המוסך

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״. 

הרשימות והשירים שתשמעו מיד אמורים היו להתפרסם בגיליון אפריל שלנו, במהלך המלחמה עם איראן, אלא שאז התרחשו דברים, ״המוסך״ נפרד מן הספרייה הלאומית שאירחה אותנו בתשע השנים האחרונות ונמצא בעיצומו של בניית בית חדש. הגיליון ההוא, על חומריו הספרותיים המשובחים, עדיין ממתין ויראה אור בקרוב, ובינתיים רצינו לחלוק אתכם את הפרויקט שקיבל את הכותרת ״לא יבואו עוד המלחמות״. אלה רשימות ושירים מן המקלט שכתבו עומר ולדמן, מעין איתן, חגי ליניק, תמר מרין, אוריאן זכאי, אסתי ג. חיים, אילנה ברנשטיין, רתם פרגר וגנר ורוני צורף – וכל אחד ואחת מהם קוראים את יצירותיהם בקולם. הטקסטים המלאים מופיעים במקביל בדף הפייסבוק של המוסך.

קריינית: דפנה לוי.

פתיח מוזיקלי: שילה פרבר. 

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא נורית זרחי, שלאחרונה ראתה אור אסופּה מסיפוריה הקצרים ״בשביל מה הארמון וכל הדקורציה״. הסיפורים בקובץ נבחרו על ידי קבוצה מכובדת של כותבות וכותבים (יפתח אלוני, לאה איני, שמעון אדף, רונית ידעיה, מיכל בן נפתלי, אילנה ברנשטיין, איריס לעאל, עודד וולקשטיין, מעין איתן, עדי שורק, אסף שור, עמיחי שלו, תהילה חכימי, יערה שחורי ועינת יקיר) שגם כתבו על חוויית הקריאה האישית שלהם בכל אחד מהסיפורים. המחווה המיוחדת והמרתקת הזו היא התרוץ הרשמי לשיחה עם זרחי, שיחה שנדדה על פני כל מיני פנים של קריאה וכתיבה, והייתה קצרה משום שנורית עברה טיפול רפואי שהקשה עליה לדבר, וגם משום שהתקיימה ביום הראשון למלחמה הנוכחית. 

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״, משוחחת עם נורית זרחי. 

לסבי הייתה חצר ועץ אחד מופלא בה, תות שחור ענק.

היה עוד כמובן, אבל אם נדרשתי לצמצם עד כמה שאפשר – העץ וסבא, זה מה שהיה נשאר.

כך מתחיל הסיפור הקצר ״תותים״ המתפרסם בגיליון חודש מרץ של המוסך. 

כתב וקורא: עדו חפץ

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא הוא ההיסטוריון פרופ׳ אופיר מינץ-מנור. הוא אמנם מומחה לפיוט היהודי משלהי העת העתיקה וימי הביניים, אבל אצלנו הוא מתארח בזכות הפודקאסט שלו ״מקום אחר״ שממש בימים אלה מלאה לו שנה. 

״מקום אחר״ מוגדר כמקום לשיחות והרהורים על יצירה עברית ברחבי העולם, וכפי שתשמעו הוא נולד מתוך מה שמינץ-מנור מגדיר כצורך קיומי, בהול אפילו, לייצר מרחבים עבור העברית, שאינם קשורים לישראל. מאותו טעם הוא עסוק בימים אלה גם בהקמתו של כתב עת חדש, ביחד עם כותבים וחוקרים נוספים, כפי שהוא מספר בשיחתנו. 

כמי שרואה בעצמו אקטיביסט של העברית, הוא מבין את הקושי שיש לכותבים, קוראים וחוקרים שמתרחקים מן הבית שבו הם והשפה שלהם נולדו, אבל יש בדבריו גם אופטימיות, משום שאחרי הכול, כך הוא אומר, במצבי משבר אפשר תמיד למצוא גם כוח יצירתי. 

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״, שוחחה עם אופיר מינץ-מנור ואתן ואתם מוזמנים להאזין.

את הפתיח המוזיקלי שלנו הלחינה שילה פרבר.

האורחת שלנו הפעם היא מיכל קריסטל - והיא אורחת כבוד.. מיכל הייתה מעורכות כתב העת שלנו בשנותיו הראשונות, והזמנו אותה לשוחח על ״גורמים חתרניים״, קובץ סיפורים קצרים מארגנטינה שהיא בחרה ותרגמה. הסיפורים כולם עוסקים בשנות הדיקטטורה בארגנטינה, בזמנים שבהם האימה חלחלה לכל מקום, אנשים נעלמו, ואחרים נשחקו ושתקו מתוך תחושת ייאוש עמוקה. שישה עשר סיפורים יש בקובץ, ולדברי קריסטל, מעבר למסר הפוליטי שלהם, הם נבחרו בזכות איכותם הספרותית, כדוגמה לאופן שבו ספרות טובה מתמודדת עם מה שכוחות עצומים הושקעו בהשתקתו. 

דפנה לוי, אני מעורכות שוחחה עם מיכל קריסטל. 

כאן אפשר לקרוא סיפור מן הקובץ - גיהינום גדול  מאת גיזֶ'רמו מרטינֶסֿ בתרגום מספרדית של מיכל קריסטל, כפי שהתפרסם במוסך.

