ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא הוא ההיסטוריון פרופ׳ אופיר מינץ-מנור. הוא אמנם מומחה לפיוט היהודי משלהי העת העתיקה וימי הביניים, אבל אצלנו הוא מתארח בזכות הפודקאסט שלו ״מקום אחר״ שממש בימים אלה מלאה לו שנה. 

״מקום אחר״ מוגדר כמקום לשיחות והרהורים על יצירה עברית ברחבי העולם, וכפי שתשמעו הוא נולד מתוך מה שמינץ-מנור מגדיר כצורך קיומי, בהול אפילו, לייצר מרחבים עבור העברית, שאינם קשורים לישראל. מאותו טעם הוא עסוק בימים אלה גם בהקמתו של כתב עת חדש, ביחד עם כותבים וחוקרים נוספים, כפי שהוא מספר בשיחתנו. 

כמי שרואה בעצמו אקטיביסט של העברית, הוא מבין את הקושי שיש לכותבים, קוראים וחוקרים שמתרחקים מן הבית שבו הם והשפה שלהם נולדו, אבל יש בדבריו גם אופטימיות, משום שאחרי הכול, כך הוא אומר, במצבי משבר אפשר תמיד למצוא גם כוח יצירתי. 

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״, שוחחה עם אופיר מינץ-מנור ואתן ואתם מוזמנים להאזין.

את הפתיח המוזיקלי שלנו הלחינה שילה פרבר.

האורחת שלנו הפעם היא מיכל קריסטל - והיא אורחת כבוד.. מיכל הייתה מעורכות כתב העת שלנו בשנותיו הראשונות, והזמנו אותה לשוחח על ״גורמים חתרניים״, קובץ סיפורים קצרים מארגנטינה שהיא בחרה ותרגמה. הסיפורים כולם עוסקים בשנות הדיקטטורה בארגנטינה, בזמנים שבהם האימה חלחלה לכל מקום, אנשים נעלמו, ואחרים נשחקו ושתקו מתוך תחושת ייאוש עמוקה. שישה עשר סיפורים יש בקובץ, ולדברי קריסטל, מעבר למסר הפוליטי שלהם, הם נבחרו בזכות איכותם הספרותית, כדוגמה לאופן שבו ספרות טובה מתמודדת עם מה שכוחות עצומים הושקעו בהשתקתו. 

דפנה לוי, אני מעורכות שוחחה עם מיכל קריסטל. 

כאן אפשר לקרוא סיפור מן הקובץ - גיהינום גדול  מאת גיזֶ'רמו מרטינֶסֿ בתרגום מספרדית של מיכל קריסטל, כפי שהתפרסם במוסך.

האורחת שלנו הפעם היא ד״ר רבקה גולדברג, שערכה את קובץ רשימותיה של המשוררת זלדה, ״ואולי ייפתחו השערים״, אשר ראה אור לאחרונה. ההיכרות של גולדברג עם זלדה החלה לפני שנים רבות, כשבצעירותה התגוררה בביתה של המשוררת ומאז, כפי שהיא אומרת, זלדה קיימת בתוכה. את הקובץ הנוכחי, היא מסבירה, היא ניסתה לבנות כרצף המתעד את תחנות חייה של זלדה, כמו מין ביוגרפיה שזלדה מספרת במילותיה שלה. לשם כך היא נדרשה לבצע מלאכת בילוש ונעזרה באותו קשר עמוק ואינטימי שהיה לה עם זלדה כל השנים. 

שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״, ואני מקווה שתהנו להאזין לשיחתי עם ד״ר רבקה גולדברג. 

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא נוגה פרידמן. בפתח ספרה ״ימים כקלקולם״ היא כותבת: ׳הפוזיציה שלי עכשיו היא של מלכת האבל, רס״מית העצב, פאקינג אלמנת צה״ל שכולם אומרים לה כל היום, ״מה שאת רוצה,״ ״איך שאת מחליטה,״ ״תעשי מה שאת צריכה,״ כשהכוונה היא בעצם ״תעשי מה שאת אמורה, מה שתמיד עושים, מה שנהוג...״ אלא שפרידמן אינה עושה את מה שמצופה ממנה, לפחות לא בעולם היצירה שלה. את האבל שלה על מותו של עידו – בן זוגה ואבי שלושת ילדיה, שנהרג בקרב בשבעה באוקטובר – היא תיעדה ביומן מצולם (שהפך לסרט ״שום דבר לא בסדר״ בבימויו של רני סער); בקומיקס חריף (״גוף ראשון רבים״) באלבום שירים שהיא מקליטה בימים אלה, אבל שירים מתוכו היא כבר ביצעה בפסטיבל ישראל (וחלקיק מהם משולב כאן בשיחה) ועתה גם ביומן כתוב. פרץ היצירתיות הזה הפתיע גם אותה. לקח לה זמן, אבל עכשיו היא כבר מוכנה לקרוא לעצמה סופרת. 

