מבחינתו של ד"ר יואב גרובייס - פסיכולוג קליני, חוקר, כותב, מרצה, מפגין ומוחה - החלוקה של פעם בין שמאל וימין אינה רלוונטית עוד. בעיניו הקו החוצה הוא הגישה למוות. מבחינתו החברה מתחלקת בין אלה שמקדשים את המוות לבין מקדשי החיים. בין מקדשי ההרס למאמינים בבנייה, כי אסור להסכים לגישה שלפיה המוות משרת את החיים. שכמה שנקריב יותר הרוגים, מתים ונרצחים נקרב את הגאולה. הוא מציג נתונים מבהילים של יותר מ-40 אחוזי אזרחים ישראלים שחוו רמות שונות של דיכאון בחודשים שאחרי אוקטובר (נתון שהשתפר בחודשים האחרונים) ומדבר על תחושת הנטישה ואפילו הבגידה של המדינה באזרחיה, שסמכו עליה שהיא תתהיה שם עבורם והיא לא הייתה. שיחה שנפתחה בחלום מוזר אבל ריאלי להחריד והסתיימה בסוג של תקווה. סוג של | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במהלך הקלטת הפרק, ברביעי בערב, החלו להתפרסם הידיעות על כך שהנשיא ביידן אמר בראיון שאם צוות רופאים יקבע שהוא לא כשיר הוא ישקול לפרוש מהמירוץ. בבוקר נודע שהוא נמצא חיובי לקורונה ובהמשך היום הגיעו עוד עדויות מביכות בעיות הזיכרון הקשות של הנשיא - מה שמגביר מאוד את העיסוק בפרישה אפשרית. בשיחה נוספת בסדרה לקראת הבחירות בנובמבר, סוקר גבע קרא-עוז את המגמות בסקרים (המבהילים); מנסה להסביר איך ייתכן שבוחרים סבירים (לכאורה) שוקלים לנטוש את ביידן ואולי לתמוך ביריבו; מציג את התסריטים האפשריים של פרישה שלו בזמן הקרוב והצבתה של סגניתו, קמלה האריס, כמועמדת המפלגה לנשיאות; וגם מספר על המועמד ה(אולי) מפתיע של טראמפ לשמש כסגנו במירוץ. בתמצית: המצב לא טוב ועלול להיות הרבה פחות טוב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שהיה ראש הממשלה, ראש עיריית ירושלים ושר וח"כ באינספור כנסות וממשלות, אהוד אולמרט, התארח לשיחה בפודקאסט ביולי 2023 - לפני שנתיים בדיוק. אלה היו שלהי ימיה של ממשלת השינוי, התקווה הייתה שנתניהו - רגע לפני עוד בחירות שלא במועדן - לא יצליח לקבץ את 60 המנדטים המיוחלים ולחזור לראשות הממשלה. ואז הגיעו הבחירות של נובמבר ובתוך פחות מארבעה חודשים מאותה השיחה גרף נתניהו 64 מנדטים, הקים ממשלת ימין זוועתית והכריז מלחמת חורמה על המדינה, מוסדותיה ואזרחיה. עשרת חודשי המאבק נגד ההפיכה נהפכו בבוקר שחור אחד לאסון לאומי חסר התקדים שבו אנחנו שרויים עד היום. שיחה על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו לאסון אוקטובר (טיפשות, יהירות ושטחיות שלא ייאמנו); על הדרך היחידה ליציאה מהמצור (הסדר מדיני איזורי בגיבוי בינלאומי ואמריקני); ואזהרה מפני הפשעים שמתבצעים באחריות הממשלה וכמדיניות כמעט מוצהרת, דרך קבע, מעבר לקו הירוק - מדיניות ומעשים שיביאו את מדינת ישראל להאג | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שעוקב אחריו ברשתות החברתיות ומעל מסכי הטלוויזיה, יודע שאבנר (נרי) ירקוני הוא לא פרשן צמחוני ולא אחד שעושה חשבון. אחרי ששירת כטייס קרב בחיל האוויר, שימש כפרקליט פיקוד מרכז, היה חוקר תאונות וכיהן כראש מנהל התעופה האזרחית, ירקוני מנהל כיום משרד עו"ד שמתחמה בענייני