האורחת שלנו הפעם היא ד״ר רבקה גולדברג, שערכה את קובץ רשימותיה של המשוררת זלדה, ״ואולי ייפתחו השערים״, אשר ראה אור לאחרונה. ההיכרות של גולדברג עם זלדה החלה לפני שנים רבות, כשבצעירותה התגוררה בביתה של המשוררת ומאז, כפי שהיא אומרת, זלדה קיימת בתוכה. את הקובץ הנוכחי, היא מסבירה, היא ניסתה לבנות כרצף המתעד את תחנות חייה של זלדה, כמו מין ביוגרפיה שזלדה מספרת במילותיה שלה. לשם כך היא נדרשה לבצע מלאכת בילוש ונעזרה באותו קשר עמוק ואינטימי שהיה לה עם זלדה כל השנים. 

שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״, ואני מקווה שתהנו להאזין לשיחתי עם ד״ר רבקה גולדברג. 

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא נוגה פרידמן. בפתח ספרה ״ימים כקלקולם״ היא כותבת: ׳הפוזיציה שלי עכשיו היא של מלכת האבל, רס״מית העצב, פאקינג אלמנת צה״ל שכולם אומרים לה כל היום, ״מה שאת רוצה,״ ״איך שאת מחליטה,״ ״תעשי מה שאת צריכה,״ כשהכוונה היא בעצם ״תעשי מה שאת אמורה, מה שתמיד עושים, מה שנהוג...״ אלא שפרידמן אינה עושה את מה שמצופה ממנה, לפחות לא בעולם היצירה שלה. את האבל שלה על מותו של עידו – בן זוגה ואבי שלושת ילדיה, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר – היא תיעדה ביומן מצולם (שהפך לסרט ״שום דבר לא בסדר״ בבימויו של רני סער); בקומיקס חריף (״גוף ראשון רבים״) באלבום שירים שהיא מקליטה בימים אלה, אבל שירים מתוכו היא כבר ביצעה בפסטיבל ישראל (וחלקיק מהם משולב כאן בשיחה) ועתה גם ביומן כתוב. פרץ היצירתיות הזה הפתיע גם אותה. לקח לה זמן, אבל עכשיו היא כבר מוכנה לקרוא לעצמה סופרת. 

שמי דפנה לוי, אני מעורכות המוסך ואני שמחה שהצטרפתם לשיחה שלי עם נוגה פרידמן.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״ – המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא לאה איני, שבימים אלה ראה אור ספרה ״ועודך בחיים״ (בהוצאת ״אלטנוילד״), המכיל מהדורה מחודשת של הרומן הראשון שלה ״גאות החול״ וממואר שנכתב כעת, שבע שנים אחרי מותו של בעלה עירד. איני מתארת בספר חוויות מיסטיות מסעירות מאוד, וידיעה ברורה שעל אף שמדובר בפרידה מרה, עירד נמצא איתה, פשוט כך, באיזו אהבה פלאית שאיננה מכאן. היא אומרת שדווקא הספר הזה, שהדברים הכתובים בו אולי נשמעים מטורפים אפילו, מבוסס לגמרי על דברים שחוותה, על דברים שכסופרת לא הייתה יכולה או רוצה להמציא.

שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״, ואני מקווה שתהנו משיחתי עם לאה איני, שדילגה כמקובל בין נושאים ותקופות. 

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא גלעד מאירי, משורר, חוקר, עורך ומורה לכתיבה, שבימים אלה ראה אור ספר שיריו החדש. 

הספר, ״סביב הבית כבר אין חיות בר״ מאגד בתוכו מבחר משמונה ספרים קודמים וגם צרור שירים חדשים. בגיל שישים מאירי יכול להסתכל על שנות הכתיבה שלו ולגלות דברים שמפתיעים גם אותו. משירתו של מאירי ברור שהוא לא רק מאוהב בשפה ומתייחס אליה במידה זהה של חרדת קודש ושעשוע עמוק, אלא שהוא גם מאמין גדול ברוח האדם. האמונה הזו, כך הוא אומר, דחפה אותו להקים (ביחד עם שותפיו) בית ספר לשירה וכתבי עת, והיא גם שממתנת את הכעס המתבקש על התפוצה הגדולה של שירת החובבים. שוחחנו על כל אלה ומאירי גם קרא שירים ישנים וחדשים. 

דפנה לוי, אני מעורכות המוסך שוחחה עם גלעד מאירי. 

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה שילה פרבר.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא אסף שוּר, שלאחרונה ראה אור ספרו השמיני. הספר החדש, ״המסילה״, נפתח בתיאור של קבוצת אנשים הישובים ביחד בקרון, ״לכודים איש איש בתוך אופיו כמו גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר״. אלא שזהו רק מסלול אחד, או מסילה אחת שבו מתקדם הספר. במסלול השני מתנהלות דמויות שונות ומשונות, זוגות, חברים, עמיתים לעבודה. חלק מן הדמויות מכירות זו את זו זמן רב, אחרות נפגשות באופן אקראי לגמרי באיזה פיתול מפתיע של העלילה, אבל הן הולכות ומובלות זו לקראת זו. משהו מן הדיסטופיה ששור כתב בבהירות גדולה בספרו הקודם, ״הדוב״, עדיין נמצא גם ב״המסילה״, אבל רק במרומז, אולי משום שכל כך הרבה אירועים קשים התרחשו בזמן שחלף בין כתיבת שני הספרים. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך, שוחחה עם אסף שור .