הסדנה

במפגש השלישי הצטרפו אל הפרופסור אביתר שולמן והפרופסור רות קנר שני שחקנים מקבוצת התיאטרון "עלילה מקומית", עדי מאירוביץ ורונן בבלוקי. עדי ורונן אפשרו ליישם את הניסיון לחשוף עוד ועוד רבדים בטקסטים הבודהיסטיים שחוקר אביתר, בעזרת פרקטיקות דיבוריות, תיאטרוניות והגשתיות שמפעילה רות ושבהן השחקניות מאומנות. במפגשים הקודמים סוגיית התדר שבו מוגש הטקסט התגלתה כמשמעותית עבור הבנת הרבדים העמוקים של הטקסטים שחוקר אביתר, ומשום כך המטרה היתה למצוא את התדר שבו מתאים לטקסט להימסר, שבו מתאים לו להיות. איך מגישות טקסט בשפה שלא מכירות? על מה צריך לוותר בעת הקראת טקסט שכל הווייתו חדשה לנו - מילותיו והקשריו התרבותיים-דתיים? כיצד אפשר לחשוף רבדים בתוכן הטקסט כשהוא מתורגם לשפה אחרת? כיצד אפשר להתכייל אל הטקסט? השאלות האלו ועוד ניצבות במוקד השיחה השלישית, שהתרחשה במקביל לתהליך ארוך של ניסוי וטעייה.

הפרופסור אביתר שולמן והפרופסור רות קנר חוקרים טקסטים, אבל ניגשים אליהם בדרכים שונות. יחד עם זאת, שניהם עוסקים במילים ובמשמעות מתוך הבנה שהמילים והמשמעות מורכבות משכבות רבות נוספות, שאותן צריך לחשוף בעדינות ובקשב. המילה איננה חזות הכל, משום שהטקסט מורכב מחומר הגלם השפתי, מהתרבות שבה נוצר, מההיסטוריה המקומית שנוצר אחריה, ממנהגים, מאמונה, מרגשות הדובר המקורי ומרגשות הדובר העכשווי, ממראה הדובר, מפעולות שמבוצעות תוך כדי דיבור הטקסט ועוד ועוד שכבות. הגישה הזאת משותפת לשניהם ובכל זאת מיושמת אחרת בעשייה היומיומית של כל אחד מהם. במפגש השני, השניים ישוחחו וילמדו כיצד כל אחד מהם ניגש למקבץ של מילים כתובות ומדוברות, וכיצד לבסוף הם לומדים משהו על הטקסט ומעבירים אותו הלאה, במאמר אקדמי או ביצירה לבמה.

הפרופסור אביתר שולמן, חוקר בודהיזם, והפרופסור רות קנר, חוקרת ויוצרת תיאטרון, הגיעו מכיוונים שונים לחלוטין לעסוק בהבנה עמוקה של טקסטים. בשיחה הראשונה ביניהם הם מלמדים זו את זה באיזה הקשר נכתבו הטקסטים השונים שבהם עוסק כל אחד מהם, הם מספרים על התפקיד החברתי של הטקסטים, ובעצם של הבודהיזם, שאיננו מסתיים בהגעה של הפרט להתעוררות, ושל התיאטרון, שלא נועד לבדר ולשעשע, אלא לעורר מחשבה ורגש, להציג בפני הקהל מצבים חברתיים מתוך המציאות של עצמו, וכך לאפשר זווית התבוננות צידית על מציאות חייו. אביתר ורות מספרים מתי ובעקבות מה נשבו בקסמי הבודהיזם ובקסמי התיאטרון, ומשתפים גם בביקורת שלהם על התחומים שהם עצמם חוקרים ועוסקים בהם.
מפגש היכרות.

