן הראל מכיר את מערכת הבטחון מכל זוויותיה - כלוחם ומפקד בתותחנים, קצין בכיר במטכ״ל, מזכיר צבאי של שרי בטחון (מרדכי. ארנס, ברק), אלוף פיקוד הדרום, נספח צה״ל בוושינגטון, סגן רמטכ״ל, מנכ״ל משרד הבטחון. יש לו מוניטין רב-שנים של מי שטובת העניין לנגד עיניו ושל רתיעה מיחסי ציבור לקידום אישי.

זה עדיין נכון, אך בעקבות 7 באוקטובר נפתח הראל לפעולה גם בחזית התקשורתית, לצד אחרות, במשימה שהציב לעצמו בשיתוף עם יותר מ-100 עמיתים מיוצאי צה״ל, המוסד, השב״כ והמשטרה - סיוע לשיקום העוצמה הבטחונית שהתרסקה במתקפת חמאס על אוגדת עזה, וכאחד המאמצים העיקריים גיוס משתמטי הישיבות. אחרי כמעט שנתיים של לימוד, דיונים ועשיית נפשות הראל הוא מהבקיאים ביותר בסוגיה זו, לגופה וכרכיב חיוני בסדר-הכוחות של צה״ל, המתוח עד קצה יכולתו לאורך הגבולות 

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר הראל על סיועו לרמטכ״ל גבי אשכנזי בשנים 2007-09, כשהצבא נזקק לחזרה ליסודות בניין הכוח כשהמערכה בלבנון חשפה בו ליקויים עמוקים. הראל מתאר את נדנדת סדר-הכוחות ממחסור גורלי במלחמת יום הכיפורים להתעצמות מופרזת בעקבות המלחמה ומשם לחידושי הטכנולוגיה ותורת הלחימה שאיפשרו לרמטכ״ל אהוד ברק להמיר גודל בחוכמה; וחוזר חלילה ללבנון 2006, לשיקום, למחסור של 7 באוקטובר - ״500 חיילים בלבד, כולל ש״ג ותצפיתניות, אינם יכולים לעמוד בפני 5,000, בלי עומק ועתודות״.

הפער בין הצרכים והמשאבים מביא את הראל למסקנה נחרצת: חיוני לגייס את כל האברכים, למעט כ-3% עילויים, ספורטאי דת ומוח מצטיינים. בלעדיהם לא יהיו די חיילים סדירים לאיוש אוגדה נוספת ועוד - בתוך כחומש של הזנת המשתחררים משירות חובה - שתי אוגדות מילואים. בתוך דור, מחשב הראל, משפחה חרדית עם 10 צאצאים מתרבה פי 10, בעוד משפחה חילונית עם פחות משני ילדים תעמיד לא יותר מארבעה נכדים. 100 מול ארבעה, במחזורי הגיוס של אמצע המאה? מדינת ישראל לא תוכל לשאת ויתור על הנוער החרדי.

בשנותיו כמזכיר צבאי, כראש אמ״ץ, אלוף פיקוד הדרום בפינוי עזה, סגן רמטכ״ל ומנכ״ל - גם תחבורה ועוד, בנוסף לבטחון - התאכזב הראל לגלות עד כמה רחוקים הפוליטיקאים (ביניהם קצינים בכירים בדימוס) ממדדי היושר והענייניות שרצה לייחס להם. לפנים נרתע מפוליטיקה; עכשיו מאוחר מדי להשתתף, אך לא לסייע. בלי לנקוב בשמו, דומה שגדי איזנקוט - שהמראתו התחילה כשהראל המליץ עליו לברק כמזכ״צ, ושלאחר עשור הפציר בברק למנות את הראל (שסירב) לרמטכ״ל - הולם את דגם המועמד הנראה להראל.

כשהוא נשאל על נתניהו משבח הראל את המערכת הבטחונית כולה על הישגיה מול חיזבאללה ואיראן, אך מתפלץ מהתעקשות נתניהו להמשיך במלחמת עזה רק כהנשמה מלאכותית לברית מפלגות הממשלה 

אולפן: אמנון האס

כשהוא באזרחי-קייצי, מעורטל מסרבל שריונאים, אפוד, נשק ודרגות רב-סרן, נגזר על דן מרון להתמודד עם הדעות הקדומות שמעוררת חזות ילד טוב קיבוץ ספר, מכינה קדם-צבאית ערכית-חילונית וושאיפה לשירות ציבורי. כל זה לא בלתי-נכון, אך גם שיטחי מדי.

מרון התבטא לאחרונה, בבוטות וברהיטות, נגד השתרכות מלחמת עזה ונגד מבקריהם של המוחים על הפקרת החטופים ועל זילות חיי האזרחים בעזה. למשל, הזמר-לוחם עידן עמדי, שתבע מאמנים חותמי עצומה להפקיד בכניסה את כרטיס העבודה הקרבית שלהם.

לאחר 380 ימי שירות מילואים, כולל בתקופות קטלניות בעזה, מרון בא לשיח מצוייד בכל האישורים הדרושים, אך בעיניו זה אינו דו-קרב מילולי של דן מול עידן. יש לו מישנה סדורה ורצון עז לממש אותה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר מרון על ילדותו בקיבוץ שניר שבגליל העליון, על החלטתו להעדיף מסלול פיקוד בשריון על התגייסות לסיירת, על שירותו הסדיר ועל תפקידיו במילואים. הוא התאכזב מרה מהחלטת מח״ט 7, אל״מ רומן גופמן, להתעלם מהמלצת כל מפקדיו ולמנוע ממנו פיקוד על פלוגת טנקים, משום שלא הזדרז להגיב בחיוב נלהב על השאלה - ששמועתה נפוצה מראש - אם ברצונו להרוג מחבלים.

המחאה נגד עוולות ממשלת נתניהו, עוד מימי ההפיכה המשטרית שלא חלפה, מאופיינת בגיל ממוצע מבוגר - הרבה יותר מהדור של הורי דן מרון מאשר מבני  הכ-30, כמותו. המלחמה, על צלקותיה בכל דרגות הקצונה והשירות, מתחילה לשנות מצב זה. דן מרון וחבריו, החשים נבגדים - הם, חבריהם, החטופים - בידי החוליות העליונות של שרשרת הפיקוד, בין האוגדה לממשלה, חדלו לשתוק.

אולפן: אמנון האס

בהקדמתו ל״עידן האש״, ספרו של ד״ר דן שיאון, משבח מפקדו הקודם של חיל האוויר, האלוף במילואים עמיקם נורקין, את ״התיאור המחקרי המקצועי של התהליך המתמשך של העברת מרכז הכובד במהלומה הרב-ממדית ובתמרון הרב ממדי מתנועת כוחות הקרקע אל התקיפה המדוייקת, אל יכולות האש, שיש בהן פוטנציאל להשגת מטרות המלחמה״.

שיאון מייחס לנורקין, לקודמו בפיקוד חיל האוויר אמיר אשל ולרמטכ״ל - וראש אמ״ן - לשעבר אביב כוכבי תרומה רבתי לשידרוג בניין הכוח של צה״ל בממדי הטכנולוגיה, תורת הלחימה, הפיקוד והשליטה וההפעלה. מיזעור הכוח המיחשובי, המעקב המודיעיני העיקש, הניווט הלווייני, תיעוש הפיכתם של נתונים למטרות, דיוק הפגיעה ללא נזק היקפי נרחב - כל אלה הומחשו במבצעי חיל האוויר נגד חיזבאללה בספטמבר אשתקד, נגד צבאו ההמום של המשטר הסורי המתפורר בדצמבר ונגד איראן ביוני השנה.

אלא שהצד השני של מטבע העדפת האש בתיכנון ובמוכנות נגד האויבים העיקריים היה זילזול באויב המישני, חמאס, כולל הדרת חיל האוויר מפקודות הכוננות ומהשיח בצמרת הבטחונית אור ל-7 באוקטובר. לשיאון, לוחם אוויר ותיק וחוקר הבקי בהפתעות עולמיות ובזמן הנדרש להתאושש מהן ולפעול להפיכת הקערה על פיה, אין הסבר או מחילה למפולת של אותו יום מר באוגדת עזה, בפיקוד הדרום ובמטכ״ל. בצאת צה״ל מעזה, לדעתו, די יהיה בכוח קרקעי מצומצם לאבטחת הגבול, בחיפוי אש אווירית ואחרת לדיכוי רחשים עויינים באיבם.

שיאון הוא בן דגניה, קיבוצו של מוטי הוד, מפקד חיל האוויר בקרבות - גם מעל הכנרת - בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים, ביוני 1967 ובמלחמת ההתשה. הוא זוכר, כילד, את השמחה בקיבוץ כשיצחק (אקי) ארצי סיים קורס טיס; שנים אחר כך, בהיות דן פרח טיס, יצא ארצי לגיחה קרבית מעל למפרץ סואץ ולא שב ממנה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שיאון על דרכו בחיל האוויר, כטייס מבצעי, מדריך, סגן מפקד טייסת (בין השאר של רוני חולדאי), קצין מטה במחלקת המבצעים ומפקד טייסת ״כפיר״. הוא אהב להטיס את המיראז׳, לדורותיו, התפעל מהפנטום שאליו התקדם ושבע נחת גם מהסבתו ל-F-16. לפני שנים חזר לגור לא הרחק מהכנרת, אם כי לא בדגניה. על הטיסה לא ויתר - ברשותו (עם שותף), לגיחות בארץ ולחו״ל, אווירון זעיר משקל. לא רע לתלמיד י״ב שהתרעם על היותו היחיד בכיתה שייאלץ להתייצב בבית הספר כי תשעת התלמידים האחרים זומנו למבדקי צוות אוויר והוא לא (כצפוי בסיפורים מסוג זה, הוא היחיד ביניהם שהוסמך כטייס).

לשיאון שלושה תארים אקדמיים ושלושה מטוסים סוריים מופלים במלחמת יום הכיפורים. במחקריו בדק את הלמידה ההדדית של חילות האוויר (והים) האמריקאי והישראלי ואת המקרים המקבילים של קרבות האוויר בווייטנאם ובמזרח התיכון. מסקנתו, השואבת גם מנסיונו האישי: מותר חיל האוויר הישראלי מגדולים ועשירים ממנו בתרבות התחקיר שלו, בלי הנחות לבכירים ולמקושרים. כשתפעל סוף-סוף ועדת חקירה לאירועי 7 באוקטובר, אפשר שייענו גם תמיהות ותהיות שאינן נותנות לו - ולא רק לו - מנוח.

אולפן: אמנון האס

כשעמד בראש אגף הבטחון והחירום במשרד התחבורה היה דני שנער אחד הישראלים המבוקשים והמחוזרים ביותר. הוועדה ששנער ניהל, ״עין כחולה״, הוסמכה להחליט מי זכאי לפנס מהבהב ברכבו, אות וסימן לחיוניותו ולמעמדו, המצדיקים עקיפת כל תור ופקק כי חיי אדם תלויים בזריזות הגעתו ליעדו.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר שנער על הלחצים והתחנונים שהופעלו עליו, מצד רבנים ואחרים, במישרין ובאמצעות - אם כי לא על ידי - שרי תחבורה. הוא נהנה, מודה שנער, להשיב בשלילה למי שלא היה ראוי לצ׳קלקה.

שנער התחיל את מסלולו הבטחוני בצנחנים והמשיך משם ליחידת המבצעים המיוחדים בשב״כ, שעסקה בעיקובים ובחדירות סמויות, ליעדים מקומיים וזרים. אחת ממשימות האיסוף: השגת החומרים שהפלילו את הרשת שהופעלה בידי המודיעין הסורי ושבין חבריה היו אודי אדיב ודן ורד.

עגומה במיוחד השתקפות תפקודן של הממשלות בעיני שנער, בשנותיו כאחראי לבטחון התחבורה הימית, האווירית והיבשתית. תוהו ובוהו, חיכוכים בין בעלי עניין, שיקולים מסחריים המתנגשים בבטחוניים. מסיפור לסיפור גובר הרושם שחסד נעשה עם מדינת ישראל ואזרחיה שהפיגועים הקשים שהיכו בה והפילו מאות חללים, באוטובוסים וביעדי תעופה ותיירות, לא היו תכופים וקטלניים עוד יותר.

מקומם גם לשמוע משנער איך התנשאו עליו קציני-צבא בכירים בדימוס שהפוליטיקה הסיעה ללשכת שר התחבורה; הכל אישי - במקרה זה (כמו בהיבהוב הכחול) אגו ומעמד - ולא ענייני. טוב שעדיין נשארו, אם אכן לא פרשו מטעמי גיל או תסכול, משרתי ציבור כשנער.

והפוליטיקאים, המרחיקים עובדים מסורים ומקצועיים כדי לפנות מקום למינויים פוליטיים, מזניחים את הזכרון האירגוני של השירות הממלכתי. בעשור שעבר, לאחר טיל חמאס שהשבית לזמן-מה את התנועה האווירית לישראל וממנה, כי פגע קרוב מדי לנתב״ג, הכינו שנער וצוותו תוכנית מפורטת ומתואמת להטסת ישראלים הביתה מחו״ל דרך עקבה. איש במשרדי התחבורה והבטחון - כולל ובראשות אותו איש שעבר ממשרד למשרד - לא נזכר בתוכנית שנער, לא שלף אותה מהכספת ולא הפעיל אותה.


אולפן: אמנון האס

בסוף מרץ השנה, חודשיים וחצי לפני תקיפת חיל האוויר באיראן ומטח-התגובה של הטילים האיראניים, סיים תת-אלוף במילואים יורם לרדו יותר מארבע שנות כהונה כראש רשות החירום הלאומית (רח״ל). מונה לו רק ממלא-מקום; צפוי שבתפקיד יזכה נאמן/תומך פוליטי כלשהו.

לרדו הוא כיום מהמומחים הבקיאים והמעודכנים ביותר בהגנת האוכלוסיה והעורף. לפני ראשות רח״ל מילא שלושה תפקידים בכירים בפיקוד העורף - מפקד מחוז, המפקד-המקים של חטיבת החילוץ וההצלה ולבסוף ראש מטה הפיקוד, סגנו וממלא-מקומו של האלוף.

ניתן לחלוק על התבונה שבקיום גופים כה רבים הדורכים זה על רגלי זה - רח״ל, פקע״ר, משק לשעת חירום (מל״ח), המטה לבטחון לאומי (מל״ל), המרכז לניהול משברים (מנ״ל), ערב-רב של ראשי-תיבות, בנוסף לפיקודים ולאוגדות בצה״ל ולמחוזות ולמרחבים במשטרה ולרשויות המקומיות ומשרדי הממשלה; ואולם כל עוד זה המצב המוסמך, ראש רח״ל הוא למעשה ראש מטהו של שר הבטחון לעניין הגנת העורף והכנתו לחירום.

למרבה התדהמה, ולחילופין כצפוי, שר הבטחון ישראל כ״ץ היה עסוק מאז שידרוגו בנובמבר אשתקד, עם סילוק יואב גלנט וסיכול גדעון סער, בכל עניין למעט העורף. לרדו, שעמד לפרוש אך התבקש להישאר, לא הצליח לפרוץ את החומה שסביב כ״ץ. באיום הייחוס האיראני, 1000 טילים שמתוכם יפגעו 150 ויגרמ להרס והרג המוניים, לא היה די לדירבון כ״ץ לקיים ולו דיון אחד במשמעויות העורפיות של המערכה נגד איראן. 

לרדו אינו מנדב מידע זה, בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״. כקצין שהתאזרח ב-2020 אך נשאר עד לאחרונה בתפקידו הבכיר במערכת הבטחון הוא עוטף את ביקורתו ברהיטות אדיבה; המבין יבין - ויתפלץ.

בדימונה, עיר הולדתו ונעוריו, לרדו הוא מותג. דודו, ערמון לרדו, יליד מרוקו - שמיגנט אליו משם את המשפחה - וכיום בן 95, היה איש-ציבור מקומי בולט, ראש המועצה ובהמשך העירייה. יורם נד ליורשי בן-גוריון במפלגות תנועת העבודה, שלא השכילו לטפח בעקבותיו את המנהיגות הצעירה בקרב עולי ארצות המזרח (המערב, בעצם).

יורם התגייס לחטיבת הנחל והתקדם כמפקד בחיל הרגלים בה - עד לסגנו של המח״ט יאיר גולן - ובבית הספר לקצינים, אך הגדוד שהוצע לו טרם הוקם. היה זה גדוד 90, ״נחשון״, אחד מגדודי החטיבה החדשה, כפיר.

לרדו סבור שבניגוד לכוונתם המקורית של מקימי פיקוד העורף, לאחר מלחמת עיראק ב-1991, מוצדקת השארתו בצה״ל גם משעמד על רגליו. שום גוף אחר במדינה, הוא אומר, לא היה מצליח לתפעל אותו בחירום - ולגייס מילואים כה רבים, תשעה מכל עשרה המשרתים בו.

לא כך המשרד קצר הימים להגנת העורף, שקירטע בעשור שעבר ובוטל כי משרדים אחרים לא האצילו לו מאחריותם ומסמכויותיהם. מעל - או מתחת לכל - תמה לרדו על מחדלי הממשלה הנוכחית, שמאז 7 באוקטובר לא כוננה ״קבינט אזרחי״ לטיפול בנושאים שאינם צבאיים. רק החברה האזרחית, ביחידים ובאירגונים, התעשתה וקמה למלא את החסר, בעוד הפוליטיקאים מפריחים מליצות תקומה.

מציאות מוחשית לכל, הנתמכת בעדות - חמורה במהות, אדיבה בעטיפה - מבפנים.

אולפן: אמנון האס

שעתיים ויותר של שיחות עם שחר ארגמן סותרות לכאורה את דימויו העצמי כשתקן, אך ההסבר נעוץ בחלוף הזמן ובתמורות במצב. כאזרח זה עשור וחצי, למעט התנדבות בחירום, הוא מתנזר ממעורבות בענייני צה״ל בכלל ואמ״ן בפרט. 

בשיחה נוספת זו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תת-אלוף במילואים ארגמן על פציעותיו, במבצעים לקטיפת מוסטפה דיראני ולשחרור נחשון וקסמן; על הנדרש מלוחם המסיים מסלול בסיירת מטכ״ל וממפקד היחידה; ועל פקודיו שחלפו על פניו במסלול הקידום - ניצן אלון, הרצי הלוי (אותם זיהה כמיועדים לפיקוד על היחידה) ולבסוף גם אורי גורדין ושלומי בינדר. מגוייסים אחרים לסיירת מטכ״ל - נפתלי בנט, עופר וינטר, מתן כהנא - עברו ליחידות אחרות כשארגמן חזר ליחידה כמפקד.

ארגמן מנסה לתאר את הצופן הגנטי של סיירת מטכ״ל לעומת יחידות עלית אחרות (שלדג, שייטת 13) ומסמן את מפקדי היחידה שהכיר - אחרי תקופות דוביק תמרי, אהוד ברק ועמירם לוין - שבלטו בעיניו יותר מאחרים. מקביליו כמפקד היחידה היו יואב גלנט בשייטת וגל הירש בשלדג.

לאחר השיא של הפיקוד על היחידה יצא לשנת השתלמות במארינס ולרגיעה נדירה עם המשפחה. בשובו התברר לו שתפקיד שהוצע לו באמ״ן נמסר לקצין אחר, ותיק ממנו, וכתחליף התמנה למפקד חטיבת צנחני מילואים. כמפקד היחידה הטכנולוגית של אמ״ן, שמונה-אחת, הוביל הצטיידות בפיתוחים מסעירי דמיון. בתפקידו הבכיר האחרון היה ראש מערך המבצעים המיוחדים (מ״מ), תפקיד שמהותו מחייבת שותפות הדוקה עם המוסד והשב״כ. במסמכים אמריקאים שיורטו ופורסמו (״ויקיליקס״) מיוחסת לפעולות SOD, Special Operations      Division חשיבות מבצעית-מודיעינית רבה. 

בנובמבר 2018, כתא״ל במילואים, חבר לסגנו-לשעבר ניצן אלון לחקור את הסתבכות המבצע המיוחד בחאן יונס. באותה עת נאמר כי לולא הסתיים המבצע בחלל אחד (סא״ל מ׳) ובחילוץ הכוח, היתה עלולה להתלקח מלחמה עם חמאס. ב-7 באוקטובר התברר כי אסון ההפתעה גדול מכל מה שהיה מתרחש חמש שנים לפני כן. ארגמן, שהתייצב לסייע ללא מינוי בבסיס החדש של סיירת מטכ״ל, התפעל במיוחד ממפקד פלגת הפח״ע של היחידה, רב-סרן אריאל בן משה, קצין שניבאו לו גדולות ביחידה, שמיהר להדרים ונהרג בקרב.

בצניעותו כי רבה נמנע ארגמן לאורך שירותו משיווק וממירפוק. קצין תאב קידום ממנו היה נזהר יותר ברגישויות של בכיר שלא הורשה להיכנס לתדריך סודי ביותר של סיירת מטכ״ל לקראת מבצע. ארגמן, בהקפדתו הנוקשה על בטחון מידע ושותפות סוד, סירב לאפשר גם למאבטחי רבין להתקרב איתו לליבת תוכנית המבצע שלהצגתה הגיע ראש הממשלה לבסיס סירקין. במשרדו של סא״ל ארגמן ביקש רבין רשות לעשן, לפני ששלף סיגריה.

למחרת רצח רבין כינס ארגמן את חיילי סיירת מטכ״ל ונשא דברים על האיש והפשע. הדף שהכין היה המסמך היחיד שלקח איתו בתום תפקידו. את הקסדה שנמחצה כשהצילה את ראשו מקליע אם-16 צה״לי גנוב, כשנחשון וקסמן וסרן ניר פורז נהרגו ו-11 לוחמים (והוא איתם וביניהם) נפצעו, השאיר כמקובל ביחידה; המשמעת ניצחה את המזכרת.

בעקבות דברים שכתב אחד מאחיה של שקמה שוורצמן ברסלר - וביתר שאת, לאור המופת של תא״ל במילואים אמיר השכל - הצטרף כבר לפני כחומש להפגנות נגד נתניהו, ממשלתו ומדיניותם. באחד ממסעות המחאה לירושלים עיכבוהו שוטרים בטענה שנהיגתו האיטית בנתיב הצדדי מפריעה לתנועה. כך, סיפר, הומחש לו איך הוראותיהם של קודקודים רעים מחלחלות אל הדרג הביצועי הזוטר, במדרון התלול של ממשלת נתניהו במלחמת עזה ובכירסום הדמוקרטיה הישראלית.

שעתיים ויותר של שיחות עם שחר ארגמן סותרות לכאורה את דימויו העצמי כשתקן, אך ההסבר נעוץ בחלוף הזמן ובתמורות במצב. כאזרח זה עשור וחצי, למעט התנדבות בחירום, הוא מתנזר ממעורבות בענייני צה״ל בכלל ואמ״ן בפרט. 

בשיחה נוספת זו עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תת-אלוף במילואים ארגמן על פציעותיו, במבצעים לקטיפת מוסטפה דיראני ולשחרור נחשון וקסמן; על הנדרש מלוחם המסיים מסלול בסיירת מטכ״ל וממפקד היחידה; ועל פקודיו שחלפו על פניו במסלול הקידום - ניצן אלון, הרצי הלוי (אותם זיהה כמיועדים לפיקוד על היחידה) ולבסוף גם אורי גורדין ושלומי בינדר. מגוייסים אחרים לסיירת מטכ״ל - נפתלי בנט, עופר וינטר, מתן כהנא - עברו ליחידות אחרות כשארגמן חזר ליחידה כמפקד.

ארגמן מנסה לתאר את הצופן הגנטי של סיירת מטכ״ל לעומת יחידות עלית אחרות (שלדג, שייטת 13) ומסמן את מפקדי היחידה שהכיר - אחרי תקופות דוביק תמרי, אהוד ברק ועמירם לוין - שבלטו בעיניו יותר מאחרים. מקביליו כמפקד היחידה היו יואב גלנט בשייטת וגל הירש בשלדג.

לאחר השיא של הפיקוד על היחידה יצא לשנת השתלמות במארינס ולרגיעה נדירה עם המשפחה. בשובו התברר לו שתפקיד שהוצע לו באמ״ן נמסר לקצין אחר, ותיק ממנו, וכתחליף התמנה למפקד חטיבת צנחני מילואים. כמפקד היחידה הטכנולוגית של אמ״ן, שמונה-אחת, הוביל הצטיידות בפיתוחים מסעירי דמיון. בתפקידו הבכיר האחרון היה ראש מערך המבצעים המיוחדים (מ״מ), תפקיד שמהותו מחייבת שותפות הדוקה עם המוסד והשב״כ. במסמכים אמריקאים שיורטו ופורסמו (״ויקיליקס״) מיוחסת לפעולות SOD, Special Operations      Division חשיבות מבצעית-מודיעינית רבה. 

בנובמבר 2018, כתא״ל במילואים, חבר לסגנו-לשעבר ניצן אלון לחקור את הסתבכות המבצע המיוחד בחאן יונס. באותה עת נאמר כי לולא הסתיים המבצע בחלל אחד (סא״ל מ׳) ובחילוץ הכוח, היתה עלולה להתלקח מלחמה עם חמאס. ב-7 באוקטובר התברר כי אסון ההפתעה גדול מכל מה שהיה מתרחש חמש שנים לפני כן. ארגמן, שהתייצב לסייע ללא מינוי בבסיס החדש של סיירת מטכ״ל, התפעל במיוחד ממפקד פלגת הפח״ע של היחידה, רב-סרן אריאל בן משה, קצין שניבאו לו גדולות ביחידה, שמיהר להדרים ונהרג בקרב.

בצניעותו כי רבה נמנע ארגמן לאורך שירותו משיווק וממירפוק. קצין תאב קידום ממנו היה נזהר יותר ברגישויות של בכיר שלא הורשה להיכנס לתדריך סודי ביותר של סיירת מטכ״ל לקראת מבצע. ארגמן, בהקפדתו הנוקשה על בטחון מידע ושותפות סוד, סירב לאפשר גם למאבטחי רבין להתקרב איתו לליבת תוכנית המבצע שלהצגתה הגיע ראש הממשלה לבסיס סירקין. במשרדו של סא״ל ארגמן ביקש רבין רשות לעשן, לפני ששלף סיגריה.

למחרת רצח רבין כינס ארגמן את חיילי סיירת מטכ״ל ונשא דברים על האיש והפשע. הדף שהכין היה המסמך היחיד שלקח איתו בתום תפקידו. את הקסדה שנמחצה כשהצילה את ראשו מקליע אם-16 צה״לי גנוב, כשנחשון וקסמן וסרן ניר פורז נהרגו ו-11 לוחמים (והוא איתם וביניהם) נפצעו, השאיר כמקובל ביחידה; המשמעת ניצחה את המזכרת.

בעקבות דברים שכתב אחד מאחיה של שקמה שוורצמן ברסלר - וביתר שאת, לאור המופת של תא״ל במילואים אמיר השכל - הצטרף כבר לפני כחומש להפגנות נגד נתניהו, ממשלתו ומדיניותם. באחד ממסעות המחאה לירושלים עיכבוהו שוטרים בטענה שנהיגתו האיטית בנתיב הצדדי מפריעה לתנועה. כך, סיפר, הומחש לו איך הוראותיהם של קודקודים רעים מחלחלות אל הדרג הביצועי הזוטר, במדרון התלול של ממשלת נתניהו במלחמת עזה ובכירסום הדמוקרטיה הישראלית.

חברי יחיעם, קיבוץ צעיר וקטן של השומר הצעיר בגליל המערבי, הקשיבו בדריכות לשידור ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר 1947. ציפו להם שתי בשורות, טובה ורעה: אושרה הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל, אך יחיעם נועד להישאר מחוץ לגבולותיה, במדינה הערבית.

הקרבות והמצור על יחיעם היו למורשת שלתוכה נולד שחר ארגמן. שלושה עשורים וחצי אחר כך היה למפקד סיירת מטכ״ל, שקלטה אותו, בעקבות אחיו, לאחר שרופאי חיל-האוויר גזרו עליו להפסיק את השתתפותו בקורס-הטיס. כקצין צעיר עזב את הקיבוץ, אך לא השתחרר מהרגלים שנטבעו בו - בקשה במקום פקודה, הרבה עשייה ומעט דיבור.

בשיחה ראשונה משלוש עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר תת-אלוף במילואים ארגמן על מבצעי היחידה, מוצלחים יותר ופחות, מזוויתו האישית כלוחם, מפקד צוות ופלגה, סגן ולבסוף מפקד היחידה וקצין בכיר באגף המודיעין, בין סוף שנות ה-70 לשלהי העשור הראשון למאה הנוכחית, כשהשתחרר סופית משירות הקבע בתום כהונתו כמפקד מערך המבצעים המיוחדים באמ״ן.

בין השמות הנזכרים בחלק זה של השיחה: נחמן סירקין (שבסיס היחידה נקרא על שם היישוב הסמוך, שהנציח אותו), חיים בן יונה, יפתח מור, רוני שלומי, נחמיה תמרי, עוזי דיין, רפול איתן, שי אביטל, עמר בר-לב, איציק מרדכי, ברק שרעבי, בוגי יעלון, מוסטפה דיראני, דורון אביטל, אורי שגיא, ארז גרשטיין, נחשון וקסמן, שאול מופז, אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק. בין האירועים: פיגוע המיקוח במשגב עם, קו 300, המבצע שנקטע אך לא נחשף בסוריה, צאלים ב׳, התחרות בין הימ״מ לסיירת מטכ״ל על מבצעי ״צבא שמיים״ לחילוץ בני ערובה.

צביק׳ה שור אינו יליד מזל שור, אלא מאזניים, ובכלל אינו שור, בחולם, אלא שו•ר. הטועים בהגיית שם משפחתו שומעים ממנו שצבי ושור גם יחד הם חיה אחת יותר מדי. שמו הנכון יאה לו: הוא מדיף ביטחה ולא היסס לשתף בדעותיו גם גדולים ותקיפים שהיו עלולים להיפרע ממנו.

למרות אותו חולם שגוי, תת-אלוף בדימוס שור, איש בטחון וכספים, אינו זר לחיות הרפת. בילדותו, כשהתייתם בחדרה מאימו, נשלח לפנימיית מאיר שפיה, מול הקצה הצפוני של זכרון יעקב, והתמחה בה בחליבה וברעיית העדר. עד היום מלווה אותו טעם השמנת שהכינו לעצמם הרפתנים וזכרם של הפרה ״בדותה״, הפר רב-האון ״גוליית״ שנטה לו חסד מאז היותו התוודע עגל רך והחמור שכשמו לא הוא, ״סבלן״, ששימש תחתיו במסעי דוורים אף שסמל הדואר הוא צבי.

אביו עבד בחברת החשמל וכך גם ידידי ההורים, שהיו גם שכניהם. הנער למד בבית הספר המקצועי בסמ״ת והמשיך משם, לגאוות אביו, לתואר בטכניון בהנדסת חשמל. לא סתם חשמל - ״זרם חזק״, מדגישה התעודה, ואכן שור זורם חזק גם לתוך העשור העשירי לחייו.

כקצין חשמל במשחתת ״אילת״ ובשייטת 1 - השייטת הגדולה של חיל הים הקטן - הגיע שור להשתלמות בצי הוד מלכותה ואף הביך את מארחיו כשגילה אצלם שגיאה בנוסחה; טוב שנלסון לא חי לראות. הצוללת המשומשת שהבריטים שמחו למכור הוכנה למסירה עוד לפני בוא הצוללנים של סא״ל יוסף דרור. על כן היה זה הסגן הצעיר שור שחתם על ״תנין״ בשם חיל-הים של בן גוריון.