שמי דפנה לוי, אני מעורכות המוסך ואני שמחה שהצטרפתם לשיחה שלי עם נוגה פרידמן.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״ – המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא לאה איני, שבימים אלה ראה אור ספרה ״ועודך בחיים״ (בהוצאת ״אלטנוילד״), המכיל מהדורה מחודשת של הרומן הראשון שלה ״גאות החול״ וממואר שנכתב כעת, שבע שנים אחרי מותו של בעלה עירד. איני מתארת בספר חוויות מיסטיות מסעירות מאוד, וידיעה ברורה שעל אף שמדובר בפרידה מרה, עירד נמצא איתה, פשוט כך, באיזו אהבה פלאית שאיננה מכאן. היא אומרת שדווקא הספר הזה, שהדברים הכתובים בו אולי נשמעים מטורפים אפילו, מבוסס לגמרי על דברים שחוותה, על דברים שכסופרת לא הייתה יכולה או רוצה להמציא.

שמי דפנה לוי, אני מעורכות ״המוסך״, ואני מקווה שתהנו משיחתי עם לאה איני, שדילגה כמקובל בין נושאים ותקופות. 

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא גלעד מאירי, משורר, חוקר, עורך ומורה לכתיבה, שבימים אלה ראה אור ספר שיריו החדש. 

הספר, ״סביב הבית כבר אין חיות בר״ מאגד בתוכו מבחר משמונה ספרים קודמים וגם צרור שירים חדשים. בגיל שישים מאירי יכול להסתכל על שנות הכתיבה שלו ולגלות דברים שמפתיעים גם אותו. משירתו של מאירי ברור שהוא לא רק מאוהב בשפה ומתייחס אליה במידה זהה של חרדת קודש ושעשוע עמוק, אלא שהוא גם מאמין גדול ברוח האדם. האמונה הזו, כך הוא אומר, דחפה אותו להקים (ביחד עם שותפיו) בית ספר לשירה וכתבי עת, והיא גם שממתנת את הכעס המתבקש על התפוצה הגדולה של שירת החובבים. שוחחנו על כל אלה ומאירי גם קרא שירים ישנים וחדשים. 

דפנה לוי, אני מעורכות המוסך שוחחה עם גלעד מאירי. 

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה שילה פרבר.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא אסף שוּר, שלאחרונה ראה אור ספרו השמיני. הספר החדש, ״המסילה״, נפתח בתיאור של קבוצת אנשים הישובים ביחד בקרון, ״לכודים איש איש בתוך אופיו כמו גולם שאפשר אולי לפרוץ ממנו, אבל רק במאמץ אדיר״. אלא שזהו רק מסלול אחד, או מסילה אחת שבו מתקדם הספר. במסלול השני מתנהלות דמויות שונות ומשונות, זוגות, חברים, עמיתים לעבודה. חלק מן הדמויות מכירות זו את זו זמן רב, אחרות נפגשות באופן אקראי לגמרי באיזה פיתול מפתיע של העלילה, אבל הן הולכות ומובלות זו לקראת זו. משהו מן הדיסטופיה ששור כתב בבהירות גדולה בספרו הקודם, ״הדוב״, עדיין נמצא גם ב״המסילה״, אבל רק במרומז, אולי משום שכל כך הרבה אירועים קשים התרחשו בזמן שחלף בין כתיבת שני הספרים. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך, שוחחה עם אסף שור .