מושג ההקשבה העמוקה ליווה את השיחות בין הפרופסור לואיז בית לחן והדוקטור טליה הופמן. איך מיישמות הקשבה עמוקה? כיצד משתתפים בה החושים שלנו? לאן הקשבה עמוקה יכולה להוביל את מי שמקשיב כך? גם אם הקשבה עמוקה מתרחשת בקרב הפרט, באיזו מידה אפשר ליישם אותה בקבוצות? בחברות? באוכלוסיות? באיזו מידה כדאי ליישם אותה במהלך חיינו? כדי להשיב על השאלות הרבות תרגלנו שני תרגילים באולפן. התרגילים סיפקו ראייה בהירה לגבי השזירה של הפרט בקבוצה, ומכאן על החשיבות להכיר את עצמנו היטב, לפתח מבט אותנטי, ישיר, על עצמנו, ומשם לצעוד עם נוספות ונוספים סביבנו אל העתיד הקרוב המשותף לכולנו, העתיד שנובע גם מהעבר שבו לכולנו יש חלק. בדרך נחוצים גם תקווה, רצון ודמיון רב ומפותח - שרירים שיהיה עלינו לאמן כל הזמן.

באילו דרכים אפשר ללמוד את עברנו, המעצב את ההווה? באילו אופנים העבר בא לביטוי בהווה? כיצד נוכל לפעול בהווה כדי להציע עתידים אפשריים ולהשתתף בתרחישים אלו? אילו מאפיינים יש ליצור האנושי שאנחנו שבהם נוכל להיעזר כדי לנכוח ולפעול בהווה, וכדי ליצור תרחישי עתיד אפשריים? הפרופסור לואיז בית לחם והדוקטור טליה הופמן מחפשות דרכים לבנייה של גשר אל העתיד. דימוי הגשר הניח על השולחן את שאלת היעד, ובמהלך השיחה בוחנות השתיים את האפשרות לא להגדיר את היעד העתידי שאליו יש לצעוד, אלא להגדיר דווקא את הצעידה עצמה - צורותיה, סגנונותיה, מאפייניה, התנהגויות רצויות בתוכה, ובעיקר את הלא ידוע שבהליכה זו, שגם איתו הצועדים והצועדות צריכים להתמודד. צועדות צעדי טיפ טופ אל העתיד

הן חוקרות את אותו הדבר בדיוק - הרחבת אפשרויות ההווה-עתיד במקום שמורכב משברים רבים, אבל עושות זאת בכלים שונים לחלוטין. האחת, הפרופסור לואיז בית לחם, ראשת התוכנית ללימודי תרבות וחברת סגל בחוג לאנגלית, מתעניינת בספרות ובמבע החזותי שיש לאומניות ואומנים ממדינות השבר הסורי-אפריקני להציע לגבי העתידים האפשריים שלנו כאן - כאן בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין חברות שנמצאות איתנו באותו המקום, ובינינו ובין הסביבה. השנייה, הדוקטור טליה הופמן, אומנית וידאו ומיצג, יוצרת מרחבים של שיח, שבהם היא מאפשרת למשתתפות ולמשתתפים להרחיב את אפשרויות הדמיון לגבי המציאות הנוכחית וזאת שקרובה להגיע. הרחבת הדמיון, לדעת השתיים, היא פעולה הכרחית בעולם המורכב משברים של היררכיה, גזענות, שעבוד ושליטה.
מהי עתידיות שבר? כיצד אפשר ללמוד את השפעות העבר על תפיסות העולם הרווחות בהווה, על אזורים ותחומים שבהם העבר ממשיך להתקיים בנסיבות הווה ועל אזורים ותחומים שבהם העבר הוביל להשתנויות. נכיר את המקומות המרכזיים שבהם נדון: דרום אפריקה וישראל.
מפגש היכרות.

רוני ורוני ממשיכות לחדד את ההבנה של המשותף לכולנו בתפיסת החושים. כדי ללמוד עוד על המקומות הראשוניים שבהם רובנו עדיין מחברים ומחברות בין החושים, ככל הנראה, יישמנו ניסוי בהיקף קטן, שהעלנו כרעיון במהלך המפגשים: ארבע רקדניות הגיעו לאולפן ונחשפו בנפרד לגירויים חזותיים וצליליים. הן נתבקשו להגיב לכל אחד מהגירויים באלתור תנועתי. התיישבנו לצפות בהן ולנתח את התנועות. כעבור שבוע חזרנו לאולפן וניסינו להבין אילו תשובות, אבל אין ברירה - גם אילו שאלות - העלו בנו תוצאות הניסוי ביחס לשאלה של מכנה תפיסתי משותף.
במטרה להעמיק את כיווני המחשבה שהחלו להתגבש בשיחה, רוני חדש הפעילה אותנו בתרגיל תנועתי שסייע להעמיק את החשיבה ביחס לאותו מכנה תפיסתי משותף. כיצד מעורבבים בנו החושים שלנו? האם החלוקה ביניהם מלאכותית, לעיתים? אילו ניסויים נוספים כדאי לעצב וליישם כדי להשיב על שאלות אלו? מסערות מוחות וגופים.

