הפודקאסט של יד ושם

ב 12 בנובמבר 1938 כינס הרמן גרינג, מי שהיה מספר 2 במפלגה הנאצית, ישיבה גורלית, רבת משתתפים מן הדרג הבכיר של המפלגה והממשל. במהלכה, לאחר שורה של גזירות חדשות שנקבעו אמר: "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה". בשש השנים הראשונות לקיומה, תיקנה הממשלה הנאצית למעלה מ-400 גזירות ותקנות שנישלו את היהודים בהדרגה שיטתית מזכויותיהם ורכושם והפכה אותם למוקצים במדינתם. הכל במסגרת "חוקית" וללא התנגדות ממשית. שש השנים האלה התנקזו למעשה והגיעו לנקודת שיא בליל ה-9 בנובמבר אשר זכה לכינוי "ליל הבדולח". אותו פוגרום היה נקודת מפנה הן ברמת האלימות המאורגנת ומשולחת הרסן והן בשורת הצעדים שהגיעו בעקבותיה. הפעם ב 'עושים זיכרון' פרק מיוחד לציון ליל הבדולח - מדוע הוא פרץ? מי היו המתנגדים לו? ומה הייתה המשמעות של להיות יהודי בגרמניה, החל מהיום שאחריו.
אורחים בפרק:
פרופ' משה צימרמן מן האוניברסיטה העברית, המתמחה בהיסטוריה חברתית ותרבותית של גרמניה בעת החדשה.
פרופ' גיא מירון מהאוניברסיטה הפתוחה המתמחה בהיסטוריה יהודית מודרנית בגרמניה ובמרכז אירופה וראש המרכז לחקר יהדות גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם.

כשעוסקים בשואה יש לפעמים נטייה לתאר את הנאצים ושותפיהם כמפלצות, כמי שביצעו פשעים לא אנושיים, שלא מן העולם הזה. אבל חשוב לזכור שהשואה היא אירוע היסטורי שמבצעיו היו בני אדם וקורבנותיו היו בני אדם. עשרות אלפי גרמנים ובני לאומים אחרים נטלו חלק ממשי ברצח המוני ומאות אלפי אנשים אחרים אפשרו את ביצועו. הפעם ב 'עושים זיכרון' ננסה לענות על אחת השאלות הגדולות והמאתגרות ביותר מתקופת השואה- כיצד הפכו בני אדם לרוצחי המונים? כיצד הסכימו אנשים לוותר על מערכת הערכים שלהם ולפעול בצורה המנוגדת באופן קיצוני כל כך לסט הערכים שהיה להם? כיצד איבדו אנשים רבים כל כך את היכולת להבחין בין טוב ורע ולבצע מעשים איומים מדי יום.

אורח בפרק: ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר במכון המחקר ביד ושם.

ב 23 באוגוסט 1942 נתפס והובל יעקב ויירניק, נגר ובנאי, לכיכר השילוחים בגטו ורשה, משם נשלח בקרונות משא למחנה ההשמדה טרבלינקה. ויירניק צורף לקבוצת עבודה של בנאים שבין היתר הופקדה על בנייתם של עשרה תאי גז במחנה. בשניים באוגוסט 1942 פרץ מרד אסירים במסגרתו הצליחו לברוח מן המחנה כמה עשרות אסירים, ויירניק ביניהם. כבר בשנת 1944 כתב ויירניק עדות אודות המחנה שפורסמה עוד בשנה זו תחת הכותרת 'שנה בטרבלינקה'. הפעם ב 'עושים זיכרון' נספר אודות מחנה ההשמדה טרבלינקה ואודות מרד האסירים הייחודי שארע בו, דרך הכתבים של יעקב ויירניק.

אורחת בפרק: גב' נעמה גליל, היסטוריונית ומנהלת פרויקטים באגף הנצחה והסברה ביד ושם

את הפרק מלווים ציטוטים מתוך הספר 'שנה בטרבלינקה' שנכתב ע"י יעקב ויירניק. הוצאת 'דרור לנפש'.

אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019 נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.

