המוסך

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורחת שלנו הפעם היא טלי עוקבי, משוררת וסופרת, שלאחרונה ראה אור ספרה ״אמנות המרחק״. כמו ב״בלוטת האושר״, ספרה הקודם של עוקבי, גם הפעם היא כותבת על רגשות עזים ומצבים קיצוניים בתערובת של ניתוח שכלתני והתבוננות מרוחקת, שמדגישה בחריפות גדולה את הקושי של הדמויות שלה לתקשר או ליצור מגע. ״אמנות המרחק״ מורכב משלוש נובלות, ״השנים הקטנות״, ״הפילים של אוגוסט גמישים״ ו-״מה מחזיק? סצנות של פרידה״ – בשלושתן מככבת אישה בעיצומן של טלטלות בחיי העבודה שלה, בגן ילדים, ובחיי הזוגיות שלה, ואלה מסופרות מנקודות מבט המשתנות, לעתים בהפתעה, באופן שמעצים את מצוקת הניכור הזו. עוקבי, שהיא ילידת עפולה, חיה בגרמניה כבר יותר מעשרים שנה וכותבת שירה וגם פרוזה בשתי השפות, כך שבשיחתנו הקצרה העלינו גם את השאלה איך לבחור באיזו שפה לכתוב מה. 

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״ משוחחת עם טלי עוקבי.  

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא אגור שיף, שספרו התשיעי ״חמש עשרה חיות״ ראה אור לפני חודשים ספורים, בהוצאה עצמית. כפי שמעיד שם הספר, בחמישה עשר הסיפורים מופיעים בעלי חיים, לעתים כגיבורי הסיפור, בפעמים אחרות כמלווים, כצל, או כמראה של הגיבורים האנושיים. הסיפורים בקובץ שונים מאוד זה מזה, ואף שנדמה שכל אחד מהם יכול היה להיות גרעין שיצמיח רומן שלם, שיף העדיף להגיש אותם כך – נקיים מעודפות, מנוסחים בחוכמה, דחוסים ולעתים גם מטרידים מאוד.

שמי דפנה לוי, אני מעורכות המוסך, ושוחחתי עם אגור שיף גם על מקומו בעולם הספרות שלנו, היכולת של קוראים להבין סבטקסט, הרצון שיקראו אותו בעולם (ואגב, סיפורו ״יורי גגרין״, שממנו הוא קורא כאן קטע יפורסם בהמשך השנה בכתב העת (World Literature Todayוהקושי הגדול שלו לכתוב מאז שבעה באוקטובר. אתם מוזמנים להאזין לנו.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של המוסך, המוסף לספרות. האורחים שלנו הפעם הם דנה שוופי ואמיר חרש. היא כותבת ומבקרת שלאחרונה ראה אור ספרה הראשון ״איך להיות מוזה״, והוא מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב שבין ספריו רומן בלשי, פנטזיה כנענית וסיפורי אימה לילדים ונוער. ביחד עם עורכים את ״בּוּ״, כתב עת לאימה, העוסק בקולנוע, ספרות ותרבות. בימים אלה הושק הגיליון השני של ״בו״, ואם בגיליונו הראשון מאמר המערכת הוקדש לשאלת המקום של מפלצות ומפלצתיות במציאות חיינו, שיש בה כל כך הרבה רוע, ובאפשרות להמיר את האימה מן המציאות לחוויות אסתטיות והגות; בגיליון החדש, שכותרתו ״שגרת האימה״, ישנו כבר מבט בוחן המגלה שהאימה לא עשויה מקשה אחת, כי בעל כורחנו, כפי שכותבים שוופי וחרש, הפכנו למומחים ולמדנו להבחין בדקויות שבין אימה לאימה, בין האימה ההרגלית של מי שיודע שבכל רגע עלול להתפרץ אסון – האימה של לפני שבעה באוקטובר, לבין האימה הטהורה, שבה הלבה מתפרצת וממוטטת את החיים, ואחריה מגיעה האימה היומיומית, שגרת האימה. כל אלה מקבלות ביטוי מרתק בגיליון החדש של ״בּוּ״, הנוגע בין השאר בתקוות השווא שאנו חוזרים ותולים בטכנולוגיה, בסרטי אימה יהודיים ובאפשרות להישאר אנושיים בנסיבות שבהן האימה נוכחת ללא הפסקה. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך, שוחחה עם שוופי וחרש. 

