אם מישהו שוכר בהמה וחוסם אותה בזמן שהיא דשה, הם מקבלים עונש מלקות וגם חייבים לפצות את הבעלים על המזון שהבהמה אמורה היתה לאכול בזמן העבודה. הגמרא שואלת כיצד זה יכול להתאפשר מדין קים ליה בדרבה מיניה, והבית הדין אינו יכול להעניש משום שני דברים שונים על מעשה אחד. אביי, רבא ורב פפא מתרצים בצורות שונות. רב פפא פוסק בשני נושאים לא קשורים - באחד אוסר אפיית לחם שהוא חלבי או בשרי, ובשני אוסר להכניס זכר ונקבה של בעלי חיים מסוגים שונים לאותו דיר כדי למנוע הזדווגות בין מינים שונים (הרבעת כלאים). הדין השני לא היה אסור מעיקר הדין, אך אסר כדי שאנשים לא יזלזלו. רב אחדבוי בר אמי מעלה קושי נגד הפסיקה השנייה של רב פפא, אך הקושי נפתר. הוא גם מביא את אותו מקור כדי לשאול על פסיקה של רב יהודה בנוגע להזדווגות בהמות, אך גם זה נפתר. המשנה דנה בדינים הנוגעים לפועל האוכל בזמן העבודה, ובכלל זה אם החובה לאפשר להם לאכול היא רק אם הם עסוקים בעבודה הן בידיים והן ברגליים כמו שור שאי אפשר לחסום אותו והוא עובד בארבע, ואם אדם עובד עם סוג אחד של תוצרת, אין הוא יכול לאכול סוג שונה של תוצרת בשדה. גם אם פועלים מורשים על פי התורה לאכול רק בזמן עבודה פעילה, החכמים התירו להם לאכול בזמן הליכה בין השורות כדי למנוע הפסד כספי למעסיק. הגמרא מעלה שאלה האם פועל יכול לאכול מאותו סוג תוצרת באזור אחר ומנסה לענות על כך מתוך שלוש פסיקות שונות במשנה, אך דוחה כל הצעה.

שתי מקורות סותרים מובאים בנוגע לאיסור חסימת בהמה הדשה בתרומה ובמעשר. מקור אחד אומר שזה לא אסור והשני אומר שזה אסור. מספר תשובות מובאות כדי ליישב את הסתירה, כשכל מקור יכול להתייחס לסוג שונה של תרומה/מעשר או לדעה שונה. אם המזון בגורן גורם לבהמה להיות חולה, האם עדיין אסור לחסום אותה? האם אסור להגיד לאינו יהודי לחסום את הבהמה ולדוש איתה כמו בדיני שבת (אמירה לנכרי שבות), או שזה אסור רק בשבת בשל חומרת השבת? שני מקורות מובאים לענות על שאלה זו, אך בסופו של דבר הם לא מכריעים. רמי בר חמא שואל סדרה של שאלות על האם יש איסור לחסום במקרה שיש גורם חיצוני שנמצא (לא הוצב על ידי הבעלים) שעלול למנוע מהבמה לאכול. שאלותיו נותרות ללא מענה. רבי יונתן שואל אם אדם חוסם בהמה בחוץ ואז והביא אותה לגורן, האם זה אסור. רבי סימאי ענה מהמקרה של כוהנים שנכנסו למקדש שיכורים ששם ברור שהפסוק לא התכוון רק כשהם שותים בכניסה למקדש. אם אדם אחד חוסם ואדם אחר מביא אותה לדוש, השני מקבל מלקות. רבי יוחנן ורבי לקיש חולקים אם אדם מקבל מלקות רק על חסימה בפועל או גם על הוראה בעל פה (דיבור) לבהמה שלא לאכול.

רבינא מוסיף טעם אחרון להסביר מניין לנו שפועל יכול לאכול בתלוש ואסור לחסום שור גם במחובר. מובאים ארבעה מקורות תנאיים שמכילים דרשות מהמילה "דיש" בפסוק לגבי השור להגיע לפרטי ההלכה של היתר הפועל לאכול - שמדובר בגידולי קרקע, דבר שנגמרה למאכתה, אבל עוד לא נגמרה מלאכתו למעשר או לחלה. הגמרא שואלת האם מותר להבהב באור את הרפי כדי למתקו? האם זה נחשב כמו לאכול ענבים עם דבר אחר או לא? מביאים ארבע מקורות בכדי לענות על שאלה זו, אך דוחים כל אפשרות להגיע לתשובה ובסוף לא עונים על השאלה. במקור האחרון כתוב שלא יוסיף מלח לפרי אבל זה סותר מקור אחר ששם מתירים. אביי ורבא מתרצים כל אחד בדרך אחרת. 