הפרופסור רוני גרנות והכוריאוגרפית והרקדנית רוני חדש ממשיכות לאפיין את המוזיקליות הפנימית. הן מתארות מוזיקליות אישית מאוד, אבל נסמכות בשיחתן גם על מחקרים המלמדים שיש מאפיינים משותפים לכולנו בתפיסת המוזיקה, שאותם הן מבקשות להמשיך ללמוד ולהגדיר. דוגמה למאפיין כזה הוא התיאור של מוזיקה במונחים של גובה, תיאור הצלילים כניצבים על סולם אנכי - צלילים גבוהים, צלילים נמוכים וצלילי אמצע. אילו אופנויות נוספות קשורות בתפיסה המוזיקלית שלנו? כיצד נוכל לחשוף אותן? מדוע הן משותפות לכולנו?
השפה שבה אנחנו מדברות ומדברים על מוזיקה יכולה לספר לנו על התפיסה. האם כך קורה גם בחדר החזרות המחולי? אילו מונחים מסייעים לרקדניות ורקדנים לתפוס את האיכות של תנועה מסוימת? מסייעים להם ליצור תנועה בעלת אופי מסוים? אם יש דומה בין המושגים המוזיקליים והמושגים הריקודיים, האם יכול להיות שבמוקד השיחה ניצב הניסיון להבין משהו ראשוני יותר ממוזיקליות? אם כן, מהו?

הן מתעניינות במוזיקה כל חייהן. הן עושות זאת בדרכים שונות זו מזו, וכל אחת מהן בחרה עיסוק שונה, ובכל זאת - המוזיקה נותרה מרכזית. הפרופסור רוני גרנות, מוזיקולוגית, מתעניינת באופנים שבהם אנחנו תופסות ותופסים מוזיקה. ההשפעה הרגשית של מוזיקה עלינו גרמה לרוני לפרק את ההרגשה לגורמים, למצוא את הביטויים החושיים, התחושתיים, שבהם פועלת עלינו המוזיקה, ומהם לדלות את המכנה המשותף שאנו מרגישות ומרגישים בעת האזנה למוזיקה, ואולי אפילו לזהות את המקור שלו. רוני חדש, כוריאוגרפית ורקדנית, מרגישה שהמוזיקה נמצאת בגופה, במפרקים, ובחלק מתהליכי היצירה שלה היא מבקשת להכירם ולזהות את המוזיקליות האישית. יתכן שהמוזיקה האישית קשורה במוזיקליות פנימית ששוכנת בכל אחת ואחד מאיתנו?
מפגש היכרות.

מה יעזור לנו להבין עוד יותר את רגעי הסינכרון הספונטניים בחיינו? במפגש השלישי טליה הפעילה את יובל ואת גיל, ומתוך החוויה המשותפת חזרו השניים לדון בתופעת הסינכרון. מהם המרכיבים של החוויה, שמאפשרים את קיומה? עוצמה, משך, רציפות, קטיעות, מיקום בממדי הגובה, עומק ורוחב במרחב, גובה צליל ועוד הם רק חלק מהאפשרויות שעלו כמרכיבי חוויית הסינכרון. ומה עוד? וכיצד המרכיבים הללו מסתנכרנים, כלומר מה יוצר את התאימות בין האנשים המסונכרנים במצב מסוים? יובל וטליה ידונו בהקשבה, נשימה, התכווננות, סקרנות, ויבחנו אילו ניסויים כדאי לקיים ואילו שיפורים כדאי להכניס בניסויים קיימים כדי לבחון את ההשפעה וההתאמה של כל אחד מהמושגים שנוספו לשיחה.