כשגדי מוזס היה בשבי, הוא מצא את עצמו מניח קומפרסים על העיניים של השובה שלו. הוא גם צעד קילומטרים בתוך החדרון הקטנטן שבו שוכן, חשב על אהוביו, כמעט ולא בכה, לא חשב על העתיד - כל מה שנדרש כדי לשרוד. והיום, כארבעה חודשים לאחר שיחרורו - שורד השבי בן ה-80 נמצא ברגשות מעורבים. הוא כועס על המנהיגים, ועל שביתו החרב עוד לא שוקם. במקביל, הוא מתרגש עמוקות מהעם שחיכה לו בשובו, ומהדור הבא - שממלא אותו תקווה לגבי עתיד המקום הזה

*הפרק מוקדש לזכרה של אפרת כ"ץ, חקלאית בנשמה ואשת משפחה מאירת פנים