המשנה פוסקת שברגע שאומן אומר לבעל הבית, "טול את החפץ ואחר כך שלם לי," הפועל עובר מלהיות אחראי על החפץ כשומר שכר לאחריות עליו כשומר חינם. מצב זה מושווה למשנה אחרת שקובעת שהשואל אחראי לנזקי אונס עד שהחפץ מוחזר. רב חסדא מסייג זאת באומרו שהשואל אחראי לנזקי אונס רק אם החפץ מוחזר בתוך תקופת השאלה; אם התקופה הסתיימה והשואל כבר אינו משתמש בחפץ, הוא כבר אינו אחראי לנזקי אונס. הגמרא מביאה שלוש גרסאות שונות להשוואה בין המקורות הללו. אמימר פוסק שלמרות שהשואל כבר לא אחראי לנזקי אונס לאחר תקופת השאלה, הוא עדיין נחשב כשומר שכר ולכן אחראי לאובדן או גניבה. ברייתא מובאת לתמוך בפסיקה זו. הפטור של שמירה בבעלים, שבו אדם פטור מאחריות על חפץ השייך למעסיקו, מועלה לערער על המשנה שקובעת שאם אחד אומר "שמור את חפצי ואני אשמור את שלך," שני הצדדים נחשבים שומרי שכר. כדי ליישב זאת, מוסבר שהמקרה במשנה עוסק במקרה שכל אדם שומר על חפץ של השני ביום אחר. מובאים שני מקרים שבהם השומרים נמצאו אחראים למרות שבמבט ראשון הם נראו כמקרים של שמירה בבעלים. מקרים אלו מוסברים שאינם מקרים של שמירה בבעלים. בנוסף, יש דיון לגבי הפירוש של כשמישהו אומר "הנח" בתגובה לבקשה לשמור על חפץ: האם הכוונה "הנח אותו ואני אשמור עליו" או "הנח אותו ותדאג לו בעצמך"? זה מושווה למשנה בבבא קמא מז בניסיון להציע שזהו נושא של מחלוקת תנאית, אך ההשוואה נדחית בסופו של דבר. 

המשנה וגמרא ממשיכים לדון במקרים שבהם שכר אדם חפץ בתנאים מסוימים ואחר כך השתמש בחפץ באופן שונה ונגרם לנזק. אם הנזק נגרם כתוצאה משינוי בשימוש, השוכר אחראי. למשל, מה קורה אם השוכר העמיס משא כבד יותר מהרגיל על בהמה, או אם השתמש בחפץ אחר שהוא קל יותר אבל יש בו יותר נפח, כמו שעורים במקום חיטים? אביי ורבא חלוקים על פרטי ההלכה במקרה זה. המשנה דנה בחוקים שונים הנוגעים לאחריות של קבלן לגבי חפץ שהוא מתקן, או מלווה שקיבל חפץ כמשכון, וגם דינים אחרים הנוגעים לשומרים. הגמרא מנסה לראות אם אפשר לייחס את החלק הראשון של המשנה לרבי מאיר, כי לכאורה זה לא נראה כך.

אם אחד שוכר חמור או ספינה להגיע ממקום אחד למקום אחר, והחמור מת או הספינה טובעת באמצע הדרך, מהו הדין? מה הן הנסיבות של המקרים שנידונים? בהקשר לדיון זה, ישנו מחלוקת בין רב ושמואל האם ניתן למכור את נבלת הבהמה השכורה בדרך שהקרן כבר לא יהיה קיים – ז"א האם השוכר יכול למכור אותה ולהשתמש בכסף ממכירה זו כדי לשכור חמור אחר? מקשים על דעתו של רב מתוספתא, אך לבסוף מתרצים דבריו. מובא מקרה לגבי ספינה ששכרו להובלת יין, וטבעה. הגמרא בוחנת את פרטי הסכם השכירות: האם השוכר שכר "ספינה זו" או "ספינה סתם" והאם היה זה להובלת "יין זה" או "יין סתם". הבחנה זו חיונית לקביעת חובותיו וזכויותיו של השוכר/משכיר. שני מקרים נוספים מבהירים זכויות נוספות של השוכר: כמה הוא יכול לטעון על חמור ששכר לרכיבה, וכמה בעל החמור יכול לטעון? אם החמור שכור לגבר לרכיבה, האם אישה יכולה לרכוב במקומו, או להפך? האם יש הבדל אם האישה בהריון או מניקה? 

