דף יומי מסודר וברור במיוחד מבית אתר סיני - ב15 דקות בלבד

(יב. במשנה למעלה – יג. במשנה למעלה)

ביהודה היו מתייחדים כבר אחרי הקידושין, ולכן אין לבעל טענת בתולים, כי אולי הוא עצמו בא עליה.

הניסוח במשנה הוא – "האוכל אצל חמיו ביהודה", משמע שלא בכל יהודה זה היה המנהג.

הראיה, שבברייתא היו ביהודה כמה מנהגים סותרים (ובגליל לא עשו אף אחד מהם) -

הרי שבמקומות אלו כנראה שלא התייחדו אחרי הקידושין, שהרי אם התייחדו אז ממילא אין טענת בתולים.

[דיון בניסוח הברייתא -

דוחה רבא – זה לא מה שכתוב!

שתי המשניות הראשונות:

והרי כתובת אלמנה זה מדרבנן, ולא היה בזמן התורה?

התורה כתבה על שם העתיד, כפי שהזכירה את העיר אשור (=סליקא) שלא היתה קיימת בימי משה (תוס').

[עוד דרשות של רב חנא בגדתאה –

אגב –

רב – מי שאכל תמרים לא יורה הלכה.

והרי בברייתא תמרים זה דבר טוב? (מלבד בשעת המנחה לפני ארוחת צהריים)

תשובה –

(בשיעור הקודם ראינו לרשב"א זה מדרבנן).

נפקא מינות אם זה דרבנן:

דעת חכמים ור"ג -

ברייתא א: חכמים – דרבנן, רשב"ג – דאורייתא,

ברייתא ב: חכמים – דאורייתא ("כסף ישקול כמוהר הבתולות"), רשב"ג – דרבנן.

דעת ר"א – נאמן לאוסרה עליו (מדין "שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא"), אך יש לה כתובה

תשובה – אכן אסור רק כשזה ספק אחד –

הרי כבר למדנו שאם אמר לאישה שקידשה, הוא אסור בקרובותיה.

תשובה – כאן אסור אפילו שאולי אינו יודע אם באמת היה פתוח.

תשובה – שם התייחס לעד אחד, שלזה צריך קינוי וסתירה,

[התייחסות לדברי ר"א –

הדף היומי – כתובות דף ח

א. אמוראים שהתירו

(דילוג ז. 7+ עד אמצע העמוד)

ר' יעקב – הורה שאסור (והגמרא מביאה שתי דוגמאות שלשון הוראה שייכת גם באיסור, ולא רק בהיתר).

רנבי"צ-ר' אבהו – שאלו את רי"ח ואסר.

(ז. 7+)

ב. ביו"ט – רב יהודה לפי רב פפא התיר דווקא ביו"ט.

סברא – מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה (שחיטה), הותרה שלא לצורך (כדעת ב"ה בביצה).

שואל רב פפי – אם כך נתיר גם מוגמר? (בישום כלים על האש, מתוך שהותרה הבערה לצורך).

רב פפי – מתירים רק בדבר השווה לכל נפש ("אך אשר יאכל לכל נפש").[1]

קשה - אם כן, שנאסור שחיטת צבי (רק עשירים אוכלים)!