השואה לא יכולה הייתה להתבצע על ידי הרוצחים בשטח בלבד. רצח בקנה מידה כה גדול, שהשתרע על פני שטחים כה נרחבים, הצריך מנגנון עצום שאויש על ידי מאות אלפי אנשי מינהל ורשויות הביטחון של המדינה. איך יכלו כל כך הרבה אנשים "רגילים" לכאורה, לקחת חלק ביודעין בפשעים כאלה? בפרק זה אנו מקבלים הצצה לתופעה המטרידה הזו, דרך דמותו של קצין משטרה גרמני אחד, פול סאליטר, שהופקד על ליווי רכבת של 1,007 יהודים מגרמניה לגטו ריגה, בלטביה הכבושה.

באביב 1944 נשלחה שרה לייכט יחד עם משפחתה מביתה שבטלגד, כפר קטן בטרנסילווניה, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ בירקנאו, והיא בת 15 בלבד. בקיץ 2019 ניפגשתי איתה בביתה שבירושלים, שנתיים לפני שהלכה לעולמה, לשיחה מרתקת, מרגשת וכנה. על געגועים, על אירועים בלתי נשכחים ובלתי נסלחים, על גרמני אחד טוב ועל שאלות, שבדרך כלל לא שואלים.. על הבחירה להביא ילדים לעולם לאחר המלחמה, על רגשות אשם, ועל החיים לאחר ולצד אירוע כה טראומטי ומייתם מכל- השואה.

בפרק זה נמשיך ונדבר עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה,
על מסירת העדות לאחר השואה.

על האינטראקציה המורכבת שבין מוסר העדות, שורד השואה, לבין המאזין לה, המנסה לתפוס את ה"בלתי נתפס".

מהי 'מידת הודאות' המונעת מאתנו להקשיב או להבין באמת? וכיצד יראה זיכרון השואה בעולם ללא עדים?

בספרם 'עדות' הגדירו החוקרים דורי לאוב ושושנה פלמן את השואה כ'אירוע ללא עד'.

הגדרה זו תהיה אולי מפתיעה עבור רבים מאיתנו מכיוון שאנחנו חיים בעידן בו לעדות ולעדים שורדי השואה, מקום מרכזי כל-כך באופן בו אנו עוסקים או זוכרים את השואה. נדמה לנו כי יש שפע של מקורות דרכם אנו יכולים לנסות ולהבין את השואה כאירוע היסטורי. בפרק הזה ב'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שי"ק, היסטוריונית וחוקרת שואה, על העובדה כי רק כ-15% מהשורדים העידו, ועל השאלות האם ניתן לתאר אירוע שאין מילים שיכולות לתאר, והאם ניתן באמת לחלוק את חוויות השואה עם מי שלא היה שם.

בפרק זה נמשיך ונעקוב אחר גורלם של היהודים אשר נכלאו בגטו מינסק, ונתמקד באחד המאפיינים הייחודיים שלו - המחתרת החזקה שצמחה בו כבר למן הימים הראשונים לסגירתו. מאפיין ייחודי נוסף בהקשר זה הוא העובדה כי המחתרת והיודנראט - ההנהגה הרשמית בגטו, שיתפו פעולה באופן מלא ופעלו יחד למען האפשרות היחידה כמעט להצלה: בריחה אל היערות הסמוכים, אל הפרטיזנים. אולם, האם כלל האוכלוסיה יכולה היתה לברוח? מה המשמעות של חיים ביערות בין הפרטיזנים? ומה נותר מהקהילה, מזכרה ומסיפורה בסיום המלחמה ועד היום?

גטו מינסק היה הגטו הרביעי בגודלו, אולם מסיבות רבות סיפורו כמעט ואינו מוכר. רוב העדים והעדויות אודותיו נותרו במשך שנים רבות מאחורי "מסך הברזל" או חתומים בארכיונים שנפתחו רק לאחרונה. אין זה סיפורו של "עוד גטו". גטו מינסק היה גטו ייחודי במובנים רבים בשל מיקומו בשטחי ברית המועצות, אוכלוסייתו שעברה סובייטיזציה כבר בשנות ה-20 של המאה, אליה נוספו פליטים מפולין ומגורשים מן הרייך, והמחתרת החזקה שפעלה בו כמעט למן היום הראשון. הפעם ב'עושים זיכרון, הפודקאסט של יד ושם' נקדיש שני פרקים לסיפורו של גטו מינסק.
אורח בפרק: ד"ר דניאל רומנובסקי, היסטוריון וחוקר במכון המחקר ביד ושם.