המשנה מביאה מקרים שבהם יחיד שכר חפץ, כגון בעל חיים, למטרה מסוימת ואז השתמש בו למטרה אחרת. השוכר נחשב אחראי אם הבעל חיים מת בגלל שינוי זה. השורה הראשונה של המשנה קובעת שהשוכר אחראי בכל המקרים שבהם בוצע שינוי. אך, בשורה השנייה, פסק-הדין של המשנה תלוי בנסיבות - במיוחד, איך מת הבעל חיים וסוג השינוי שביצע השוכר. הגמרא בוחנת ארבע תשובות אפשריות כדי לפתור את הסתירה בין שתי השורות הללו. שלושת התשובות הראשונות קובעות שהשורה הראשונה במשנה מתייחסת למקרים שבו הבעל חיים מת בגלל השינוי, בין אם השינוי היה מההר לבקעה או להפך. התשובה הרביעית היא שכל שורה מתייחסת לדעה של תנא אחר. לפי דעה זו, השורה הראשונה משקפת את עמדתו החמורה של רבי מאיר, בעוד השורה השנייה מייצגת את עמדת החכמים המקלה יותר. רבי מאיר סובר שכל מי שחורג מרצון הבעלים נחשב לגזלן, ולכן הוא אחראי לכל נזק או מוות שייגרם כתוצאה משימוש שלא כדין בנכס. הגמרא מבקשת למצוא את המקור לכך שאכן כך סבר רבי מאיר. לצורך זה, הגמרא מביאה שלושה מקורות, אך דוחה את השניים הראשונים. המקור השלישי נותר על כנו כאסמכתא לעמדתו של רבי מאיר. הגמרא מביאה שני פירושים שונים למקרה במשנה של הבריקה. המשנה קבעה שאם אנשי המלך תפסו את הבעל חיים (אנגריא), המשכיר אינו חייב להביא לשוכר עוד בעל חיים. מתארת מצב שבו חמור שהושכר ליחיד נתפס על-ידי אנשי המלך (אנגריה). במקרה זה, השוכר נשאר לבלי הבעל חיים והבעל אינו חייב להחליף אותו. רב ושמואל חולקים על פרטי מקרה זה. תוספתא מובאת כדי להקשות על דעתו של שמואל, אך מביאים שני תירוצים. 

אם עובד הועסק לעבודה, כמו להשקות שדה, אבל הנסיבות השתנו, כגון שירד גשם, שהופכת את העבודה למיותרת, על מי מוטלת האחריות, ומה משפיע על כך? לרבי דוסא ולחכמים היו דעות שונות אם עובד שחזר בו באמצע העבודה צריך לקבל תשלום מלא על העבודה שכבר בוצעה, או אם העובד צריך לפצות את המעביד אם המעביד עכשיו נאלץ לשלם יותר כדי להשלים את העבודה הנותרת. רב תואם את עמדתו של רבי דוסא, אף זה סותר אמירה אחרת שיוחסה לו. הגמרא מציעה פתרון לסתירה זו אבל מזהה שתי קושיות עם הפתרון המוצע, ששניהם מיושבים. בתוך דיון זה, מצטטים ברייתא בנוגע למוכר או קונה שחוזרים בהם לאחר שהקונה שילם תשלום חלקי. חלקים שונים של ברייתא זו מוסברים ומופרשים יותר לעומק.

דף נלווה בבא מציעא עו

מה הם הכללים הנוגעים לעובד או מעביד החוזרים מהסכם? כאשר המשנה מזכירה צד אחד "הטעה" את האחר, מה הכוונה? האם זה מתייחס לעובד המבטל על המעביד, לתרחיש ההפוך, או שזה כולל מקרה שבו מעביד ממנה שליח לגייס פועלים, אבל השלוח אומר לפועלים שכר שונה ממה שהמעביד היה מוכן לשלם? מביאים שבע סיטואציות אפשריות שבהם השליח הטעה את הפועלים, רק חלק מהן מתאימות לדין המוצג במשנה.הגמרא מביאה ברייתא לחזק את האפשרות שמדובר במעסיק או פועלים שחזרו בהם מההסכם. 