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא טלי עוקבי, משוררת וסופרת, שלאחרונה ראה אור ספרה ״אמנות המרחק״. כמו ב״בלוטת האושר״, ספרה הקודם של עוקבי, גם הפעם היא כותבת על רגשות עזים ומצבים קיצוניים בתערובת של ניתוח שכלתני והתבוננות מרוחקת, שמדגישה בחריפות גדולה את הקושי של הדמויות שלה לתקשר או ליצור מגע. ״אמנות המרחק״ מורכב משלוש נובלות, ״השנים הקטנות״, ״הפילים של אוגוסט גמישים״ ו-״מה מחזיק? סצנות של פרידה״ – בשלושתן מככבת אישה בעיצומן של טלטלות בחיי העבודה שלה, בגן ילדים, ובחיי הזוגיות שלה, ואלה מסופרות מנקודות מבט המשתנות, לעתים בהפתעה, באופן שמעצים את מצוקת הניכור הזו. עוקבי, שהיא ילידת עפולה, חיה בגרמניה כבר יותר מעשרים שנה וכותבת שירה וגם פרוזה בשתי השפות, כך שבשיחתנו הקצרה העלינו גם את השאלה איך לבחור באיזו שפה לכתוב מה. 

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״ משוחחת עם טלי עוקבי.  

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא אגור שיף, שספרו התשיעי ״חמש עשרה חיות״ ראה אור לפני חודשים ספורים, בהוצאה עצמית. כפי שמעיד שם הספר, בחמישה עשר הסיפורים מופיעים בעלי חיים, לעתים כגיבורי הסיפור, בפעמים אחרות כמלווים, כצל, או כמראה של הגיבורים האנושיים. הסיפורים בקובץ שונים מאוד זה מזה, ואף שנדמה שכל אחד מהם יכול היה להיות גרעין שיצמיח רומן שלם, שיף העדיף להגיש אותם כך – נקיים מעודפות, מנוסחים בחוכמה, דחוסים ולעתים גם מטרידים מאוד.

שמי דפנה לוי, אני מעורכות המוסך, ושוחחתי עם אגור שיף גם על מקומו בעולם הספרות שלנו, היכולת של קוראים להבין סבטקסט, הרצון שיקראו אותו בעולם (ואגב, סיפורו ״יורי גגרין״, שממנו הוא קורא כאן קטע יפורסם בהמשך השנה בכתב העת (World Literature Todayוהקושי הגדול שלו לכתוב מאז שבעה באוקטובר. אתם מוזמנים להאזין לנו.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של המוסך, המוסף לספרות. האורחים שלנו הפעם הם דנה שוופי ואמיר חרש. היא כותבת ומבקרת שלאחרונה ראה אור ספרה הראשון ״איך להיות מוזה״, והוא מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב שבין ספריו רומן בלשי, פנטזיה כנענית וסיפורי אימה לילדים ונוער. ביחד עם עורכים את ״בּוּ״, כתב עת לאימה, העוסק בקולנוע, ספרות ותרבות. בימים אלה הושק הגיליון השני של ״בו״, ואם בגיליונו הראשון מאמר המערכת הוקדש לשאלת המקום של מפלצות ומפלצתיות במציאות חיינו, שיש בה כל כך הרבה רוע, ובאפשרות להמיר את האימה מן המציאות לחוויות אסתטיות והגות; בגיליון החדש, שכותרתו ״שגרת האימה״, ישנו כבר מבט בוחן המגלה שהאימה לא עשויה מקשה אחת, כי בעל כורחנו, כפי שכותבים שוופי וחרש, הפכנו למומחים ולמדנו להבחין בדקויות שבין אימה לאימה, בין האימה ההרגלית של מי שיודע שבכל רגע עלול להתפרץ אסון – האימה של לפני שבעה באוקטובר, לבין האימה הטהורה, שבה הלבה מתפרצת וממוטטת את החיים, ואחריה מגיעה האימה היומיומית, שגרת האימה. כל אלה מקבלות ביטוי מרתק בגיליון החדש של ״בּוּ״, הנוגע בין השאר בתקוות השווא שאנו חוזרים ותולים בטכנולוגיה, בסרטי אימה יהודיים ובאפשרות להישאר אנושיים בנסיבות שבהן האימה נוכחת ללא הפסקה. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך, שוחחה עם שוופי וחרש. 

את ״המוסך״ תוכלו לקרוא במלואו באתר שלנו.

את הפתיח המוזיקלי שלנו הלחינה ומבצעת שילה פרבר.