הפודקאסט של יד ושם

עבור רבים מניצולי השואה, רגע השחרור לווה בתחושות קשות של בדידות וכאב. בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים, ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הם נאלצו לאסוף את שברי החיים ולהתחיל מחדש. בתחילה רוכזו הניצולים במחנות עקורים שנוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. לאחר זמן מה, ניסו מרביתם להגר מאירופה כדי לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בישראל ובמדינות אחרות. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה, בהקמת משפחות חדשות, ובבניית הארץ והחברה הישראלית, תוך ששאלת היכולת להעיד מלווה אותם עד עצם היום הזה. אורחת בפרק: ד"ר נעמה שיק.

במציאות שבה הפכו לחסרי כל, כל חפץ שאותו יכלו יהודים בשואה להשיג ולשמור, הפך לבעל ערך עצום עבורם. חפצים אלה, הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמועיות שונות שקשורות לחוויות השואה: אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים, אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. יחד עם מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם נצלול אל הסיפורים והמשמעויות שעומדות מאחורי החפצים הבאים: ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים אשר שרדו את השואה.

סיפורם של גיזי פליישמן והרב מיכאל וייסמנדל, מנהיגי "קבוצת העבודה", אשר הובילו מחתרת יהודית בסלובקיה שפעלה במטרה להציל יהודים מהשמדה, ולהפיץ מידע אודות גורלם של אלה שנשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. בפרק מתארח ההיסטוריון רוברט רוזט שמספר כיצד ניסו השניים להציל יהודים כנגד כל הסיכויים.

יד ושם מוביל מזה עשרות שנים פרויקט לאומי המבקש להנציח את שמותיהם של כל אחד ואחת מקרבנות השואה באמצעות איסוף "דפי עד". ד"ר אלכסנדר אברהם, העומד בראש הפרוייקט, מגיע לאולפן של 'עושים זיכרון' כדי לספר את סיפורם המרגש של שושנה נובמבר ובני שילון, אחים ששרדו את השואה, ועל הקשר שלהם לפרוייקט איסוף השמות.

הפעם בעושים זיכרון, סיפור גבורה נשי ומרתק שבמרכזו רוז'ה רובוטה, צעירה יהודייה שבעזרת חברותיה למחתרת הצליחו להבריח אבקת שריפה וחומר נפץ אל תוך אושוויץ-בירקנאו, ובכך לאפשר ולסייע באופן משמעותי במרד הזונדרקומנדו, המרד היחיד שידע המחנה

מנקודת המבט של גרמניה הנאצית, הדרך אל המוות בשואה הייתה זהה עבור נשים וגברים. מעדויות רבות של ניצולות שואה אנחנו מבינים שהמסלול שעברו נשים וגברים בדרך למותם היה שונה במהותו: משלב הסלקציה והפרידה מהילדים, דרך התמודדות עם הלם קשה ותנאי היגיינה ירודים ועד פפגיעה בזהות הנשית והעצמית כאחד. בפרק מיוחד זה מתוך הפודקאסט 'עושים זיכרון' נשוחח עם ד"ר נעמה שיק מיד ושם על החוויה הנשית באושוויץ.

בשלהי מלחמת העולם ה-2 התארגנו יהודים ניצולי שואה, פרטיזנים ואנשי הבריגדה היהודית לבצע מעשי נקם בנאצים. קומץ מתוכם, חברי קבוצת הנקם, ובראשם אבא קובנר, יצאו בניסיון להרעלה המונית בגרמניה שלאחר המלחמה ובפגיעה בשבויים, אנשי אס אס. האם נקמה זו יצאה לפועל? האם מרבית הניצולים בחרו בנתיב הנקמה? אילו התחבטויות ליוו אותם? ולמה שמרו על שתיקה גם שנים אחר כך? באולפן פרופ' דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, מחברת הספר 'לי נקם ושילם' וראש מרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב.

אחת הטענות שעלו במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם ה-2 הייתה שהווהרמאכט, הצבא הגרמני דאז, לא לקח חלק ברצח יהודים בתקופת השואה ולא ביצע פשעי מלחמה. אלה, כך נטען, בוצעו על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כמו הס"ס והס"ד. לא רק שהטענות האלה אינן נכונות, אלא שלווהרמאכט היה תפקיד משמעותי ברצח השיטתי של היהודים לצד ניצול ורצח של עובדי כפייה. הפעם ב'עושים זיכרון' מסביר ד"ר דני עוזיאל, היסטוריון ביד ושם ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, איך זה שעד שנות התשעים, התפישה המקובלת הייתה שלצבא הגרמני לא היה שום קשר לשואה.

אחת הטענות שעלו במשך עשרות שנים לאחר מלחמת העולם ה-2 הייתה שהווהרמאכט, הצבא הגרמני דאז, לא לקח חלק ברצח יהודים בתקופת השואה ולא ביצע פשעי מלחמה. אלה, כך נטען, בוצעו על ידי ארגונים של המפלגה הנאצית כמו הס"ס והס"ד. לא רק שהטענות האלה אינן נכונות, אלא שלווהרמאכט היה תפקיד משמעותי ברצח השיטתי של היהודים לצד ניצול ורצח של עובדי כפייה. הפעם ב'עושים זיכרון' מסביר ד"ר דני עוזיאל, היסטוריון ביד ושם ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, איך זה שעד שנות התשעים, התפישה המקובלת הייתה שלצבא הגרמני לא היה שום קשר לשואה.