הדף היום מוקדש לזכרם של חללי צהל ואנשי כוחות הביטחון שנפלו בהגנת העם והארץ ולזכרם של קורבנות הטרור, ובמיוחד בשמחת תורה ומאז. יהי זכרם ברוך. אנו גם ממשיכות להתפלל לשובם של החטופים במהרה ובשלום ולשלומם והצלחתם של לוחמינו ברחבי הארץ.

הדף היום מוקדש ע"י ברכה רוטנר לע"נ שרה בת יום טוב ורחל.

האם מותר להלוות תבואה להחזירם מאוחר יותר בעונה, כשערכם צפוי לעלות? בדרך כלל, סידורים כאלה נחשבים כריבית, מפני שערך הגרענים צפוי לעלות. אכן, זה מותר אם ללווה כבר יש תבואה בביתו, גם אם הם לא נגישים כרגע. האם הלווה צריך ללוות רק כנגד כמות התבואה שיש לו או שזו יכולה להיות כמות סמלית? הלל אסר להלוות ככר לחם, מחשש שמחיר החטה יעלה לפני שהככר תוחזר. למה חכמים חלקו על הלל? שמואל סבר שתלמידי חכמים יכולים להלוות כסף זה לזה בריבית – מדוע? רב התיר לאב להלוות לבנו בריבית לצרכי חינוך, אך הגמרא דחתה זאת, בטענה שזה עלול להרגיל את הילדים להלוות בריבית. היכול אדם לעבוד עבור חבר יום אחד וחבירו יעבוד בשבילו ביום אחר מבלי להיחשב כריבית? באילו נסיבות זה מותר? ריבית יכול להיות גם בדיבור - כגון, אסור לשאול בשלומו את הוא לא רגיל בזה. על איזה פסוקים עובר הלווה והמלוה במקרה של הלואה בריבית? מובאות אמירות שמדגישות את התוצאות החמורות למי שמלווה בריבית. המלווה מוזהר לא להלוות כסף ללא עדים, כשרב חושש שזה עלול להביא את הלווה להכחיש את ההלואה, וריש לקיש חושש שזה עלול להביא קללות על המלוה בגלל שאנשים בטעות יחשבו שהוא משקר (יאמינו ללוה ולא למלוה).

הלימוד השבוע מוקדש לרפואת של פשע אטל בת שרה שעוברת ניתוח השבוע.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י אודרי מנדרו לע"נ בשה לאה בת צביה חיה ומאיר יהודה.

הלימוד השבוע מוקדש ע"י רונה פינק לכבוד הולדת הנכד הראשון, עזרא לב.