תעופה והוא גם פרשן מבוקש בנושאי צבא בכלל וכמובן תעופה. השיחה איתו נודדת לאורך עשרות השנים מאז שהתגייס לחיל האוויר באמצע שנות ה-70, עוסקת בהיסטוריה הישראלית ובמלחמות, נוגעת בפוליטיקה בכלל ובהפיכה המשפטית-משטרית בפרט, באירועי המלחמה הנוכחית, באין מדיניות של ממשלת המחדל, בהיקף העצום של הקורבנות, הפקרת החטופים ונטישת חבלי ארץ שלמים. ובעיקר בשאלה איך מגיעים לבחירות בהקדם האפשרי ומסיימים את כהונתו הרת האסון של ראש הממשלה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

תוצאות הבחירות לסיבוב השני לאסיפה הלאומית בצרפת היו יום הכיפור של הסוקרים, שחזו כמעט פה אחד ניצחון מכריע לימין הקיצוני ומנהיגתו מרין לה-פן. דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת, מסביר לעומק את מה שבעצם קרה בין שני סיבובי הבחירות. ההצלחה המטאורית של לה-פן ומפלגת הימין הקיצוני (שבעבר הייתה מזוהה עם אביה שלוח הרסן) הרתיעה מאוד את כל הזרמים הפוליטיים בצרפת - מהשמאל הקיצוני דרך הסוציאליסטים ועד לקומוניסטים - ששילבו ידיים והתארגנו במשותף לחסימת הימין הקיצוני עד כדי דחיקתו למקום השלישי. ועכשיו תפוח האדמה הלוהט חוזר לידיו של הנשיא מקרון, שיתקשה לבחור ראש ממשלה שיוכל להקים קואליציה יציבה בלי הימין הקיצוני. כך או כך, המגמה מצביעה על סיכוייה המשתפרים של מרין לה-פן להיבחר לנשיאות בעוד שלוש שנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הכתובת הייתה על הקיר, על כל הקירות, מזה תקופה די ארוכה. אולי עשור. העיתוי נקבע, פלוס מינוס, עוד לפני ה-7 באוקטובר ההוא (משפחה, עבודה, ילדים, בתי-ספר וכו') - אבל הפור נפל וקרן הבר ומשפחתה עוקרים בתחילת חודש אוגוסט לברלין. כמעט 90 שנה אחרי שסבה וסבתה נמלטו מגרמניה, משפחתה של קרן עושה את הדרך ההפוכה. האם זה מוקדם מדי? ואולי מאוחר מדי? האם בכלל אפשר לסמן את המועד החמקמק שהוא באמת הרגע האחרון? השיחה עם קרן לא קלה, בעיקר כי במידה רבה היא מסמלת את קיצה של התקווה. אחרי שנים ארוכות של שאיפה ופעולה בניסיון לקדם את השלום והשוויון, כנראה שזה כבר לא יקרה. לא כאן. ויש כמובן אלף ואחת סיבות נוספות. והעניין הוא שמשפחת הבר היא לא היחידה. אלפים רבים אחרים מתלבטים וטרודים באותה הדילמה בדיוק אבל לא כל אחד יכול לעשות את המעשה עצמו. שיחה עצובה אבל בלתי נמנעת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בדיעבד קשה להבין את יוזמת הקמפיין של הנשיא ביידן לקיים את העימות הטלוויזיוני הראשון במועד כל-כך מוקדם (כבר בחודש יוני) - בעיקר לנוכח ההופעה האיומה שלו. ציפי שמילוביץ' צפתה בדקות הראשונות של העימות ותפסה את הראש. והיא לא הייתה לבד. זו הייתה התחושה בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית והליברלים באמריקה, רוב העולם המערבי המתון וגם אצלנו כאן. למרות שהתכונן לעימות במשך שבועות ארוכים, ביידן פשוט קפא על המסך. גילו ניכר בו, האיטיות, הבלבול, חוסר האונים כמעט. אז מה עכשיו? בכירי הפוליטיקאים והפרשנים פשוט מתחננים (בדמעות!) בפני ביידן שיפרוש מהמירוץ (רק הוא יוכל להחליט