הלימוד השבוע מוקדש ע"י מרסי פרל לע"נ יונינה בת שלום בציון השלושים לפטירתה.

מספר הלכות הנוגעות לאופן שבו פועל יכול לאכול בשדה שבה הוא עובד, נובעות מהפסוק על קציר בכרם. לפי אחד מהדרשות על המילים בפסוק זה, דורשים שפועל נחשב כבעלים ואינו צריך להפריש תרומות ומעשרות מהפרי אם הוא אוכלו לפני "גמר מלאכה", השלב שבו הפרי חייב במעשרות. רבי ינאי ורבי יוחנן חלוקים בדעותיהם מתי בדיוק חל "גמר מלאכה": האחד טוען שזה קורה בהכנסת הפרי לחצר, ואילו האחר טוען שזה בהכנסתו לבית. כל אחד מהם מבסס את עמדתו על פסוקים בתורה מוידוי מעשרות. מוצגים שלושה מקורות תנאיים כדי להקשות את עמדותיהם של רבי ינאי ורבי יוחנן, שכן כל מקור מניח חיוב במעשרות לפני הכנסת המזון לבית/חצר. עם זאת, כל קושי נפתר. הפסוק המתיר לפועל לאכול בזמן עבודתו מתייחס לפועל שעובד על פירות שעדיין מחוברותלקרקע, בעוד הפסוק האוסר לחסום בהמה מלאכול מתייחס לעבודה על פירות תלושים. מניין לומדים את שאין למנוע מפועל לאכול בזמן עבודתו על פירות תלושים או מבהמה בזמן שעבוד על פירות מחוברים? מנסים קודם דרך קל וחומר אך דוחים ובסוךף לומדים מדרשות על פסוק או מפשט הפסוק.

מהתיאור של נרטיב של מפגשו של אברהם עם המלאכים, לומדים לקחים ממעשיו ותובנות באשר להתנהגויות שראוי לחקות. פועל בעובד בשדה יכול לאכול מפירות השדה בו הוא עמל. המשנה מפרטת את הנסיבות שבהן זה מותר. מניין בתורה נגזרות הלכות אלו?

רבי יהודה הנשיא ורבי נתן היו האחרונים מתקופת המשנה (סוף משנה), ורבינא ורב אשי היו האחרונים מתקופת התלמוד (סוף הוראה). המימרה הזו כנראה מתייחסת לעריכת המשנה והתלמוד. רבה בר נחמני נהרג מאימת המלך. מותו הטראגי של רבה בר נחמני מסופר וכיצד הוא קשור לצורך בו בשמים כדי ליישב מחלוקת בין הקב"ה והחכמים בישיבה שבשמים. המשנה מדגישה את החשיבות של מנהג המקום ומביא וסיפור על רבי יוחנן בן מתיא ובנו וההבטחה שהבטיחו לפועלים לגבי אוכל שיספקו. בגין הסיפור הזה, הגמרא מתחילה סדרה של דרשות על הסיפור של אברהם והמלאכים והאוכל שהגיש להם.

רבי יהודה הנשיא מספר שר' אלעזר בר' שמעון היה גדול ממנו בתורה. איך אנחנו יודעים את זה? רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי יהודה הנשיא, היה ידוע על ענוותנותו, כמו גם יונתן בן המלך שאול ובני בתירה. רבי יהודה הנשיא גם קיבל יסורים שבסופו של עזבו אותו. הם באו עליו בגלל מעשיו והוא נרפא בזכות מעשיו. לאחר מותו של רבי אלעזר, רבי יהודה הנשיא הולך למצוא את בנו של רבי אלעזר שעסק בזנות ומחזיר אותו להיות תלמיד חכם. הוא עושה את אותו הדבר לנכדו של רבי טרפון. מובאים ציטוטים שונים להראות את חשיבות לימוד התורה. רבי חייא היה ידוע כמרביץ לתורה בקרב תלמידים רבים על ידי העצמתם ללמד אחרים. מסופרים סיפורים נוספים על גדולתו של רבי חייא.

הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן בלונג איילנד לכבוד נישואין של אסתי וברוך, נכדה של גיטה ירוסלביץ-נויפלד.

