הפודקאסט של יד ושם

ערב מלחמת העולם השנייה חיה בפולין הקהילה היהודית הגדולה ביותר, במשך למעלה משמונה מאות שנה. בתקופת השואה חלה קריסה ביחס לאוכלוסייה היהודית- הן בשטחי פולין הכבושה, והן במדינות ובאזורים רבים ברחבי אירופה, ויהודים נרדפו ונרצחו תוך השתתפות וסיוע של תושבי המקום. הפעם ב"עושים זיכרון" פרופ' חווי דרייפוס, ראש המרכז לחקר פולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על מקרה הבוחן המורכב של יחסי יהודים פולנים בתקופת השואה, ותספר על תגובתה של האוכלוסייה הפולנית לרצח הברוטאלי של שכניהם היהודים ועל האופן בו התעצב הזיכרון הלאומי אודות גורלו של העם הפולני בתקופת השואה לאורך השנים ועד היום.

כמיליון וחצי חיילים יהודים לחמו בצבאות בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. על פי הערכות כחמש מאות אלף מתוכם לחמו בשורות הצבא האדום- הם נלחמו בחזית רצחנית, לעיתים קרובות בקו הראשון, ובאותו הזמן נאלצו להתמודד עם אנטישמיות ודימוי שלילי, שיוחס להם בקרב סביבתם ובקרב רבים מן הלוחמים לצידם. חיילים אשר גילו עד מהרה מה עלה בגורל משפחותיהם ונלחמו תוך תחושה קשה של יתמות ואובדן. הפעם ב"עושים זיכרון", גב' מאשה פולק רוזנברג, מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם, תדבר על סיפורם הייחודי של החיילים היהודים בצבא האדום- המשלבים בסיפורם את הלחימה והניצחון על הנאצים מחד, ואת האובדן האישי והמשפחתי מאידך.

ב-10 באפריל 1961, בשעה 8:55 הוכנס אדולף אייכמן לתא הזכוכית בבית העם בירושלים. האולם היה מלא מפה לפה, אנשים בישראל וברחבי העולם כולו נצמדו למקלטי הרדיו והאזינו בדריכות למאה ועשרה העדים שעלו בזה אחר זה וסיפרו, בגוף ראשון יחיד, את מוראות השואה. הייתה זו הפעם הראשונה שסיפוריהם של הניצולים עמדו במרכז הבמה והפעם הראשונה שהציבור בארץ עצר, שמע והקשיב. במרכז הפרק יעמדו עדויותיהם של משה בייסקי, ניצול מחנה פלאשוב, ורבקה יוסלבסקה – ששרדה יחידה מכל משפחתה את בורות הירי, והתגובות והרשמים של מי שהיו עדים למשפט בקרב הציבור הישראלי. המפגש ביניהם הוליד שיח חדש, אחר, על גורל היהודים בשואה ועל מקומם של הניצולים בחברה הישראלית.

ב – 22 ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע נגד ברית-המועצות ופלשה לשטחה במסגרת 'מבצע ברברוסה'. מבצע זה היווה אבן דרך במלחמת העולם השנייה ונקודת מפנה בגורל היהודים. הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטה גרמניה הנאצית במדיניות רשמית נרחבת של רצח המוני ובתוך זמן קצר גם שיטתי.לקראת סוף אותה שנה התקבלה ההחלטה על הרחבתו של המבצע לרציחתם של כלל יהודי אירופה. לשם כך החלו בבנייתם והפעלתם של מחנות הרצח וההשמדה. על אף שנזקקו לכל משאביהם וכוחם למלחמה, לא ויתרו הגרמנים על מטרתם להשמיד את היהודים קהילה אחר קהילה, אדם אחר אדם, בבתים, בגטאות ובמקומות המסתור.הפעם ב"עושים זיכרון" ד"ר דויד זילברקלנג, היסטוריון וחוקר בכיר ביד ושם, מתארח בפרק מיוחד לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לציון 80 שנה לתחילת 'הפתרון הסופי'- וידבר על המשמעות של הרצח ההמוני, השיטתי, הטוטאלי: עד ליהודי האחרון.

בתשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942 החל 'הגירוש הגדול' מגטו ורשה. תושבי הגטו, שהיו כלואים בו כבר קרוב לשנתיים, שחיו בתנאים של רעב, צפיפות, קור ומחלות, אשר הביאו לפירוק כמעט מוחלט של כל המסגרות- החברתיות, המשפחתיות, האנושיות, עמדו בפתחו של שלב נוסף בהידרדרות המתמדת, במאבקם להישאר בחיים. במשך למעלה מחמישים יום הובלו, נאספו, ניצודו יהודים ברחבי הגטו והובלו לכיכר השילוחים: האומשלאג-פלאץ. שם הועלו על קרונות והובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הפעם ב'עושים זיכרון', פרופ' חווי דרייפוס בן ששון, ראש המרכז לחקר השואה בפולין ביד ושם ומרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, תדבר על המציאות בגטו בימי הגירוש הגדול. על תפקידה המורכב של המשטרה היהודית, על מנגנון ההטעייה הגרמני, על מוות למען קידוש המשפחה ועל אקורד הסיום הרצחני- אקציית ה"דוד" -שבסיומה, מתוך אוכלוסייה של למעלה מארבע מאוד אלף יהודים, נותרו בגטו רק כחמישים אלף איש בלבד.

בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.הפעם בעושים זיכרון נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.

בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.



 

חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.

בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.

בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש.דיטה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?