אנחנו חיים באי-וודאות מתמדת, והיכולת לנבא או לצפות את מה שיקרה לנו היא אשליה. שיחה שצוללת לעומקו של העיוורון האנושי, חושפת כיצד הכמיהה אל המוחלט הופכת אותנו למסוכנים.
אורח: ד"ר עודד נעמן.
עורכת ומגישה: ויויאנה דייטש. עריכה: יובל אביבי, הפקה: הילה שוקר, ביצוע טכני: אסף רוחם
אין אף רגע אחד צלול. יש רגע ועוד רגע ועוד רגע. אין יום אחד, אין לילה אחד. אין אף נקודה בזמן שממנה אפשר לראות בבהירות את חיינו. לראות את חיינו במלואם. אף שעה מכל שעות חיינו אינה פסגה גבוהה מספיק, ממנה אפשר לצפות ללא הפרעה בכל שאר הפסגות והעמקים.
גם שעת מותנו היא רק שעה. ברגע המעשה, המתאבד לא מבחין באושרו, רגעי החסד נחבאים והוא נוטל את חייו בלי לדעת מה נטל.
״בכל עת ובכל שעה אדם אחר אתה״, ניטשה כותב. אמנם מה שפעם אהבת כאמת נראה לך כעת כטעות טיפשית, הוא אומר, אך שמא אותה טעות היתה נחוצה לך אז כמו כל ה״אמיתות״ בהן אתה מחזיק היום: ״בבחינת עור, שהסתיר וכיסה מפנייך רבות ממה שאסור היה עלייך לראות אותה שעה״.
אין אף שעת חיים ממנה אפשר לראות את החיים לאשורם, בשלמותם. כל שעה היא עוד שעה; כל לילה, עוד לילה; כל התעוררות, עוד התעוררות. כל רגע בחיינו צופה אל מישורים ומדרונות של זמנים אחרים והנה אנחנו צופים באותו הרגע עצמו מזמן אחר, גבוה או נמוך יותר ממנו, והרגע שהיה לא מעלה בדעתו את נקודת מבטנו. כל לילה הוא הר ביחס למחוז חיים אחד ועמק ביחס לאחר. לכן, תמיד, גם בשעה המאוחרת ביותר והשקטה ביותר בלילה, כשערפילי העייפות מתפזרים פעם אחת אחרונה והמחשבה מתחדדת ומצטללת לפני ההתמוססות אל השינה, גם אז ישנן תובנות ואמיתות שאין בכוחנו לדעת כי הן היסוד הנסתר שעליו אנחנו עומדים, שבאמצעותו אנחנו חושבים ולאורכו אנחנו נרדמים. ברגע זה אי-אפשר בשום אופן להבחין באמיתות מהותיות לקיומנו, גם אם מאוחר יותר יהיו מובהקות ומובחנות יותר מכל אמת אחרת. גם אם ראינו אותן בבהירות עד לא מזמן. ומה שנכון על רגעינו נכון גם על מילותינו.
כל מילה, משפט, פסקה ועמוד שאנחנו כותבים כצופים אל מרחקים, נכתבים בדיו שאיננו יודעים לקרוא. האמת הסמוכה ביותר היא האמת הסמויה ביותר. זהו סימן ההיכר של המציאות. רק בסיפורי בדיון תיתכן נקודת מבט שקיומה אינו תלוי בעיוורונה. רק בסיפורים יש רגעים, פסקאות, עמודים ומשפטים שבהם הכל מתגלה. הדמות הבדיונית ביותר היא המספר יודע-כל. זוהי המתנה של הבדיון: בעולם הבדיון אפשר להשיג ידיעה שלמה, ראייה מלאה ויתכן רגע של בהירות מוחלטת וצלילות גמורה.
בבדיון גם האמת הקשה, המזוויעה ביותר, נוסכת בנו הקלה אדירה משום שהיא מסירה מאיתנו את עול הספק, סממנה של המציאות. הלאוּת מהספק מולידה את הערגה אל הבדיוני, את ההתענגות על המוצא הטראגי, את הקתרזיס שנוסך בנו הפתרון הסופי של הדמויות. לכן אפילו ספר שבו כל העובדות מעוגנות במציאות ושמות הדמויות הם כשמות האנשים האמיתיים שעליהם הדמויות מבוססות, כל עוד הוא כולל בתוכו רגע של צלילות מוחלטת הוא ספר בדיוני. ואם נקרא בו כבספר מציאותי לא נזהה עוד את גבולות המציאות. ננסה להגשים במציאות ערגות בדיוניות, נבקש פתרונות סופיים ונמיט חורבן אמיתי שלא עלה בדמיוננו מעולם.
See omnystudio.com/listener for privacy information.