את ״המוסך״ תוכלו לקרוא במלואו באתר שלנו.

את הפתיח המוזיקלי שלנו הלחינה ומבצעת שילה פרבר. 

מרית בן ישראל, סופרת, עורכת, חוקרת, במאית, ממייסדות בית הספר לתיאטרון חזותי וכותבת הבלוג (הנפלא) ״עיר האושר״, כתבה את ספר הילדים החדש שלה ״יום בארץ תום״ לפי איורים של תום זיידמן פרויד, שליוו במקור את ״מסע הדג״, סיפור פנטזיה פלאי ועגום שנולד אחרי מות אחיה הקטן של המאיירת.

דפנה לוי, מעורכות המוסך, שוחחה עם מרית בן ישראל על האופן שבו איורים מולידים סיפורים חדשים ועל יצירותיה של זיידמן פרויד, שגם אחרי יותר ממאה שנה נראות מהפכניות ונועזות .

את השיר ״בתיאבון דובדבנים״ המשולב בשיחה הלחינה ומבצעת רונית קנו. 

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה ומבצעת שילה פרבר. 

מוזמנותים לקרוא את המוסך כאן: https://blog.nli.org.il/mussach

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של המוסך, מוסף הספרות העולה לרשת אחת לחודש.

האורח שלנו הפעם הוא דרור בורשטיין.

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״, שוחחה איתו על ספרו החדש ״להבות הלב וענני הגשם״, הכולל התבוננויות שלו במבחר שירים שעוסקים כולם בגשם. אלא שבעצם זהו ספר על שירה, מעין הצעה לצורת התבוננות או צורת חיים, חיים במצב שירי, שיש בהם תשומת לב, כזו שמבעירה לעתים את הלב, ממש כמו בכותרת, ובוודאי הופכת את העולם למעניין יותר. ספר הגשם הזה מגיע אחרי ״עולם קטן״, ״אח לתנים״, ״פליטי אור״ ויצירות נוספות של בורשטיין שעוסקות בסביבה שלנו, הרוחשת בעלי חיים, שמעטים מקדישים לה את אותו קשב שמקדיש לה בורשטיין, הסופר, המשורר, המורה, שחי בעיר הגדולה, אבל לעתים גם מניח ידיים ברכוּת על עצים שהוא פוגש ברחוב ובימים אלה הוא כותב ספר נוסף על בעלי חיים, שבחירתו עשויה להפתיע אתכם מאוד.

אנחנו מקוות שתהנו מהשיחה הזו, אף שהיא הסתיימה לה פתאום מסיבות טכניות, ללא דברי שלום מנומסים. 

את ״המוסך״, המוסף לספרות, אפשר לקרוא באתר שלנו. 

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה שירה פרבר. 

אחרי שנים ארוכות של תרגום ועריכה, שהביאו למדפינו אוצרות מאת קסטנר ופלובר, סנט אכזופרי וסלין, ניטשה וברכט - אילנה המרמן החליטה להתמסר לתרגומים מערבית בלבד. אלא שאז הנסיבות הפילו לחיקה את ״המשפט״ של קפקא, שדרש תרגום מחודש וראה אור לאחרונה, ובימים אלה היא מתרגמת גם את ״הנעדר״, הנובלה הבלתי גמורה של קפקא שנודעה עד כה בשם ״אמריקה״. והערבית? המרמן אינה מרימה ידיים: ביחד עם העורכת שלה, רים גנאיים, היא אוספת ומתרגמת צוואות של סופרים עזתיים ובמקביל מתרגמת אנתולוגיה של סיפורים קצרים מעזה. והיה לה, כמובן, מה לומר על כוחה המאחד והמפריד של השפה.

דפנה לוי, מעורכות ״המוסך״, שוחחה עם המרמן בברלין.

בספרה החדש ״גלויות לב״, הקומיקסאית אילנה זפרן חוזרת ומעניקה את הבמה לבעלי חיים - לבעלות חיים, ליתר דיוק. אבל הגיבורה שכותבת את רומן הגלויות המצויר הזה, ג׳יין ארמדיל חושפת את הלב. כלומר - זפרן מציבה את לבה בקדמת הבמה, ללא שריון, מול עצב, כמיהה, געגועים ואהבה נכזבת. אחרי שפרסמה מספר סיפורי קומיקס אצלנו במוסך, הזמנו את אילנה זפרן לשיחה קצרה עם דפנה לוי, מעורכות המוסך, על לבבות, חתולים, חיות בר, וגם על ההירתמות שלה כאמנית למאבק לטובת החטופים.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״, מוסף הספרות. גליה עוז חגגה לאחרונה יום הולדת 60, ובמקביל ראה אור ״קשת ומייקי" הספר השני בסדרה שגיבורה הוא הילד הזה, שמשתולל וזורק כיסאות ומרחוק הוא נראה לפעמים כמו מפלצת שכולם רוצים להרחיק, לנצח. אבל עוז מתעקשת לכתוב מתוך המערבולות הרגשיות של מייקי, ולבנות עבורו עולם שבו האהבה מספקת נחמה וכוח ותקווה. שוחחנו על הימים שבהם נדמה שהספרות היא אולי ״שמיכה קצרה מדי״ ועל הרצון של ילדים שיכתבו עבורם את האמת.

עוד פרוזה, שירה, מסות ואמנות ישראלית תמצאו באתר ״המוסך״.

את הפתיח המוזיקלי שלנו כתבה שילה פרבר.

ברוכות הבאות וברוכים הבאים לפודקאסט של ״המוסך״ המוסף לספרות. האורח שלנו הפעם הוא יעקב צ. מאיר, סופר והיסטוריון, שבמבט ראשון נדמה שהנושאים שבהם הוא עוסק רחוקים מאוד אלה מאלה, אבל במבט מקרוב מתברר שהקשרים ביניהם הדוקים: בין אם מדובר ברומן שלו, ״נחמיה״, שהיה מועמד לפרס ספיר ועוקב אחר הקורות את הגיבור בדרכו לפגישה עם שבתאי צבי; במחקר שלו, המוקדש להיבטים החומריים של הספר ואגב כך גם להערות המשורבטות בשולי הדפים ובין אם מדובר בספר הילדים המפתיע שלו העומד לראות אור בימים אלה, וגיבורו הוא חזיר – המבין שרק בקרב יהודים לא יהיה מי שירצה לאכול אותו – והוא מתחיל ללמוד גמרא. 

דפנה לוי, מעורכות המוסך, משוחחת עם יעקב צ. מאיר על ספריו ומחקריו.

האורחת שלנו הפעם היא נעמה דעי. היא עדיין לא שם שמוכר בכל בית שאוהבים בו ספרות, אבל זה בוודאי יקרה ולא בעתיד הרחוק. ספרה הראשון, ״צערו העתיק של הירח״ היה מועמד לפרס ספיר לספר ביכורים בשנת 2019, וספרה ״ופתאום בוקר״ שראה אור השנה, זיכה אותה בפרס על שם ז׳קלין כהנוב, ובסדרה של ביקורות מחמיאות מאוד. דעי, שהייתה תלמידת אולפנה במעלה אדומים, ובין השאר למדה תסריטאות והשלימה תואר שני בכתיבה יוצרת, היא היום מורה לתנ״ך וספרות ומחנכת בתיכון למדעים ואמנויות בירושלים. היא רואה בעצמה מספרת סיפורים שמגיעה מאותה שושלת של לקטי ביטויים, צורות דיבור ואופני מחשבה, שהיו סופגים הכול ואז יושבים עם אנשי הקהילה שלהם סביב המדורה ומהפנטים אותם בגרסאות שלהם למה שספגו. אין ספק שדעי היא כותבת חכמה וגם מתוחכמת, ומבין השורות בספריה ניכר בבירור מה שהיא גם אומרת בראיון הזה, שהיא מאמינה גדולה ביכולת של הספרות לעורר אמפתיה.

עם נעמה דעי שוחחה דפנה לוי, מעורכות המוסך.

פתיח מוזיקלי: שירה פרבר