המדרש אומר שדורו של דוד היה בסכנה על אף שהיה בקיא בתורה מכיוון שהיה נגוע בלשון הרע, לעומת דורו של אחאב שעבדו עבודה זרה אך בזכות זה שלא הלשינו אחד על השני ניצחו במלחמותיהם. מכאן אנו למדים על החשיבות והמשמעות של לשון הרע, ויש בכך גם כדי ללמדנו על המצב כיום.

המדרש אומר שמיתת נדב ואביהוא הייתה קשה על הקב"ה, וזו אמירה משונה, כי אם זה קשה בעיני הקב"ה שלא יהרוג אותם! במהלך השיעור נסביר שהקב"ה רוצה בטוב ולהשפיע חסד לעולם, אבל הוא גם ברא את מידת הדין כדי שהטוב יגיע לעושיו בצדק. עם הדין מגיע גם הסבל והרוע, אך זה לא לכתחילה בעיני הקב"ה והוא תמיד רוצה בטוב העולם. לכן המדרש מוסיף ואומר שמיתת הצדיקים מכפרת, לאחר שניתן התגמול והעונש אפשר לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה, וזוהי הכפרה.

המדרש מדריך אותנו לא לנסות להשיג שררה לעצמנו עד שממש דורשים זאת מאיתנו. זוהי לא סתם עצה בעלמא, אלא הצבעה על ענווה בתור תכונה חיובית באופן מהותי. אפשר ללמוד זאת מדוגמאות רבות מחייו של משה רבנו שהוא המודל לחיקוי בעניין ההנהגה, שהוא קיבל את ההנהגה בזכות שפלותו. התורה בעצמה העידה על משה שהוא עניו מאוד.

הפסוק ב"עטרה שעיטרה לו אמו" נדרש על הקמת המשכן, שכמו שעטרה מקושטת כך גם המשכן. ובזכות הקמת המשכן שררה חיבה גדולה בין ישראל לקב"ה והתאפשרה השראת השכינה. בימינו אין לנו משכן והשראת שכינה, אך מהמדרש אנו למדים שאין לאבד תקווה כי ליבו של ישראל - הקב"ה תמיד מצפה לגאולה ע"י מצוות ומעשים טובים.

שלא כמידת בשר ודם, הקב"ה מרפא ומתקן בעזרת הדברים שאיתם הוא מכה. את מי מרה ה' המתיק באמצעות ענף של עץ מריר. מכאן אפשר ללמוד מסר חשוב, שעל מנת לתקן ולרפא אי אפשר לברוח מהרע ולחפש אלטרנטיבות, אלא יש להפוך את הרע עצמו לטוב, את המר למתוק. באדם יש כוחות רבים שיכולים לקחת אותו למקומות רעים וחשוכים, אך אותם כוחות עצמם מסוגלים לרומם ולקדש את האדם אם ינהג בהם בחכמה.

המדרש דן ביחס בין יראת ה' לחוכמה. כיוון אחד אומר שללא יראת ה' אי אפשר להשיג חוכמה, "יראת ה' היא אוצרו" וחוכמה ללא יראה לא שווה כלום. בנוסף מוצע כיוון הפוך שאומר שהחוכמה היא דווקא השכר על יראת ה', אדם שהוא ירא שמיים וחטא יזכה לדעת ולהחכים. אנו למדים זאת מבצלאל שסבו, חור, היה בעלה של מרים. בזכות יראתה וצידקותה של מרים היא זכתה לכך שנכדה יחונן בחוכמה רבה.

המדרש אומר שכאשר בני ישראל עניים ואין ביכולתם להביא קורבנות הם מתכפרים בדברי תורה, ואם אין הם יודעים תורה - עלינו לבכות ולהתפלל לפני הקב"ה. מכאן אנו למדים על חשיבותה של התפילה לא רק לעומת קורבנות, כמו שאמרו כבר הנביאים, אלא אף לעומת תלמוד תורה. העיקר הוא הקשר עם הקב"ה, דבר שמסור לכל אחד באשר הוא.

המדרש שואל על הפסוק "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" מדוע ישראל נמשלו דווקא לזית ע"י ה', הרי ישראל נדמו לעוד עצים? תשובת המדרש היא שכשם שבכדי להפיק את השמן מהזית עליו לעבור תהליכים רבים ומורכבים כך ישראל עוברים צרות רבות בדרכם. וכן התוצר הסופי, השמן, נשאר נבדל ומעל שאר המשקים, וכך גם ישראל כשעושים רצונו של מקום. יחד עם המעלה המיוחדת מגיעה אחריות גדולה.

לעומת השולחן והמזבח שמסמלים את הכהונה והמלוכה, הציווי על עשיית הארון הוא בלשון רבים. הארון מסמל את התורה, ומכאן אנו למדים שהתורה היא עבור כל אחד מישראל, וכן שהיא עולה במעלתה על הכהונה והמלוכה. כל אחד מישראל שרוצה לעמול בתורה ולגדול בה הרשות נתונה בידו.

המדרש מציג סדרה של משלים המנגידים בין קניין ארצי ובין נתינת התורה. למשל, כאשר אדם מוכר משהו הוא מפסיד מכך ומצטער על אובדנו, אבל הקב"ה שמח בנתינת התורה. שיאו של המשל הוא שבניגוד לקניין רגיל בו המוכר עצמו נשאר בלתי משתנה, הקב"ה כביכול נתן את עצמו לעם ישראל בנתינת התורה. משמעותה של אמירה זו היא לומר שע"י נתינת התורה ה' משרה את שכינתו בישראל.