רוב שנותיו במערכת עברו על שור אחר כך במשרד הבטחון, או בתפקידים משותפים למשרד ולצבא. רשימה חלקית של האישים שלסביבתם נקלע בעבודתו: סגן שר הבטחון (ולימים השר) פרס, הרמטכ״ל רבין, יורשו בר-לב, יורשו דדו, סגנו טל, מנכ״ל הבטחון קשתי והיועצים הכספיים/ראשי אגף התקציבים חפץ, קין, אלרון וגור. כראש המחלקה הכלכלית במשלחת הרכש (והקשרים המדיניים) של משרד הבטחון בניו יורק, בניהולו של יוסי צ׳חנובר, היה שותף לתקופת שיא במעמד מש״ן, מול הפנטגון, ספקים אמריקאים וזרועות צה״ל.

שור, ג׳ינג׳י ששפמו ודעתנותו הלכו לפניו, השתתף מאז ראשית שנות ה-60׳ במאמצי הייעול, התכנון, המחקר והפיתוח של מערכת הבטחון; בצמצום כפילויות ובהתמודדות עם תובענותו של חיל האוויר הטס, בין השאר מול הצעות להצטיידות בטילים. בלהט דומה הוא פועל כאזרח, זה קרוב לרבע מאה, למען הצטיידות במיירטי לייזר. הוא מבכה את העדפת כיפת ברזל על סקייגארד, במקור נאוטילוס, של נורתרופ גראמן. ״מגן אור״, הלייזר העכשווי, חלש וקצר טווח מכדי לספק אותו.

בגין, שחיבב אותו והגן עליו מפני שרון ושרים אחרים, רצה בו עם שחרורו משירות הקבע כמנכ״ל בנק ישראל. בהגיעו לראיון אצל שר האוצר ארידור הבהיר שור - החולק את יום הולדתו עם ז׳בוטינסקי - שאינו חבר ליכוד. בו ברגע ״ירד מסך״ על פני ארידור.

בין גאוותיו של שור: הקמת שכונה לגימלאי צה״ל בראש העין ומאבק על עידכון הגימלאות. כמומחה-מעורב, אין לו קושי לנמק מדוע הפנסיה התקציבית, שמקבלי הפנסיה הצוברת - ואזרחים ספקנים - מתקנאים בה, אינה הטבת יתר. לשם כך הוא מבליט את העוול שנגרם לרס״רים ותיקים ומנדב גם דיווח על גובה התלוש האישי שלו.


אולפן: אמנון האס

סגן-אלוף במילואים, בכלל לא בדימוס, עמר דנק אינו רואה סתירה בכפל המומחיות שלו. כשחיל האוויר מגייס אותו לשירות פעיל ושואב מעשרות שנות נסיונו כנווט-קרב, קצין-מטה וחוקר אירועים ואירגונים בטחוניים, הוא משרת כמתכנן מיומן של מערכות צבאיות; לאחרונה היה שותף מרכזי בצוות החשיבה והכתיבה של תוכנית מבצעי החיל באיראן. האחת ידו מחזיקה בעט ניסוח רעיון השגת העליונות האווירית בשמי איראן, כמפתח להשגת המשימה, והשנייה מניפה את דגל המחאה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר דנק על דרכו מחיפה לקורס הטיס, שירותו במושב האחורי של פנטום ו-F-16, הצבתו כנציג חיל האוויר ליד אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין ותגובת מפקד החיל דני חלוץ למראה כנפי הנווט שדנק המשיך לענוד גם לאחר שהואחדו עם כנפי הטייסים.

בפלישה האמריקאית לעירק, ב-2003, התכונן צה״ל למהדורה חוזרת של מלחמת 1991, כולל ירי טילים על ערי ישראל. חלוץ, מחייך דנק, היה כה להוט לפגוע סוף-סוף, לאחר תריסר שונות אימוני ציד, במשגרים ניידים של טילי קרקע-קרקע, עד שהבטיח להעלות בשתי דרגות כל צוות אוויר שיצליח לצוד משגר. סדאם, שלא ירה, סיכל את הקידום המהיר.

דנק סלחני למדי ביחסו למפקד חיל האוויר בשלוש השנים האחרונות, תומר בר, בהתמודדותו עם מחאת מתנדבי צוות האוויר נגד ההפיכה המשטרית. הוא חריף יותר בהתבטאויותיו נגד ממשלת נתניהו, לקראת 7 באוקטובר ומאז. דנק מוקיר אזרחים מסויימים, יוצאי הקצונה הבכירה בחיל האוויר, שהחליטו להעמיד עצמם לבחירה, אך דעתו אינה נוחה מהדימוי המוטעה של חיל האוויר - להבדיל מיחידים בין גימלאיו - כאירגון הפועל ציבורית בטיסת מבנה.

אולפן: אמנון האס