הסיפור על רבי אלעזר ברבי שמעון מוביל לדיונים על השמנתו ושל רבי ישמעאל בן רבי יוסי. יופיו של רבי יוחנן היה ידוע והוא היה יושב מחוץ למקום ששם טבלו הנשים כדי שנשים תתעברנה וילדו ילדים יפים כמותו ותלמידי חכמים כמותו. רבי יוחנן רחץ פעם בירדן וריש לקיש, שהיה שודד, ראה את בבואתו היפה, חשב שהיא אישה וקפץ אחריו. רבי יוחנן עודד אותו להשתמש בכוחו לתורה והפך לתלמיד-חבר הגדול ביותר שלו. אולם, במחלוקת אחת ביניהם שבו רבי יוחנן חירף את רייש לקיש בהתייחסו לעברו כשודד, רבי יוחנן גרם למותו של ריש לקיש, מה שבסופו של דבר הוביל למותו של רבי יוחנן כשאיבד את חברותא הקרובה אליו ביותר. הגמרא חוזרת אז לסיפורו של רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון, ולכך שמצפונו הוכה ממעשיו הקודמים (שתפס גנבים וגם גרם למותו של הבנאדם שהעליבו), מה שמאלץ אותו לבקש מהקב"ה להביא עליו יסורים. אשתו עוזבת אותו, ובמותו הוא מבקש ממנה להשאירו בעליית הגג מכיוון שידע שהרבנים לא ירצו לקברו. לבסוף (כ-20 שנה לאחר מותו), הם קוברים אותו במערה לצד מקום קבורתו של אביו.

הדף היום מוקדש ע"י מקס שפירא לכבוד אמו, ג'ודי שפירא. "לימוד הדף היומי שלך מניע אותי להמשיך ללמוד מדי יום."

קושי שלישי שהיה לר' אלעזר בדעתו של רבי מאיר מוסבר על פי דעתו של איסי בן יהודה שבמקרה שיש עדים, אי אפשר להישבע לפטור את עצמו, אלא חייב להביא עדים. רבי חייא בר אבא מביא בשם ר' יוחנן הסבר שני לסתירה בין רבי מאיר במשנתנו לבין דעתו בבבא קמא בעניין נתקל פושע או לא. הוא טוען שהשבועה במשנתנו שפוטרת מנזקים הייתה פטור של חכמים כדי להבטיח שאנשים לא ימנעו מלהזיז חביות עבור אחרים מחשש שהם עלולים לשברן ויצטרכו לפצות את הבעלים. מתוארים כמה סיפורים שבהם רבא החזיק בדעתו של איסי בן יהודה ודרש עדים להוכיח את חפותו של האדם. מסופר סיפור נוסף על תלמיד חכם שנדרש לרמה גבוהה יותר ונאמר לו לפעול לפנים משורת הדין. הפרק השביעי ממשיך ביחסי עבודה - מה יום עבודה טיפוסי? האם המעסיק יכול לדרוש מהעובד לעבוד שעות נוספות? האם המעסיק צריך לספק מזון? האם זמן הנסיעה כלול ביום העבודה הסטנדרטי? בהקשר של דיון זה, מובאת פסוקים מתהילים שמשמשים גם כרמז לכך שהרשעים יקבלו את עונשם והצדיקים יקבלו את שכרם בעולם הבא. לאחר מכן מובא סיפור על רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי, ושיטותיו לאתר רשעים ולמוסרם לשלטונות. ישנה ביקורת על פעולותיו, אך הוא ממשיך בדרכו.

המשנה קובעת שמי שהלווה עם משכון יש לו רמת אחריות כמו של שומר שכר. נראה שהמשנה אינה הולכת בעקבות דעתו של רבי אליעזר, שסבור שאם המשכון אבד, הלווה יכול להישבע ולהיפטר, כמו שומר חינם. הגמרא מנסה אז בשתי דרכים שונות ליישב את פסק המשנה גם לפי רבי אליעזר. אולם, זה נדחה מכיוון שרבי עקיבא חולק על רבי אליעזר, ומאחר שרוב המשניות הבלתי מיוחסות הם בשיטת רבי עקיבא, הגמרא מעדיפה ליישב את המשנה לפי רבי עקיבא. מוצעות ארבעה הסברים שונים להבין את המקרה שבו רבי אליעזר ורבי עקיבא חלוקים ומה הבסיס למחלוקתם. ההלכה נספקה כאבא שאול, כפי שמצוטט במשנה, שניתן להשכיר משכון של אדם עני ולנכות את כסף ההשכרה מהלוואה. אם אדם מעביר חבית של אחר ממקום למקום והיא נשברה, יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה אם מבחינים בין אם היה שומר שכר לבין אם היה שומר חינם. אין דברי ר' מאיר מסתדרים עם סוגיה בבבא קמא, שם שיטתו מבוססת על זה שנתקל נחשב כפושע. איך אפשר להסביר את הסתירה? ר' אלעזר אמר שההלכה כר' מאיר, אך היה לו קשה לקבל את דבריו. למה?