אחרי שגורלה של מרצ נחרץ ומהעבודה לא נשאר הרבה, עכשיו זה הזמן להתחיל מחדש: לחשוב אחרת, להתכנס יחד, לכנס את כל מי שרעיונות ועקרונות השמאל והשוויון והשלום חשובים לה ולו ולחשוב מה עושים מחר. לקרן הבר היה ברור ששום דבר לא ייצא מהמסגרות הקיימות ועכשיו היא קוראת לכל שוחרי הטוב - ערבים ויהודים, נשים וגברים, אנשי מפלגות וכל השאר - להתכנס ולהתאחד סביב רעיון אחד משותף ולנסות להחיות את הרעיון והמותג

כל הסימנים הצביעו על גל אדום גדול, תגובת נגד קלאסית לבחירת נשיא חדש, שישטוף את ארה"ב בבחירות האמצע. גם ציפי שמילוביץ' הייתה פסימית, כמו רוב העיתונאים והפרשנים שפקפקו בסקרים האופטימיים יחסית (שהתברר כי דייקו בשיעור יוצא דופן) ופירשו אותם בכיוון אחד בלבד. ואז החלו לזרום התוצאות ומצב הרוח השתנה מהקצה אל הקצה. כי גם אם בסופו של חשבון הדמוקרטים ינחלו הפסד נומינלי, ההישגים שלהם פנטסטיים ומעוררי תקווה

הניצחון של נתניהו לא מוטל בספק, למרות שהמספרים המוחלטים היו כמעט זהים. זו השיטה והוא ניצח. חמי שלו, לשעבר עיתונאי ופרשן פוליטי-מדיני, אומר שהצרה הגדולה של נתניהו כרגע היא שהניצחון שלו אולי גדול מדי. בעוד שהשאיפות שלו אישיות בעיקרן, לשותפיו הטבעיים יש מטרות גדולות ושונות לגמרי. אם לא צרותיו הפליליות הוא היה שמח להקים ממשלה רחבה, אבל לא בטוח שממשלה כזו תהיה הצלתו. וכאן הוא בבעיה

הראפר קנייה ווסט פרסם תוכן אנטישמי ומשלם על זה מחיר כלכלי כבד (אין חשש שיתרושש). הכדורסלן קיירי אירווינג שיתף וקידם תוכן ספר (וסרט) אנטישמי מכחיש שואה, הושעה בידי קבוצתו ועלול לסיים את הקריירה. השיחה עם ציפי שמילוביץ' נוגעת בדוגמאות הבולטות האלה, אבל הולכת לאחור אל אירועי הירי שכוונו לקהילה היהודית, להתבטאויות אחרות ופגיעות פיזיות ממש ומזכירה את הדלת הרחבה שטראמפ פתח בשנות כהונתו לאנטישמים החדשים

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ניסתה ישראל, לא תמיד בהצלחה, לפסוח על שתי הסעיפים. מצד אחד לשמור על אחדות המחנה המערבי - בעיקר ארה"ב והאיחוד האירופי; ומהצד השני לא להרגיז מדי את הדוב הרוסי היותר קרוב ומאיים וזה שיש לו בעלי ברית ואינטרסים קרובים יותר למקום מגורינו. יאיר נבות מנסה לשרטט את הדרך שבה יוכלו נתניהו ופוטין לחדש את היחסים המיוחדים בלי להקים עליו את בעלי הברית ההיסטוריים

זה לא היה קרב של מחנה מול מחנה או גוש נגד גוש אחר - כי יש רק מחנה אחד וגוש אחד בלבד. כי בצד אחד יש כאלה שמוכנים לשבור את החוקים, לכופף את הכללים, להפעיל אלימות, לשקר ולזייף למען הצלתו האישית של אדם אחד ועל הדרך גם להחזיר את החברה כולה לימי הביניים; ובצד השני מתעקשים פשוט לשחק את המשחק. אבל מה יש לדבר על מחנה או גוש, כאשר ראשיו פוסלים למפרע את שיתופו של המיעוט שמהווה שליש מהמחנה שלהם

קהילת הטוויטר המקומית לא יכלה להחמיץ בחודשים האחרונים את הצייצנית הנמרצת הזאת. לפני זמן לא רב, כמעט משום מקום, נכנסה ד"ר רינה ענתי לחיינו עם אינספור ציוצים, שרשורים - גם רציניים ולעיתים סרקסטיים - על הפוליטיקה הישראלית, על נתניהו ועל מה שצפוי לנו אחרי שיצליח להקים את ממשלת הבן-גבירים שלו. בשיחה נוקבת וללא פילטרים היא חותכת בלי רחמים את אישיותו, מעלליו ומתארת איך לדעתה ייראו החיים שלנו כאן אם הוא לא ייבלם

בשיחות קודמות איתו, חזה דודו קינן שהעולם דוהר למלחמה עולמית חדשה. אולי לא בדיוק באותם הכלים של המלחמות הקודמות, אבל העיקרון יהיה דומה. אז הפלישה הרוסית לאוקראינה, שנהפכה במהרה לעימות גלובלי בין המערב (ארה"ב והאיחוד האירופי בעיקר) לרוסיה כשברקע הולכים ומחריפים יחסי המסחר של ארה"ב עם סין - כל אלה מעידים שאנחנו כבר ממש שם. נקודת אור פרובינציאלית זעירה: יש סיכוי שאנחנו אולי נסבול קצת פחות

הרבה דברים אפשר להגיד על יוסי לוי - על דבר אחד אין מחלוקת: הוא עקבי. מתעקש על כך שנתניהו פיקח, מוכשר, נחוש ויודע לעשות פוליטיקה וקמפיינים כמה דרגות מעל כל יריביו - וגם האדם המסוכן ביותר לעתיד החברה הישראלית. הכי מסוכן שהיה. וחשוב לו להזהיר: הסכנה לא חלפה. שיחה על מצבו של הנאשם רגע לפני הבחירות ועל הספר שפרסם - "רק ביבי" - שמבוסס על הפינה "כיכר סחריר" שלוי כתב והגיש בדמוקרטיוי

מעטים יודעים איך בדיוק נקרא אותו גוף בתוך שב"כ שעוסק באיומים "שאינם טרור ערבי", אבל דביר קריב - ששירת באגף הספציפי הזה בימי רצח רבין - מתעקש שלא מדובר ב"חטיבה היהודית". בשיחה איתו חוזר קריב לימים של הרצח (ריכז את המודיעין בחקירה ההיא), מתאר את המצב בשטח, סוקר את השתלשלות וצמיחת התופעה מאז ועד היום וקובע במילים ברורות: זה לא שמדינת ישראל לא מסוגלת טפל בבעיה הזו - היא פשוט לא רוצה