מהי "סיטומתא" והאם לאחר שנעשה "סיטומתא" אי אפשר לחזור בו מהעסק? רב ושמואל חלוקים במקרה שבו מוכר מקבל את הכסף לפני שהמוצר הושלם: כמה ואיזה סוגי צעדים יכולים להישאר בתהליך לפני שהמוצר הסופי יהיה מוכן וזה עדיין ייחשב כאילו הפריט נמצא בחזקת המוכר, ובכך נמנעת בעיית ריבית (נחשב כ'יש לו'). מביאים קושיות על שתי הדעות על סמך הפרטים שהובאו במשנתנו אך פותרים אותם. מה המחלוקת במשנה לגבי זבל שמשמש כדשן - כמה דעות שונות יש? כאשר הקונה משלם מראש בשיעור מסוים, אם המחיר יורד, האם הקונה יכול לחזור בו מהעסקה כדי לא להפסיד? במשנה יש מחלוקת בנושא זה - תנא קמא קובע שזה יכול להיעשות רק אם הקונה התנה זאת מראש ורבי יהודה חולק ומתיר לקונה לחזור בו. מקרה הגיע לפני רב פפא שם חתן נשלח על ידי חמיו לקנות תכשיטים לנדוניה ושילם מראש, אך המחירים אז ירדו. רב פפא לא איפשר לחתן לחזור בו אם הוא לא התנה זאת מלכתחילה. למרות שכסף אינו קונה, הקונה שחוזר בו מקבל קללה "מי שפרע", קללה הניתנת למי שאינו שומר על דבריו. הרבנים ורב אחא העלו קושיות על פסיקתו של רב פפא, אך מביאים תשובות לקושיות. המשנה קובעת שניתן להלוות גרעינים לחוכר על מנת לשתול אותם בשדה ולקבל אותם בחזרה מאוחר יותר, אף על פי שהמחיר עלול לעלות. ברייתא קובעת באופן דומה, אך מתירה זאת רק כאשר החוכר עדיין לא התחיל לעבוד בשדה. רבא מסביר את ההבדל בין המקורות - המשנה היא במקום שבו החוכר בדרך כלל מספק את הזרעים ולכן כל הסדר שנעשה לפני שהזרעים נזרעים הוא רק חלק מההסכמים שנערכים בין הבעלים והחוכר ואינם נחשבים כהלוואה. הברייתא דנה במקרה שבו הבעלים בדרך כלל מספקים את הזרעים ולכן ברגע שהחוכר מתחיל לעבוד, ההסדרים הם סופיים ואם הבעלים מחליטים לאחר מכן לספק את הזרעים רק כהלוואה, זו נחשבת להלוואה.

מה הן הדרכים השונות שבהן יכולים לעסוק בעסקאות שבהן התשלום או הסחורה ניתן מראש, בקביעת שער נמוך מהרגיל או בשער הקיים? הגמרא עומדת על סוגים שונים של עסקאות וקובעת מה מותר/אסור/נושא למחלוקת. במקרים מסוימים רבנים הואשמו בהשתתפות בעסקאות הדומות לריבית. אך ניתנו הסברים איך מעשים אלו לא היו אסורים משום ריבית.

הדף היום מוקדש ע"י ברוק ויוסי פולק לכבוד בת המצווה של בתם אביטל עדין.

אם יהודי מלווה כסף של אינו יהודי ליהודי אחר בריבית, או אם אינו יהודי מלווה כסף של יהודי ליהודי, באילו מקרים זה מותר? רבינא מציע הסבר שלישי להבהיר את ההבדל בפסיקות ההלכה בין תרחישים אלו, אך הסברו נדחה. אם גר התעסק בהלוואות בריבית לפני שהתגייר ואז, לפני הגיור, איחד את ההלוואה הנושאת ריבית לסכום אחד, הגר רשאי לגבות את הסכום המלא. רבי יוסי טוען שאם הגר היה הלווה, הריבית אינה יכולה להיגבות בשום מקרה, כי זה עלול לעודד אינו יהודים להתגייר רק כדי להתחמק מתשלומי ריבית גבוהים או שכף יגידו אנשים עליהם. חכמים ורבי מאיר דנים אם למלווה שהלווה בריבית אפשר לגבות רק את הקרן, ללא הריבית, או שקונסים אותו ולא יכול לגבות חלק כלשהו מההלוואה. נבחנים מצבים שונים שבהם חלק של המסמך מתבטל (דומה להלוואה בריבית), וכן עולה השאלה אם כל המסמך מתבטל או שהחלקים התקפים עדיין ניתנים לאכיפה. נבדקים הבדלים בין מקרים שונים, כגון שגיאות במסמך לעומת מצבים שבהם המסמך מתבסס על הנחות שגויות כמו שהמוכר אינו הבעלים בפועל של הפריט הנמכר. המשנה דנה בהלכות לגבי קניית תוצרת מראש בתחילת העונה אבל דוחה קבלת התוצרת למועד מאוחר יותר. למעשה זה אסור לעתים קרובות בשל חששות ריבית, כי ערך התוצרת עשוי לעלות. זה מותר כשלמוכר יש את התוצרת בעת המכירה או כשהערך בשוק כבר התקבע.