על כך) - רק שגם הם יודעים שפרישה כזו לא תבטיח להם דבר. ומכאן לשם, סיכויי טראמפ להיבחר מחדש מעולם לא נראו טוב יותר וזו בשורה רעה מאוד לארה"ב ולעולם כולו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מצד אחד, ללא התמיכה הגורפת והמסיבית של ארה"ב בישראל מאז ה-7 באוקטובר, לא היה לישראל שום סיכוי לנהל את המלחמה שאינה נגמרת מול מדינת החמאס הקיקיונית בגבולה הדרומי ולא כל שכן מול האיום מצפון ובעיקר ממזרח (ע"ע הסיוע המסיבי מול מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן); מצד שני, ישראל (נתניהו) מחציפה פנים ונושכת את היד שמאכילה אותה ומזלזלת באינטרסים הגלובליים של האחות הגדולה. אפילו לאלון פנקס שמבין דבר או שניים באמריקה, בדיפלומטיה ובמדיניות, אין תשובה ברורה בשאלה שלא נשאלה: איך זה ייתכן? כיצד מוכנה המעצמה הכמעט יחידה בעולם שבעלת ברית (לא ממש) או בת חסות נסמכת (יותר משהיא מוכנה להודות בינה לבינה) - מדינה קטנה וכמעט זניחה בצד השני של העולם - לספוג פגיעה מתמשכת ומכוונת באינטרסים ובדימוי העולמי שלה. מנופי הלחץ שהממשל מנסה להפעיל על נתניהו נכשלים בזה אחר זה והשיא (הריק מתוכן) יגיע בחודש הבא בזירת הקונגרס בנאום הראווה המיותר (אם אכן ייצא לפועל) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנים בעיתונות המקומית בצפון (רדיו, מקומונים, עיתונות עצמאית, כתבת הארץ בצפון) החליטה נעה שפיגל לעבור למגרש הארצי ולפני שלוש שנים מונתה לכתבת הפרלמנטרית של העיתון. היא נכנסה לתפקידה ערב השבעת ממשלת השינוי ומאז העולם התגלגל עלינו ועליה ברצף בלתי נתפס של רוחות שינוי לכאורה (ממשלת לפיד-בנט), רדיפות פוליטיות (אירועי סילמן-שיקלי ושות'), הפלת הממשלה ההיא, הבחירות שהעלו את ממשלת הזוועות, השנה של ההפיכה המשטרית, המלחמה שפרצה וכל מה שהיא הביאה בעקבותיה, היחס לקורבנות, היחס לחטופים ומשפחותיהם, הפקרת הדרום והצפון, הביזה חסרת הבושה ומה לא. שלוש שנים של שכרון חושים. שיחה על הציבור ונבחריו, על מה שקורה כשהמצלמות פועלות וגם כשהן כבויות, על המעטים שמבינים את שליחותם הציבורית והרבים שלא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהסלטיקס היו הקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה (18-64) ובפלייאוף (3-16) - עדיין היו כאלה שפקפקו בה. שיחת סיכום העונה עם ציפי שמילוביץ' סוקרת את סדרת הגמר (שבסופו של דבר הייתה חד צדדית למדי, למרות פציעתו של פורזינגיס) ועוסקת בעקרונות בניית הקבוצה מבוסטון; החתמת השחקנים הנכונים; התבגרותו של ג'ו מזולה - המאמן הכי מושמץ בשנתיים האחרונות; והניהול המופתי של ברד סטיבנס. וגם: המורשת של טייטום ובראון, התרומה האדירה של דרק ווייט, ג'רו הולידיי ואל הורפורד וגם על הצד המפסיד: ההווה והעתיד של לוקה דונצ'יץ', קיירי איירווינג והצוות המסייע. לסיכום: נכון שסדרת הגמר הייתה מעט מאכזבת, אבל הליגה עמוקה ועמוסה בכישרונות אדירים, והכוחות החדשים ישתלטו על הפרקט רגע אחרי שהדור הישן (לברון, קרי, דוראנט) יפנה את הבמה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט